אחת הכתבות הקשות אבל החשובות *בנתיב הנוכחי שבו צועדת מדינת ישראל, היא לא תגיע לחגוג את חגיגות המאה* (מירב ארלוזרוב)
בקרוב נחזה בנטישה המונית של האליטה; אין יותר סיכוי להגיע להסכמות בין הקבוצות השונות במדינה. יוג'ין קנדל ורון צור, שניים מהאנשים המנוסים ביותר בניהול ממשלת ישראל, מזהירים כי אם לא יתרחש כאן שינוי דרסטי — ישראל לא תשרוד.
יום העצמאות ה–76 הוא יום העצמאות העצוב, הקודר והקשה ביותר שהיה מאז קום המדינה. במקום חגיגות סביב הבמות המרכזיות בערי ישראל, יישבו משפחות וקבוצות חברים, וישאלו את עצמם — מה הלאה? האם מדינת ישראל תצליח לצאת מהמשבר ונזכה לחגוג את חגיגות המאה?".
התשובה היא לא. בתוואי הנוכחי שבו צועדת מדינת ישראל, היא לא תגיע לחגוג את חגיגות המאה שלה. כך קובעים מי שעומדים מאחורי הציטוט הפותח ומאחורי מסמך יוצא דופן, שנועד לשרטט חזון חדש למדינת ישראל: פרופ' יוג'ין קנדל ורון צור.
קנדל וצור הם שניים מהאנשים הבקיאים ביותר בניהולה של מדינת ישראל: קנדל היה שנים ארוכות ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה, ואחד האנשים שהיו קרובים בזמנו לראש הממשלה בנימין נתניהו; וצור היה בכיר בוועדה לאנרגיה אטומית וראש מינהלת הרפורמה בנציבות שירות המדינה. "שנינו חולקים ידע נדיר של אדריכלי המערכת", מגדיר זאת צור, ומתכוון ששניהם עסקו במשך שנים בניהולה ובתפקודה של העבודה המקצועית של ממשלת ישראל. זה מאפשר להם לנתח באור מפוקח את מצבה של המדינה בכלל ושל הממשלה בפרט.
מנכ"ל לשעבר של משרד ממשלתי, אדם חשוב ומוערך, לא הצליח לחנוק את הדמעות, כששוחחנו איתו על מצבו של משרדו לשעבר. "שום דבר לא עובד", הוא אמר. "כל הפקידים הרציניים פרשו, ומי שנשאר זה רק מי שמתמחה בלקקנות סובייטית. מתקבלות כיום החלטות שהן לדראון עולם".
וזה אינו ניתוח משמח, להפך. המסקנה של כותבי המסמך היא שלישראל צפוי עתיד עגום. "מסמך זה משקף עמדה כי תחת תרחיש 'עסקים כרגיל' במערכת פוליטית הקיימת היום, ישנה סבירות לא מבוטלת כי ישראל לא תוכל עוד להתקיים כמדינה יהודית ריבונית בעשורים הבאים", הם כותבים. "בתהליך המערער שישראל חוותה בשנה האחרונה, עם הרפורמה המשפטית והטבח הנורא ביישובי הדרום ולאחריו, התבררה תמונת כשל מוחלט במערכות הממשל, הניהול והתפעול... זה אינו מחדל נקודתי או כזה השייך לרובד אחד במערכת הממשלית בישראל, אלא קריסה של תפקוד המערכת".
הקריסה של תפקוד מדינת ישראל היא האבחנה שאליה חותרים קנדל וצור. הם מנסים לפקוח את עיני הציבור שישראל נמצאת תחת איום קיומי ממשי, וכי אם לא ייעשה דבר — היא לא תגיע לשנתה המאה. "במסגרת המשטר הפוליטי הנהוג בישראל כיום אין אפשרות להפסיק את המלחמה הפנימית", הם קובעים. "אחרי האסון הנורא והשבר התפקודי שהוא שיקף לא ניתן להמשיך עוד לפעול באותה מסגרת משטרית ולצפות לתוצאות טובות יותר". זאת גם מטרת המסמך שלהם: להעיר את הציבור לפעולה, ולהבהיר כי בלי שינוי דרסטי במבנה המשטרי והניהולי של ישראל, המדינה לא תשרוד. נקודה.
