אחת הכתבות הקשות אבל החשובות *בנתיב הנוכחי שבו צועדת מדינת ישראל, היא לא תגיע לחגוג את חגיגות המאה* (מירב ארלוזרוב)

בקרוב נחזה בנטישה המונית של האליטה; אין יותר סיכוי להגיע להסכמות בין הקבוצות השונות במדינה. יוג'ין קנדל ורון צור, שניים מהאנשים המנוסים ביותר בניהול ממשלת ישראל, מזהירים כי אם לא יתרחש כאן שינוי דרסטי — ישראל לא תשרוד.

יום העצמאות ה–76 הוא יום העצמאות העצוב, הקודר והקשה ביותר שהיה מאז קום המדינה. במקום חגיגות סביב הבמות המרכזיות בערי ישראל, יישבו משפחות וקבוצות חברים, וישאלו את עצמם — מה הלאה? האם מדינת ישראל תצליח לצאת מהמשבר ונזכה לחגוג את חגיגות המאה?".

התשובה היא לא. בתוואי הנוכחי שבו צועדת מדינת ישראל, היא לא תגיע לחגוג את חגיגות המאה שלה. כך קובעים מי שעומדים מאחורי הציטוט הפותח ומאחורי מסמך יוצא דופן, שנועד לשרטט חזון חדש למדינת ישראל: פרופ' יוג'ין קנדל ורון צור.

קנדל וצור הם שניים מהאנשים הבקיאים ביותר בניהולה של מדינת ישראל: קנדל היה שנים ארוכות ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה, ואחד האנשים שהיו קרובים בזמנו לראש הממשלה בנימין נתניהו; וצור היה בכיר בוועדה לאנרגיה אטומית וראש מינהלת הרפורמה בנציבות שירות המדינה. "שנינו חולקים ידע נדיר של אדריכלי המערכת", מגדיר זאת צור, ומתכוון ששניהם עסקו במשך שנים בניהולה ובתפקודה של העבודה המקצועית של ממשלת ישראל. זה מאפשר להם לנתח באור מפוקח את מצבה של המדינה בכלל ושל הממשלה בפרט.

מנכ"ל לשעבר של משרד ממשלתי, אדם חשוב ומוערך, לא הצליח לחנוק את הדמעות, כששוחחנו איתו על מצבו של משרדו לשעבר. "שום דבר לא עובד", הוא אמר. "כל הפקידים הרציניים פרשו, ומי שנשאר זה רק מי שמתמחה בלקקנות סובייטית. מתקבלות כיום החלטות שהן לדראון עולם".

וזה אינו ניתוח משמח, להפך. המסקנה של כותבי המסמך היא שלישראל צפוי עתיד עגום. "מסמך זה משקף עמדה כי תחת תרחיש 'עסקים כרגיל' במערכת פוליטית הקיימת היום, ישנה סבירות לא מבוטלת כי ישראל לא תוכל עוד להתקיים כמדינה יהודית ריבונית בעשורים הבאים", הם כותבים. "בתהליך המערער שישראל חוותה בשנה האחרונה, עם הרפורמה המשפטית והטבח הנורא ביישובי הדרום ולאחריו, התבררה תמונת כשל מוחלט במערכות הממשל, הניהול והתפעול... זה אינו מחדל נקודתי או כזה השייך לרובד אחד במערכת הממשלית בישראל, אלא קריסה של תפקוד המערכת".

הקריסה של תפקוד מדינת ישראל היא האבחנה שאליה חותרים קנדל וצור. הם מנסים לפקוח את עיני הציבור שישראל נמצאת תחת איום קיומי ממשי, וכי אם לא ייעשה דבר — היא לא תגיע לשנתה המאה. "במסגרת המשטר הפוליטי הנהוג בישראל כיום אין אפשרות להפסיק את המלחמה הפנימית", הם קובעים. "אחרי האסון הנורא והשבר התפקודי שהוא שיקף לא ניתן להמשיך עוד לפעול באותה מסגרת משטרית ולצפות לתוצאות טובות יותר". זאת גם מטרת המסמך שלהם: להעיר את הציבור לפעולה, ולהבהיר כי בלי שינוי דרסטי במבנה המשטרי והניהולי של ישראל, המדינה לא תשרוד. נקודה.

