לפני כמה שבועות כתבתי על הנושאים שלמדתי למבחן בקורס פרדוקסים וממש נהניתי מזה. אז חשבתי לעשות משהו דומה, ולכתוב תמצות של תוכן הסמינר שסיימתי. עד עכשיו סיפרתי בעיקר על החוויות שלי במהלכו, אבל לא על התוכן שלו ממש.
אשתדל שהרוב יהיה ברובד של נפנופי ידיים.
Here we go.
אשתדל שהרוב יהיה ברובד של נפנופי ידיים.
Here we go.
הסמינר היה בקורס באפיסטימולוגיה (תורת ההכרה: איך יודעים, מה אפשר לדעת, מהי ידיעה). אני מת על אפסטימולוגיה. אוהב את הגישות שקיימות בה, את נקודות ההשקה עם פילוסופיה אנליטית ופילוסופיית common sense, את החיבור לעובדות ונימוקים מדעיים, וכו׳. אחלה בחלה קוקטייל פרטי של תחום פילוסופי.
בקורס הזה המנחה - חוקר בתחום - נותן לנו טעימות מנושאי מחקר מתקדמים, ומביא אותנו לנקודה הנוכחית במחקר שלו עצמו. כמובן שכתלמידי תואר ראשון אנחנו לא ממש מגיעים לנקודה הזאת, אלא מקבלים מושג כללי של זירת הרעיונות בה תחום המחקר הזה מצוי, ומה חלק מהאתגרים שעולים מזה.
בסיום הקורס, מי שרצה יכל לכתוב סמינר על אחד הנושאים שהוזכרו. אני בחרתי להתמקד במאמר של המנחה, שעסק בעקרון הסגירות.
באפיסטימולוגיה, עקרון הסגירות אומר שאם אני יודע דברים מסוימים ומסיק מהם - לוגית - מסקנה, אז אני גם יודע את המסקנה הזאת.
באפיסטימולוגיה, עקרון הסגירות אומר שאם אני יודע דברים מסוימים ומסיק מהם - לוגית - מסקנה, אז אני גם יודע את המסקנה הזאת.
ברגע שמתחילים לפרוט את זה לדוגמאות, עקרון הסגירות נראה הכרחי.
נניח שאני יודע שיש בבית לי כלבה. ואני יודע שכל הכלבים הם חיות. יהיה מגוחך לחלוטין להגיד שאם אני מסיק מכך (לוגית) שיש לי בבית חיה, יש איזשהו מצב בו אני לא גם אדע מיידית שיש לי בבית חיה.
נניח שאני יודע שיש בבית לי כלבה. ואני יודע שכל הכלבים הם חיות. יהיה מגוחך לחלוטין להגיד שאם אני מסיק מכך (לוגית) שיש לי בבית חיה, יש איזשהו מצב בו אני לא גם אדע מיידית שיש לי בבית חיה.
האינטואיציה (שסבירה כנקודת התחלה) מאוד מושכת לכיוון על פיו אם אני יודע מספיק על מנת להסיק את x, אני גם אמור לדעת ממש את x. נאיבית נראה שההסקה הלוגית היא סוג של ראיה בזכות x, שמאפשרת לדעת אותו.
נעצור ונציין שהשאלות ״מהי ידיעה״ ומה המשמעות וההשלכות של ״לדעת את x״ הן חצי פתוחות. יש הגדרת עבודה שמשמשת לרוב הדיונים, אבל ידוע (חה חה) שההגדרה הזאת בעייתית. אני התייחסתי לידיעה כמשהו נאיבי שמקובל על המיינסטרים - ידיעה היא אמונה נכונה שמנומקת באופן רציונאלי.
אז יש עיקרון סגירות שנראה אינטואיטיבי, ואולי אפילו הכרחי. ואכן, רוב האפיסטימולוגים מקבלים את העקרון כמשהו סביר, שמכיל גם כמה אנומליות. המנחה שייך לקבוצה יחסית קטנה שטוענת שעיקרון הסגירות שגוי, ושאין שום דרך ״להציל״ אותו - המחיר של האנומליות שהוא מעלה חמור ובעייתי וחסר תקנה.
אילו אנומליות לדוגמה? יש לא מעט. בין היתר, עיקרון הסגירות מאפשר לנו להשיג ״ידע קל״ - ידע חזק, שרחוק מאוד מהתשתית הראייתית שאמורה לבסס אותו. לדוגמה - נניח שאני רואה שולחן אדום (והשולחן הוא אכן אדום). all other things being equal, סביר והגיוני להגיד שאני יודע שהשולחן הוא אדום.