קנדל וצור משרטטים את תהליך ההתפוררות שישראל עוברת: החלוקה שלה למחנות שונים, שמחזיקים בתפיסות ועמדות מנוגדות, ונלחמים זה בזה על ההגמוניה של מי ישליט את ערכיו ואת תפיסת עולמו על המדינה כולה. קיים אמנם רצון בעם, בעקבות המלחמה, להפסיק את מלחמת הזהויות, אבל זהו רצון שאינו בר־מימוש. הפערים בין המחנות גדולים מכדי שאפשר יהיה לגשר עליהם, ולכן הם צופים שעם שוך המלחמה, המאבק הפנימי המשסע יתחדש במלוא עוצמתו.
מה שמחריף את הבעיה הוא המבנה השלטוני הפרלמנטרי של ישראל, שבו יש מרוץ בין המחנות מי ישיג את הרוב הנדרש בכנסת, ומרגע שמושג רוב כזה הוא משליט את ערכיו על שאר המחנות, כפי שקרה בהפיכה המשפטית. תפיסת "המנצח לוקח הכל", וכי יכול להיות רק מנצח אחד שמכניע את כל השאר, עומדת בעוכריה של ישראל, ולא מאפשרת להגיע לפשרות או להסכמות. כל אלה מובילים לתהליך של התפוררות החברה בישראל, שיוביל בהכרח לתהליך של עזיבה המונית של המדינה.
המסמך משרטט את שלושת האתגרים הקיומיים של מדינת ישראל. האתגר הראשון הוא הכלכלי: קיומן של שלוש קבוצות באוכלוסייה שמממנות את עצמן על חשבון האחרים. אלה הם החרדים, הערבים וגם המתנחלים — כולן מקיימות אורח חיים שהן לא מסוגלות וגם לא מתכוונות לממן בעצמן. על פי הערכות של קנדל וצור, ב–2018 סך הסבסוד של החרדים מתקציב המדינה היה 20 מיליארד שקל ושל הערבים 25 מיליארד שקל (קבוצת המתנחלים אינה ניתנת לאפיון בתקציב המדינה). בפועל, בגלל הבדלים בגודל האוכלוסייה, הסבסוד של החרדים הוא כפול: כל משפחה חרדית מקבלת מימון או סבסוד בסכום של 120 אלף שקל בשנה, וכל משפחה ערבית — 65 אלף שקל.
לכתבה המלאה:
themarker.com/allnews/2024-0…
בקרוב נחזה בנטישה המונית של האליטה; אין יותר סיכוי להגיע להסכמות בין הקבוצות השונות במדינה. יוג'ין קנדל ורון צור, שניים מהאנשים המנוסים ביותר בניהול ממשלת ישראל, מזהירים כי אם לא יתרחש כאן שינוי דרסטי — ישראל לא תשרוד.
יום העצמאות ה–76 הוא יום העצמאות העצוב, הקודר והקשה ביותר שהיה מאז קום המדינה. במקום חגיגות סביב הבמות המרכזיות בערי ישראל, יישבו משפחות וקבוצות חברים, וישאלו את עצמם — מה הלאה? האם מדינת ישראל תצליח לצאת מהמשבר ונזכה לחגוג את חגיגות המאה?".
התשובה היא לא. בתוואי הנוכחי שבו צועדת מדינת ישראל, היא לא תגיע לחגוג את חגיגות המאה שלה. כך קובעים מי שעומדים מאחורי הציטוט הפותח ומאחורי מסמך יוצא דופן, שנועד לשרטט חזון חדש למדינת ישראל: פרופ' יוג'ין קנדל ורון צור.
קנדל וצור הם שניים מהאנשים הבקיאים ביותר בניהולה של מדינת ישראל: קנדל היה שנים ארוכות ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה, ואחד האנשים שהיו קרובים בזמנו לראש הממשלה בנימין נתניהו; וצור היה בכיר בוועדה לאנרגיה אטומית וראש מינהלת הרפורמה בנציבות שירות המדינה. "שנינו חולקים ידע נדיר של אדריכלי המערכת", מגדיר זאת צור, ומתכוון ששניהם עסקו במשך שנים בניהולה ובתפקודה של העבודה המקצועית של ממשלת ישראל. זה מאפשר להם לנתח באור מפוקח את מצבה של המדינה בכלל ושל הממשלה בפרט.
מנכ"ל לשעבר של משרד ממשלתי, אדם חשוב ומוערך, לא הצליח לחנוק את הדמעות, כששוחחנו איתו על מצבו של משרדו לשעבר. "שום דבר לא עובד", הוא אמר. "כל הפקידים הרציניים פרשו, ומי שנשאר זה רק מי שמתמחה בלקקנות סובייטית. מתקבלות כיום החלטות שהן לדראון עולם".