קנדל וצור משרטטים את תהליך ההתפוררות שישראל עוברת: החלוקה שלה למחנות שונים, שמחזיקים בתפיסות ועמדות מנוגדות, ונלחמים זה בזה על ההגמוניה של מי ישליט את ערכיו ואת תפיסת עולמו על המדינה כולה. קיים אמנם רצון בעם, בעקבות המלחמה, להפסיק את מלחמת הזהויות, אבל זהו רצון שאינו בר־מימוש. הפערים בין המחנות גדולים מכדי שאפשר יהיה לגשר עליהם, ולכן הם צופים שעם שוך המלחמה, המאבק הפנימי המשסע יתחדש במלוא עוצמתו.

מה שמחריף את הבעיה הוא המבנה השלטוני הפרלמנטרי של ישראל, שבו יש מרוץ בין המחנות מי ישיג את הרוב הנדרש בכנסת, ומרגע שמושג רוב כזה הוא משליט את ערכיו על שאר המחנות, כפי שקרה בהפיכה המשפטית. תפיסת "המנצח לוקח הכל", וכי יכול להיות רק מנצח אחד שמכניע את כל השאר, עומדת בעוכריה של ישראל, ולא מאפשרת להגיע לפשרות או להסכמות. כל אלה מובילים לתהליך של התפוררות החברה בישראל, שיוביל בהכרח לתהליך של עזיבה המונית של המדינה.

המסמך משרטט את שלושת האתגרים הקיומיים של מדינת ישראל. האתגר הראשון הוא הכלכלי: קיומן של שלוש קבוצות באוכלוסייה שמממנות את עצמן על חשבון האחרים. אלה הם החרדים, הערבים וגם המתנחלים — כולן מקיימות אורח חיים שהן לא מסוגלות וגם לא מתכוונות לממן בעצמן. על פי הערכות של קנדל וצור, ב–2018 סך הסבסוד של החרדים מתקציב המדינה היה 20 מיליארד שקל ושל הערבים 25 מיליארד שקל (קבוצת המתנחלים אינה ניתנת לאפיון בתקציב המדינה). בפועל, בגלל הבדלים בגודל האוכלוסייה, הסבסוד של החרדים הוא כפול: כל משפחה חרדית מקבלת מימון או סבסוד בסכום של 120 אלף שקל בשנה, וכל משפחה ערבית — 65 אלף שקל.
לכתבה המלאה:
themarker.com/allnews/2024-0… את המימון הזה משלמות המשפחות היהודיות שאינן חרדיות בסכום של 20 אלף שקל בשנה, אבל הוא צפוי לגדול בעקבות שילוש גודלה הצפוי של החברה החרדית עד 2065. במונחים של היום, העלות שתשלם כל משפחה יהודית שאינה חרדית למימון הקבוצות האחרות תגיע ל–60 אלף שקל בשנה. כשמצרפים לזה את הגידול הצפוי בהוצאות הביטחון, נוצר נטל לא סביר על האוכלוסייה היצרנית ומשלמת המסים העיקרית של ישראל.

האתגר השני הוא התנגשות הערכים. הנשיא לשעבר ראובן (רובי) ריבלין דיבר לראשונה על המושג "ארבעת השבטים", וקרא להגעה לחוזה חברתי חדש מוסכם על כל השבטים. צור וקנדל חולקים על ריבלין פעמיים: ראשית, יש רק שלושה שבטים, ושנית, אין סיכוי להגיע לחוזה חברתי מוסכם ביניהם.

את המימון הזה משלמות המשפחות היהודיות שאינן חרדיות בסכום של 20 אלף שקל בשנה, אבל הוא צפוי לגדול בעקבות שילוש גודלה הצפוי של החברה החרדית עד 2065. במונחים של היום, העלות שתשלם כל משפחה יהודית שאינה חרדית למימון הקבוצות האחרות תגיע ל–60 אלף שקל בשנה. כשמצרפים לזה את הגידול הצפוי בהוצאות הביטחון, נוצר נטל לא סביר על האוכלוסייה היצרנית ומשלמת המסים העיקרית של ישראל.

האתגר השני הוא התנגשות הערכים. הנשיא לשעבר ראובן (רובי) ריבלין דיבר לראשונה על המושג "ארבעת השבטים", וקרא להגעה לחוזה חברתי חדש מוסכם על כל השבטים. צור וקנדל חולקים על ריבלין פעמיים: ראשית, יש רק שלושה שבטים, ושנית, אין סיכוי להגיע לחוזה חברתי מוסכם ביניהם.

