Thread by @OriBenDov

שרשור קצר על למה כן רטלין:
ד"ר יעקב אופיר כתב בהארץ מאמר נגד תרופות להפרעות קשב (חפשו את הלינק לבד. אחרי שמדלגים על הטפיחות העצמיות שלו על השכם ("אני כ"כ אמיץ לצאת כנגד הממסד") מקבלים ערימה של טיעונים שכאבא לבן12 עם הפרעות קשב, שנמצא בטיפול תרופתי, פשוט הרתיחו אותי 1/16

אז אני מעתיק לפה את התגובה ש @shiragle כתבה באתר הארץ, יחד עם כמה תופסות שלי, כי אחרי ערימת ההאשמות של ד"ר אופיר להורים ולממסד ולכל העולם, חשוב גם להראות את הצד השני -לא של רופאים. של הורים. אז הנה 2/16

טענה מרכזית של ד"ר אופיר היא שהבעיה היא בכלל בבתי הספר - הם הישגיים מדי, מנסים לצמצם את הייחודיות של ילדים. רק שבן12, עם ADHD, לומד בבי"ס דמוקרטי, ומעולם לא דרשו ממנו הישגים או להתאים את עצמו למסגרת שאינו יכול לעמוד בה, המורים קשובים לצרכיו והתאימו את עצמם אליו כשצריך 3/16

כך למשל בבית הספר של בן 12 הרשו לו לעמוד כל השיעור כשרצה או לצאת לעשות גלגלונים בחוץ כשההיה חייב לזוז והמציאו איתו מילות קוד לכל מיני סיטואציות. הוא מעולם לא תויג שם כילד בעייתי וציונים ומבחנים לא היו. מכל בחינה, בן12 נחשב בבית הספר תלמיד מבריק ואהוב
4/16

ובכל זאת, הפלא ופלא, היה לו מאד קשה: היה לו קשה להתרכז בדברים *שהוא* רצה להתרכז בהם ושחשובים לו והוא לא יכל, והיה לו קשה להבין סיטואציות חברתיות ולהגיב נכון. היה לו קשה עם חברים והיה לו קשה בבית, היה לו קשה להתארגן ולא לשכוח דברים חשובים ולא לאבד לפעמים. היה לו מאד קשה
5/16

בן12 היה בכיתה ג' כשהוא כששאל אותנו אם ביום של החתונה שלו הוא יוכל לקחת רטלין, פשוט כדי לחוות את היום הזה כמו שצריך, וכדי שלא יקפוץ מתחת לחופה. קשה היה לפספס את המסר: הוא בקשה עזרה. אז חיפשנו לו עזרה 6/16

אז אחרי כמה שנים של לבטים ונסיונות בכל מיני שיטות אחרות החלטנו לתת לו טיפול תרופתי ואין מילים להסביר כמה זה עזר לו. איזו עננה של תסכול ואשמה זה הסיר מעליו. מהר למדי מצאנו את התרופה המתאימה לו והוא היה כ"כ מרוצה שהוא בקש לקחת אותה גם בסופי שבוע 7/16

אז כן - לגמרי יכול להיות שיש מסגרות שבהן האצבע על הדק הטיפול הרפואי קלה. אם זה המצב - צריך לבקר אותו (ד"ר אופיר מביא נתונים של עליה ב40% באבחון ההפרעה בעשור האחרון בארה"ב ואבחון רחב מאוד בארה"ב (14.4% לעומת ההערכה של 3-5% בDSM) 8/16

זה ממש לא אומר שלא צריך לאבחן - ולסייע. ד"ר אופיר כותב שכדי לטפל צריך לשאול אם ההפרעה פוגעת בתפקוד. התשובה הפרטית שלנו: ממש. קשה לתפקד בעולם. הוא שואל עוד האם אם היא גורמת מצוקה. התשובה הפרטית שלנו: מאוד. לא פעם פרעת קשב גורמת לך לחוש כאילו אין לך אדמה מתחתיך 9/16

והוא מוסיף קריטריון שלישי, דמגוגי להפליא: סכנת חיים. כאילו במאה ה-21 אנחנו לא מטפלים תרופתית בדכאון ובחרדות גם כשאלו אינן מאז'וריות ומסכנות חיים. כאילו אנחנו לא מטפלים בטיפול תרופתי בכאב ובמחלות כרוניות שלא הורגות אותך - רק מחריבות את החיים היומיומיים 10/16

הפרעת קשה היא לא מחלה, הכותרת זועקת (אח, הקליק בייט!) וזה נכון: זו לא מחלה. זו הפרעה. זה מוזכר בשם שלה וד"ר אופיר יודע את זה - ADHD יכולה להקשות מאוד על החיים. טיפול תרופתי מדוייק ונכון הוא פתרון מצויין למי שלא מצליח לתפקד כראוי, למי שה ADHD מפריעה לו. כי זה מה שזה - הפרעה 11/16

ובינתיים אנחנו עושים יוגה. לומדים מיינדפולנס. מקפידים על תזונה וגם קוראים על הדברים הנהדרים ש ADHD מביאה איתה לצד הקשיים. ו בן12 לוקח את הכדור ורוצה לקחת את הכדור. גם בחופשים, כשהוא עושה הפסקה, יש ימים שבהם הוא רוצה להיות מרוכז, רוצה להיות נוכח - ולוקח
12/16

נדרשת מידה רבה של התנשאות כדי להניח שהורים לילדי קשב וריכוז הם קלי דעת שבחרו בפתרון הקל, שהם לא חשבו על כל הסייגים ואינם מלאי חרדה ואימה מכל תופעות הלוואי. אלה לא תרופות פשוטות, והטיפול דורש מאיתנו תשומת לב ומעקב קבוע והתמודדות עם ההפרעה בתאבון ובשינה. אבל שקלנו הכל 13/16

אם נתנו לילדים שלנו את התרופה הזו למרות שהיא עובדת על המוח ולמרות שזה משפיע להם על התיאבון ראולי לתת לנו קרדיט שכנראה קראנו את כל מה שניתן לקרוא, ניסינו כל מה שיכולנו, שקלנו את הטיעונים בעד ונגד והגענו למסקנה שאיכות החיים שלו ללא הכדור הצדיקה את זה 14/16

במאמר שלו, ד"ר אופיר מבקש סליחה ממילדים שנתן להם כדור בעבר. הוא באמת צריך לבקש סליחה מאלה שעכשיו אולי לא יקבלו אותו בגללך ומאלה שהמורים שלהם יחזרו עכשיו עשר שנים אחורה ויחשבו שהנה עוד ילד שההורים שלו ממציאים תסמונות כי הם לא יודעים להציב לו גבולות 15/16

ועל הדמגוגיה שבלהשוות את זה לטיפולי המרה לגייז (כן, גם לשם הוא מגיע) כבר אין מילים בכלל
16/16