וזה אינו ניתוח משמח, להפך. המסקנה של כותבי המסמך היא שלישראל צפוי עתיד עגום. "מסמך זה משקף עמדה כי תחת תרחיש 'עסקים כרגיל' במערכת פוליטית הקיימת היום, ישנה סבירות לא מבוטלת כי ישראל לא תוכל עוד להתקיים כמדינה יהודית ריבונית בעשורים הבאים", הם כותבים. "בתהליך המערער שישראל חוותה בשנה האחרונה, עם הרפורמה המשפטית והטבח הנורא ביישובי הדרום ולאחריו, התבררה תמונת כשל מוחלט במערכות הממשל, הניהול והתפעול... זה אינו מחדל נקודתי או כזה השייך לרובד אחד במערכת הממשלית בישראל, אלא קריסה של תפקוד המערכת".
הקריסה של תפקוד מדינת ישראל היא האבחנה שאליה חותרים קנדל וצור. הם מנסים לפקוח את עיני הציבור שישראל נמצאת תחת איום קיומי ממשי, וכי אם לא ייעשה דבר — היא לא תגיע לשנתה המאה. "במסגרת המשטר הפוליטי הנהוג בישראל כיום אין אפשרות להפסיק את המלחמה הפנימית", הם קובעים. "אחרי האסון הנורא והשבר התפקודי שהוא שיקף לא ניתן להמשיך עוד לפעול באותה מסגרת משטרית ולצפות לתוצאות טובות יותר". זאת גם מטרת המסמך שלהם: להעיר את הציבור לפעולה, ולהבהיר כי בלי שינוי דרסטי במבנה המשטרי והניהולי של ישראל, המדינה לא תשרוד. נקודה.
קנדל וצור משרטטים את תהליך ההתפוררות שישראל עוברת: החלוקה שלה למחנות שונים, שמחזיקים בתפיסות ועמדות מנוגדות, ונלחמים זה בזה על ההגמוניה של מי ישליט את ערכיו ואת תפיסת עולמו על המדינה כולה. קיים אמנם רצון בעם, בעקבות המלחמה, להפסיק את מלחמת הזהויות, אבל זהו רצון שאינו בר־מימוש. הפערים בין המחנות גדולים מכדי שאפשר יהיה לגשר עליהם, ולכן הם צופים שעם שוך המלחמה, המאבק הפנימי המשסע יתחדש במלוא עוצמתו.
מה שמחריף את הבעיה הוא המבנה השלטוני הפרלמנטרי של ישראל, שבו יש מרוץ בין המחנות מי ישיג את הרוב הנדרש בכנסת, ומרגע שמושג רוב כזה הוא משליט את ערכיו על שאר המחנות, כפי שקרה בהפיכה המשפטית. תפיסת "המנצח לוקח הכל", וכי יכול להיות רק מנצח אחד שמכניע את כל השאר, עומדת בעוכריה של ישראל, ולא מאפשרת להגיע לפשרות או להסכמות. כל אלה מובילים לתהליך של התפוררות החברה בישראל, שיוביל בהכרח לתהליך של עזיבה המונית של המדינה.
המסמך משרטט את שלושת האתגרים הקיומיים של מדינת ישראל. האתגר הראשון הוא הכלכלי: קיומן של שלוש קבוצות באוכלוסייה שמממנות את עצמן על חשבון האחרים. אלה הם החרדים, הערבים וגם המתנחלים — כולן מקיימות אורח חיים שהן לא מסוגלות וגם לא מתכוונות לממן בעצמן. על פי הערכות של קנדל וצור, ב–2018 סך הסבסוד של החרדים מתקציב המדינה היה 20 מיליארד שקל ושל הערבים 25 מיליארד שקל (קבוצת המתנחלים אינה ניתנת לאפיון בתקציב המדינה). בפועל, בגלל הבדלים בגודל האוכלוסייה, הסבסוד של החרדים הוא כפול: כל משפחה חרדית מקבלת מימון או סבסוד בסכום של 120 אלף שקל בשנה, וכל משפחה ערבית — 65 אלף שקל.
לכתבה המלאה:
themarker.com/allnews/2024-0…
את המימון הזה משלמות המשפחות היהודיות שאינן חרדיות בסכום של 20 אלף שקל בשנה, אבל הוא צפוי לגדול בעקבות שילוש גודלה הצפוי של החברה החרדית עד 2065. במונחים של היום, העלות שתשלם כל משפחה יהודית שאינה חרדית למימון הקבוצות האחרות תגיע ל–60 אלף שקל בשנה. כשמצרפים לזה את הגידול הצפוי בהוצאות הביטחון, נוצר נטל לא סביר על האוכלוסייה היצרנית ומשלמת המסים העיקרית של ישראל.