הם מצביעים על שלושה שבטים עיקריים: שבט המדינה היהודית־דמוקרטית־ליברלית, שרוצה לחיות על פי ערכים של דמוקרטיה מערבית. הם מעריכים כי הרוב הגדול של תושבי ישראל, לרבות ערבים ודתיים רבים, יזדהו עם השבט הזה; השבט השני הוא של מי שדוגלים במדינה יהודית־תורנית. החרדים, הפלג הימני של הציונות הדתית (חרד"לים) והפלג הימני של הדתיים־מסורתיים יבחרו כנראה לחיות על פי החוקים של השבט הזה. כלומר, הם יעדיפו את פסיקת הרבנים על פני הערכים והחוקים הדמוקרטיים; השבט השלישי הוא השבט הערבי, או מי שמתנגדים להגדרה של מדינה יהודית, ומעדיפים את מדינת כל אזרחיה. הם מעריכים כי חלק גדול מהאזרחים הערבים, למרות הלאומיות הערבית, יעדיפו להזדהות עם הערכים של השבט הדמוקרטי־ליברלי, על פני אלה של השבט הערבי.

בכל מקרה, הניתוח של קנדל וצור מעלה כי הפערים בין שלושת השבטים עמוקים ואינם ניתנים עוד לגישור. "התבהר לרבים עם פרוץ המאבק בהקשר לרפורמה המשפטית, כי תפיסת הזהות וחזונות שתי הקבוצות היהודיות העיקריות מתנגשים ואף בלתי־ניתנים לגישור", הם קובעים, ומזהירים כי "חוסר האפשרות הזו חילחל בציבור והחריף את המאבק לכדי תפיסה של הכרח להכנעה — 'זה או אנחנו או הם'".

ההתנגשות של "אנחנו או הם" היא טוטלית, וכל קבוצה באוכלוסייה מרגישה שהקבוצה האחרת אוכפת עליה את ערכיה בכוח. התוצאה היא קרע, שמסכן את קיומה של ישראל כמדינה. "מלחמה על הבית, על זהות וערכים של כולם מול כולם, מייצרת סיכון קיומי למדינה, משום שמלחמה שכזו לא ניתן להפסיק ללא שינוי דרמטי ברגשות הצדדים והחזרת תחושה שאין סכנה לערכים של אף אחת מקבוצות הזהות", הם כותבים, ומפוגגים כל זיק של אופטימיות כי ניתן יהיה עוד לאחות את הקרעים: "הינו שמחים להגיע להסכמה (פשרה) מבוססת הידברות ביחס לחזון עתיד משותף, במיוחד לאחר האובדן הנורא שחווינו ב–7 באוקטובר. עם זאת, הניתוח שלנו לא נתן סיכוי רב לפשרה של ערכים מנוגדים טרם אסון ה–7 באוקטובר, ולהערכתנו — אף פחות מזה לאחר תום הלחימה, והסיכוי לכך ילך ויירד לאורך זמן".

גם אם הערכים הדמוקרטיים־ליברליים ימשיכו לשלוט בטווח הקצר, בטווח הארוך קובעים קנדל וצור כי אין לדמוקרטיה הליברלית בישראל סיכוי. הדמוגרפיה החרדית תכריע לכיוונה של מדינה לאומנית־תורנית. גם ערכית וגם כלכלית, הקבוצה היצרנית, שמאמינה בערכים הליברליים, צפויה להפסיד, ולהפסד הזה יהיה מחיר כבד מאוד. קנדל וצור חוזים תהליך של נטישה המונית של האליטה היצרנית את ישראל — כשם שיש תופעה של הסתערות המונים שמביאה לקריסת בנקים (Run On The Bank), כך הם חוזים שתוך עשור או שניים יהיה Run On Israel. האליטה פשוט תברח מכאן.

"תהליך מסוג זה יכול לבעבע שנים, אך אם יתרחש — סביר שיהיה חד ומהיר בדומה ל'ריצה אל הבנק'", כותבים קנדל וצור. "כאשר ההחלטה לעזוב נופלת יש יתרון לעשות זאת לפני הגל הגדול. לראשונים יהיה קל יותר לעזוב ללא פגיעה כלכלית, אולם אלו שינסו להגר באיחור יישאו בהפסדים כשהכלכלה תתכווץ, ערך הנכסים ירד, ויוטלו הגבלות על הוצאת כספים לחו"ל... אלה האנשים המניעים את ההייטק, הרפואה, האקדמיה ואת החלקים הנכבדים של מערכת הביטחון. לרובם יש הזדמנויות תעסוקתיות אטרקטיביות בחו"ל, וחלקם כבר שקלו אפשרויות הגירה".