האתגר השני הוא התנגשות הערכים. הנשיא לשעבר ראובן (רובי) ריבלין דיבר לראשונה על המושג "ארבעת השבטים", וקרא להגעה לחוזה חברתי חדש מוסכם על כל השבטים. צור וקנדל חולקים על ריבלין פעמיים: ראשית, יש רק שלושה שבטים, ושנית, אין סיכוי להגיע לחוזה חברתי מוסכם ביניהם.
את המימון הזה משלמות המשפחות היהודיות שאינן חרדיות בסכום של 20 אלף שקל בשנה, אבל הוא צפוי לגדול בעקבות שילוש גודלה הצפוי של החברה החרדית עד 2065. במונחים של היום, העלות שתשלם כל משפחה יהודית שאינה חרדית למימון הקבוצות האחרות תגיע ל–60 אלף שקל בשנה. כשמצרפים לזה את הגידול הצפוי בהוצאות הביטחון, נוצר נטל לא סביר על האוכלוסייה היצרנית ומשלמת המסים העיקרית של ישראל.
האתגר השני הוא התנגשות הערכים. הנשיא לשעבר ראובן (רובי) ריבלין דיבר לראשונה על המושג "ארבעת השבטים", וקרא להגעה לחוזה חברתי חדש מוסכם על כל השבטים. צור וקנדל חולקים על ריבלין פעמיים: ראשית, יש רק שלושה שבטים, ושנית, אין סיכוי להגיע לחוזה חברתי מוסכם ביניהם.
הם מצביעים על שלושה שבטים עיקריים: שבט המדינה היהודית־דמוקרטית־ליברלית, שרוצה לחיות על פי ערכים של דמוקרטיה מערבית. הם מעריכים כי הרוב הגדול של תושבי ישראל, לרבות ערבים ודתיים רבים, יזדהו עם השבט הזה; השבט השני הוא של מי שדוגלים במדינה יהודית־תורנית. החרדים, הפלג הימני של הציונות הדתית (חרד"לים) והפלג הימני של הדתיים־מסורתיים יבחרו כנראה לחיות על פי החוקים של השבט הזה. כלומר, הם יעדיפו את פסיקת הרבנים על פני הערכים והחוקים הדמוקרטיים; השבט השלישי הוא השבט הערבי, או מי שמתנגדים להגדרה של מדינה יהודית, ומעדיפים את מדינת כל אזרחיה. הם מעריכים כי חלק גדול מהאזרחים הערבים, למרות הלאומיות הערבית, יעדיפו להזדהות עם הערכים של השבט הדמוקרטי־ליברלי, על פני אלה של השבט הערבי.
בכל מקרה, הניתוח של קנדל וצור מעלה כי הפערים בין שלושת השבטים עמוקים ואינם ניתנים עוד לגישור. "התבהר לרבים עם פרוץ המאבק בהקשר לרפורמה המשפטית, כי תפיסת הזהות וחזונות שתי הקבוצות היהודיות העיקריות מתנגשים ואף בלתי־ניתנים לגישור", הם קובעים, ומזהירים כי "חוסר האפשרות הזו חילחל בציבור והחריף את המאבק לכדי תפיסה של הכרח להכנעה — 'זה או אנחנו או הם'".
ההתנגשות של "אנחנו או הם" היא טוטלית, וכל קבוצה באוכלוסייה מרגישה שהקבוצה האחרת אוכפת עליה את ערכיה בכוח. התוצאה היא קרע, שמסכן את קיומה של ישראל כמדינה. "מלחמה על הבית, על זהות וערכים של כולם מול כולם, מייצרת סיכון קיומי למדינה, משום שמלחמה שכזו לא ניתן להפסיק ללא שינוי דרמטי ברגשות הצדדים והחזרת תחושה שאין סכנה לערכים של אף אחת מקבוצות הזהות", הם כותבים, ומפוגגים כל זיק של אופטימיות כי ניתן יהיה עוד לאחות את הקרעים: "הינו שמחים להגיע להסכמה (פשרה) מבוססת הידברות ביחס לחזון עתיד משותף, במיוחד לאחר האובדן הנורא שחווינו ב–7 באוקטובר. עם זאת, הניתוח שלנו לא נתן סיכוי רב לפשרה של ערכים מנוגדים טרם אסון ה–7 באוקטובר, ולהערכתנו — אף פחות מזה לאחר תום הלחימה, והסיכוי לכך ילך ויירד לאורך זמן".
גם אם הערכים הדמוקרטיים־ליברליים ימשיכו לשלוט בטווח הקצר, בטווח הארוך קובעים קנדל וצור כי אין לדמוקרטיה הליברלית בישראל סיכוי. הדמוגרפיה החרדית תכריע לכיוונה של מדינה לאומנית־תורנית. גם ערכית וגם כלכלית, הקבוצה היצרנית, שמאמינה בערכים הליברליים, צפויה להפסיד, ולהפסד הזה יהיה מחיר כבד מאוד. קנדל וצור חוזים תהליך של נטישה המונית של האליטה היצרנית את ישראל — כשם שיש תופעה של הסתערות המונים שמביאה לקריסת בנקים (Run On The Bank), כך הם חוזים שתוך עשור או שניים יהיה Run On Israel. האליטה פשוט תברח מכאן.
"תהליך מסוג זה יכול לבעבע שנים, אך אם יתרחש — סביר שיהיה חד ומהיר בדומה ל'ריצה אל הבנק'", כותבים קנדל וצור. "כאשר ההחלטה לעזוב נופלת יש יתרון לעשות זאת לפני הגל הגדול. לראשונים יהיה קל יותר לעזוב ללא פגיעה כלכלית, אולם אלו שינסו להגר באיחור יישאו בהפסדים כשהכלכלה תתכווץ, ערך הנכסים ירד, ויוטלו הגבלות על הוצאת כספים לחו"ל... אלה האנשים המניעים את ההייטק, הרפואה, האקדמיה ואת החלקים הנכבדים של מערכת הביטחון. לרובם יש הזדמנויות תעסוקתיות אטרקטיביות בחו"ל, וחלקם כבר שקלו אפשרויות הגירה".
האתגר השני הוא התנגשות הערכים. הנשיא לשעבר ראובן (רובי) ריבלין דיבר לראשונה על המושג "ארבעת השבטים", וקרא להגעה לחוזה חברתי חדש מוסכם על כל השבטים. צור וקנדל חולקים על ריבלין פעמיים: ראשית, יש רק שלושה שבטים, ושנית, אין סיכוי להגיע לחוזה חברתי מוסכם ביניהם.
את המימון הזה משלמות המשפחות היהודיות שאינן חרדיות בסכום של 20 אלף שקל בשנה, אבל הוא צפוי לגדול בעקבות שילוש גודלה הצפוי של החברה החרדית עד 2065. במונחים של היום, העלות שתשלם כל משפחה יהודית שאינה חרדית למימון הקבוצות האחרות תגיע ל–60 אלף שקל בשנה. כשמצרפים לזה את הגידול הצפוי בהוצאות הביטחון, נוצר נטל לא סביר על האוכלוסייה היצרנית ומשלמת המסים העיקרית של ישראל.
האתגר השני הוא התנגשות הערכים. הנשיא לשעבר ראובן (רובי) ריבלין דיבר לראשונה על המושג "ארבעת השבטים", וקרא להגעה לחוזה חברתי חדש מוסכם על כל השבטים. צור וקנדל חולקים על ריבלין פעמיים: ראשית, יש רק שלושה שבטים, ושנית, אין סיכוי להגיע לחוזה חברתי מוסכם ביניהם.
הם מצביעים על שלושה שבטים עיקריים: שבט המדינה היהודית־דמוקרטית־ליברלית, שרוצה לחיות על פי ערכים של דמוקרטיה מערבית. הם מעריכים כי הרוב הגדול של תושבי ישראל, לרבות ערבים ודתיים רבים, יזדהו עם השבט הזה; השבט השני הוא של מי שדוגלים במדינה יהודית־תורנית. החרדים, הפלג הימני של הציונות הדתית (חרד"לים) והפלג הימני של הדתיים־מסורתיים יבחרו כנראה לחיות על פי החוקים של השבט הזה. כלומר, הם יעדיפו את פסיקת הרבנים על פני הערכים והחוקים הדמוקרטיים; השבט השלישי הוא השבט הערבי, או מי שמתנגדים להגדרה של מדינה יהודית, ומעדיפים את מדינת כל אזרחיה. הם מעריכים כי חלק גדול מהאזרחים הערבים, למרות הלאומיות הערבית, יעדיפו להזדהות עם הערכים של השבט הדמוקרטי־ליברלי, על פני אלה של השבט הערבי.
בכל מקרה, הניתוח של קנדל וצור מעלה כי הפערים בין שלושת השבטים עמוקים ואינם ניתנים עוד לגישור. "התבהר לרבים עם פרוץ המאבק בהקשר לרפורמה המשפטית, כי תפיסת הזהות וחזונות שתי הקבוצות היהודיות העיקריות מתנגשים ואף בלתי־ניתנים לגישור", הם קובעים, ומזהירים כי "חוסר האפשרות הזו חילחל בציבור והחריף את המאבק לכדי תפיסה של הכרח להכנעה — 'זה או אנחנו או הם'".
ההתנגשות של "אנחנו או הם" היא טוטלית, וכל קבוצה באוכלוסייה מרגישה שהקבוצה האחרת אוכפת עליה את ערכיה בכוח. התוצאה היא קרע, שמסכן את קיומה של ישראל כמדינה. "מלחמה על הבית, על זהות וערכים של כולם מול כולם, מייצרת סיכון קיומי למדינה, משום שמלחמה שכזו לא ניתן להפסיק ללא שינוי דרמטי ברגשות הצדדים והחזרת תחושה שאין סכנה לערכים של אף אחת מקבוצות הזהות", הם כותבים, ומפוגגים כל זיק של אופטימיות כי ניתן יהיה עוד לאחות את הקרעים: "הינו שמחים להגיע להסכמה (פשרה) מבוססת הידברות ביחס לחזון עתיד משותף, במיוחד לאחר האובדן הנורא שחווינו ב–7 באוקטובר. עם זאת, הניתוח שלנו לא נתן סיכוי רב לפשרה של ערכים מנוגדים טרם אסון ה–7 באוקטובר, ולהערכתנו — אף פחות מזה לאחר תום הלחימה, והסיכוי לכך ילך ויירד לאורך זמן".
גם אם הערכים הדמוקרטיים־ליברליים ימשיכו לשלוט בטווח הקצר, בטווח הארוך קובעים קנדל וצור כי אין לדמוקרטיה הליברלית בישראל סיכוי. הדמוגרפיה החרדית תכריע לכיוונה של מדינה לאומנית־תורנית. גם ערכית וגם כלכלית, הקבוצה היצרנית, שמאמינה בערכים הליברליים, צפויה להפסיד, ולהפסד הזה יהיה מחיר כבד מאוד. קנדל וצור חוזים תהליך של נטישה המונית של האליטה היצרנית את ישראל — כשם שיש תופעה של הסתערות המונים שמביאה לקריסת בנקים (Run On The Bank), כך הם חוזים שתוך עשור או שניים יהיה Run On Israel. האליטה פשוט תברח מכאן.
"תהליך מסוג זה יכול לבעבע שנים, אך אם יתרחש — סביר שיהיה חד ומהיר בדומה ל'ריצה אל הבנק'", כותבים קנדל וצור. "כאשר ההחלטה לעזוב נופלת יש יתרון לעשות זאת לפני הגל הגדול. לראשונים יהיה קל יותר לעזוב ללא פגיעה כלכלית, אולם אלו שינסו להגר באיחור יישאו בהפסדים כשהכלכלה תתכווץ, ערך הנכסים ירד, ויוטלו הגבלות על הוצאת כספים לחו"ל... אלה האנשים המניעים את ההייטק, הרפואה, האקדמיה ואת החלקים הנכבדים של מערכת הביטחון. לרובם יש הזדמנויות תעסוקתיות אטרקטיביות בחו"ל, וחלקם כבר שקלו אפשרויות הגירה".
בלי האליטה המשרתת שלה, ישראל תידרדר חברתית, כלכלית וגם ביטחונית. מספיקה נטישה של 20 אלף מוחות קריטיים, כדי שישראל תישאר בלי הייטק, אקדמיה וביטחון: "היו פוליטיקאים רבים שעל בימת הכנסת אמרו כי המדינה יכולה להסתדר גם בלי הטייסים, ההייטקיסטים וחברי 'אליטות' אחרים. היום יותר מתמיד ברורה היהירות של האמירות הללו, כי עמוד השדרה הקיומי של ישראל תלוי בקבוצת אנשים קטנה יחסית. בלעדיה פשוט לא ניתן לקיים כאן מדינה לאורך זמן".
נטישה של האליטה המשרתת תחסל את הצמיחה הכלכלית, תדרדר את רמת החיים ואת איכות החיים, וגם תסכן את קיומה הביטחוני של ישראל. "ה–7 באוקטובר הציג את המחיר הנורא של תפיסת החולשה הישראלית על ידי אויביה", הם כותבים. "היחלשות נוספת עלולה להזמין אתגרים ביטחוניים קיצוניים וקשים הרבה יותר. קיימת אפשרות לא מבוטלת לקריסה של ישראל וסופו של החלום הציוני".
כן, סופו של החלום הציוני. זאת התחזית של קנדל וצור, והמזעזע הוא האתגר השלישי — שאיש לא רואה את הסכנה הקיומית הזו, ואיש אינו נוקף אצבע למנוע אותה. הם מעריכים כי מדובר באיום קיומי גדול יותר מאיראן, רק שאף פוליטיקאי לא עוסק בו. בדומה לתהליך שעבר על ירושלים, שננטשה בידי הציבור החילוני־ליברלי, ונותרה עיר ענייה שזקוקה לתקציבים מהמדינה כדי להתקיים, גם ישראל חשופה לתהליך נטישה דומה. רק שבמקרה של ישראל, לא תהיה מדינה שתעביר לה תקציבים כדי להמשיך ולקיים אותה.
האתגר השלישי — האדישות של הציבור ושל הפוליטיקאים בנוגע להתפוררותה הכמעט ודאית של ישראל — הוא זה שקנדל וצור מסתערים עליו. המטרה שלהם כעת היא לעורר את הבוחר הישראלי, כדי שיבין שזה תלוי רק בו. במקום להתעסק שוב בשמאל־ימין, חילונים־דתיים, הבוחר הישראלי צריך לעסוק בסוגיות הליבה: כיצד מונעים ממדינת ישראל להתפורר על רקע הקרע הפנימי העמוק בתוכה.
הם מסמנים שלוש מטרות שהבוחר הישראלי צריך לחתור אליהן: שינוי עמוק בסדר העדיפות הפוליטי, שינוי שלא יקרה אלא אם הבוחר הישראלי יאכוף זאת על נבחריו. "לעולם לא נצביע יותר למי שמפרק אותנו", אומר צור. "אנחנו לא הבייס של אף אחד, לא מימין ולא משמאל, וגמרנו להיות פראיירים. נצביע רק למי שיסביר לנו מה הוא מתכוון לעשות, איך הוא מתכוון להקים ממשלה רחבה, להחזיר את האמון של העם, ללכד את החברה, לשקם את השירות הציבורי, לחזק את הכלכלה וכך גם את מערכת הביטחון".
צריך להתרחש גם שינוי עמוק בשיטת המשטר הישראלית, ובשינוי הקונספציה של כור ההיתוך, שיוצרת קונפליקט מתמיד. "המבנה הממשלי והפוליטי הנוכחי מעודד ומנציח את הדפוסים ההרסניים שבהם מצויה מדינת ישראל", הם כותבים. "השיטה הקיימת מתעלת את נבחרי הציבור לפעול באופן מפריד, סכסכני, ומעלה על נס את 'הניצחון' של צד אחד על הצד השני... הפתרון חייב להבטיח שלאף קבוצה לא תהיה יכולת לכפות את ערכיה על אף קבוצה אחרת גם היום וגם בעתיד הנראה לעין". בנוסף, צריך להתרחש שינוי כלכלי עמוק, כך שכל קבוצות האוכלוסיה יממנו את עצמן.
שלוש המטרות שצור וקנדל מסמנים מרמזות על הפתרון האפשרי שהם מציעים, שיכול להציל את ישראל מעצמה. פתרון רדיקלי מאוד, שיתפרסם בקרוב — יחד עם עוד הצעות לשינוי פניה של מדינת ישראל — במסגרת פרויקט של מכון ירושלים למדיניות. את הפרויקט ניהל אודי פראוור, שהיה ראש אגף ממשל וחברה במשרד ראש הממשלה, עוד אחד מהאנשים המנוסים ביותר בישראל בנוגע לניהול ממשלת ישראל.
הפתרונות המוצעים חשובים, והם גם התקווה שקנדל וצור מציעים לאזרחי ישראל, ביום העצמאות העצוב הזה. "אנחנו לא מוכנים להתייאש", אומר צור. "שנינו נהפכנו לסבים בשנה האחרונה, ושנינו מחויבים עד כלות להמשיך כאן את שרשרת הדורות לא רק של משפחתנו — אלא של העם כולו. לא בשום מקום אחר". אלא שאף פתרון לא יהיה אפשרי מבלי שהבוחר הישראלי ישנה את התפיסה שלו, ויבין כי האיומים הקיומיים על ישראל מגיעים מבפנים, וחייבים לתבוע מהפוליטיקאים תוכניות אמיצות כדי להתמודד עמם.
נטישה של האליטה המשרתת תחסל את הצמיחה הכלכלית, תדרדר את רמת החיים ואת איכות החיים, וגם תסכן את קיומה הביטחוני של ישראל. "ה–7 באוקטובר הציג את המחיר הנורא של תפיסת החולשה הישראלית על ידי אויביה", הם כותבים. "היחלשות נוספת עלולה להזמין אתגרים ביטחוניים קיצוניים וקשים הרבה יותר. קיימת אפשרות לא מבוטלת לקריסה של ישראל וסופו של החלום הציוני".
כן, סופו של החלום הציוני. זאת התחזית של קנדל וצור, והמזעזע הוא האתגר השלישי — שאיש לא רואה את הסכנה הקיומית הזו, ואיש אינו נוקף אצבע למנוע אותה. הם מעריכים כי מדובר באיום קיומי גדול יותר מאיראן, רק שאף פוליטיקאי לא עוסק בו. בדומה לתהליך שעבר על ירושלים, שננטשה בידי הציבור החילוני־ליברלי, ונותרה עיר ענייה שזקוקה לתקציבים מהמדינה כדי להתקיים, גם ישראל חשופה לתהליך נטישה דומה. רק שבמקרה של ישראל, לא תהיה מדינה שתעביר לה תקציבים כדי להמשיך ולקיים אותה.
האתגר השלישי — האדישות של הציבור ושל הפוליטיקאים בנוגע להתפוררותה הכמעט ודאית של ישראל — הוא זה שקנדל וצור מסתערים עליו. המטרה שלהם כעת היא לעורר את הבוחר הישראלי, כדי שיבין שזה תלוי רק בו. במקום להתעסק שוב בשמאל־ימין, חילונים־דתיים, הבוחר הישראלי צריך לעסוק בסוגיות הליבה: כיצד מונעים ממדינת ישראל להתפורר על רקע הקרע הפנימי העמוק בתוכה.
הם מסמנים שלוש מטרות שהבוחר הישראלי צריך לחתור אליהן: שינוי עמוק בסדר העדיפות הפוליטי, שינוי שלא יקרה אלא אם הבוחר הישראלי יאכוף זאת על נבחריו. "לעולם לא נצביע יותר למי שמפרק אותנו", אומר צור. "אנחנו לא הבייס של אף אחד, לא מימין ולא משמאל, וגמרנו להיות פראיירים. נצביע רק למי שיסביר לנו מה הוא מתכוון לעשות, איך הוא מתכוון להקים ממשלה רחבה, להחזיר את האמון של העם, ללכד את החברה, לשקם את השירות הציבורי, לחזק את הכלכלה וכך גם את מערכת הביטחון".
צריך להתרחש גם שינוי עמוק בשיטת המשטר הישראלית, ובשינוי הקונספציה של כור ההיתוך, שיוצרת קונפליקט מתמיד. "המבנה הממשלי והפוליטי הנוכחי מעודד ומנציח את הדפוסים ההרסניים שבהם מצויה מדינת ישראל", הם כותבים. "השיטה הקיימת מתעלת את נבחרי הציבור לפעול באופן מפריד, סכסכני, ומעלה על נס את 'הניצחון' של צד אחד על הצד השני... הפתרון חייב להבטיח שלאף קבוצה לא תהיה יכולת לכפות את ערכיה על אף קבוצה אחרת גם היום וגם בעתיד הנראה לעין". בנוסף, צריך להתרחש שינוי כלכלי עמוק, כך שכל קבוצות האוכלוסיה יממנו את עצמן.
שלוש המטרות שצור וקנדל מסמנים מרמזות על הפתרון האפשרי שהם מציעים, שיכול להציל את ישראל מעצמה. פתרון רדיקלי מאוד, שיתפרסם בקרוב — יחד עם עוד הצעות לשינוי פניה של מדינת ישראל — במסגרת פרויקט של מכון ירושלים למדיניות. את הפרויקט ניהל אודי פראוור, שהיה ראש אגף ממשל וחברה במשרד ראש הממשלה, עוד אחד מהאנשים המנוסים ביותר בישראל בנוגע לניהול ממשלת ישראל.
הפתרונות המוצעים חשובים, והם גם התקווה שקנדל וצור מציעים לאזרחי ישראל, ביום העצמאות העצוב הזה. "אנחנו לא מוכנים להתייאש", אומר צור. "שנינו נהפכנו לסבים בשנה האחרונה, ושנינו מחויבים עד כלות להמשיך כאן את שרשרת הדורות לא רק של משפחתנו — אלא של העם כולו. לא בשום מקום אחר". אלא שאף פתרון לא יהיה אפשרי מבלי שהבוחר הישראלי ישנה את התפיסה שלו, ויבין כי האיומים הקיומיים על ישראל מגיעים מבפנים, וחייבים לתבוע מהפוליטיקאים תוכניות אמיצות כדי להתמודד עמם.
• • •
Missing some Tweet in this thread? You can try to
force a refresh