אבל אם הוא אדום, אפשר להסיק שהוא לא לבן, וספציפית שהוא לא שולחן לבן שמוקרן עליו אור אדום שגורם לו להראות כשולחן אדום. על פי עיקרון הסגירות, אני *יודע* שזה לא שולחן לבן שמוקרן עליו אור אדום. אבל המשפט הזה נראה ״חזק״ יותר מהמקום שבו התחלנו, וללא שום הצדקה.
רוצים משהו מגוחך יותר? אני מסתכל בשעון ורואה שהשעה 3, ונניח שהשעה באמת 3. סביר והגיוני להגיד שאני יודע שהשעה היא 3. אבל אם השעה 3, אני יכול להסיק שאם השעון שלי מראה 3, הרי שהשעון שלי מדייק. ע״י עיקרון הסגירות אני יודע שאם השעון שלי יראה 3, הרי שהוא מדייק.
אני מסתכל שוב בשעון ורואה שהוא מראה את השעה 3. הפעלה נוספת של עקרון הסגירות מאפשרת לי עכשיו *לדעת* שהשעון שלי מדייק. וזה כבר מרגיש כטירוף מוחלט. השעון משמש כראייה לשעה, וגם כראייה לנכונות הראייה הזאת? כאמור, טירוף.
מול האנומליות האלו ואחרות, יש 3 ברירות עיקריות:
1. לקבל את האנומליות כמחיר של עיקרון הסגירות. מעין פתולוגיה שמעידה שהכלי הזה לא חף מבעיות, אבל עדיין בעל ערך.
2. לנסות לתקן ולעדכן את העיקרון.
3. לדחות את עקרון הסגירות, תוך ניסיונות להתמודד עם המחירים שהדחייה שלו גוררת.
1. לקבל את האנומליות כמחיר של עיקרון הסגירות. מעין פתולוגיה שמעידה שהכלי הזה לא חף מבעיות, אבל עדיין בעל ערך.
2. לנסות לתקן ולעדכן את העיקרון.
3. לדחות את עקרון הסגירות, תוך ניסיונות להתמודד עם המחירים שהדחייה שלו גוררת.
חלק גדול מהעולם האפיסטימולוגי בוחר באפשרות 1. מסתמכים על עיקרון הסגירות כשצריך, וממשיכים לדיונים ודקדוקים במקומות אחרים. יש גם מאמצים מאוד מעניינים סביב אפשרות 2, עם כל מני גישות מגניבות שתוך התמודדות עם האנומליות האלו, גם מחדדות את מושג הידיעה עצמו.
ויש את המיעוט שתומך באפשרות 3, וחוקר את ההשלכות השליליות והחיוביות שלה. כאמור, המנחה שלי שייך למיעוט הזה.
המאמר שבחרתי לנתח כולל בחינה נהדרת של תורת הראיות ואיך היא משפיעה על גבולות הידע שלנו, ודרכה הוכחה יפה שעולם הראיות ״פתוח״, ומכאן שעולם הידע ״פתוח״, ועקרון הסגירות שגוי.
המאמר שבחרתי לנתח כולל בחינה נהדרת של תורת הראיות ואיך היא משפיעה על גבולות הידע שלנו, ודרכה הוכחה יפה שעולם הראיות ״פתוח״, ומכאן שעולם הידע ״פתוח״, ועקרון הסגירות שגוי.
ההשענות והקישור לתורת הראיות מייצרות מחיר כבד מאוד לקבלת עיקרון הסגירות - המקבלים אותו לפתע מוצאים את עצמם בסתירה מוכחת לאחד החלקים המפותחים והמנומקים ביותר באפיסטימולוגיה.
אני ממש אוהב את החיבורים האלו בין תחומים פילוסופיים כמעט אמורפיים לעולם הרציונאליות והראיות האמפיריות.
אני ממש אוהב את החיבורים האלו בין תחומים פילוסופיים כמעט אמורפיים לעולם הרציונאליות והראיות האמפיריות.
<פירוט טכני>
חלק מרכזי בהוכחה במאמר הוא הדגמה איך באימפליקציות (אם א׳ אז ב׳), יש ראיות שמעלות את ההסתברות לא׳, אבל מורידות את ההסתברות ל-ב׳ (למרות שידוע הקשר הלוגי שאם א׳ אז ב׳!). את זה אפשר לחבר דרך מודל הסתברותי של תורת הראיות ולהגיע לכך שעיקרון הסגירות שגוי.
<פירוט טכני/>
חלק מרכזי בהוכחה במאמר הוא הדגמה איך באימפליקציות (אם א׳ אז ב׳), יש ראיות שמעלות את ההסתברות לא׳, אבל מורידות את ההסתברות ל-ב׳ (למרות שידוע הקשר הלוגי שאם א׳ אז ב׳!). את זה אפשר לחבר דרך מודל הסתברותי של תורת הראיות ולהגיע לכך שעיקרון הסגירות שגוי.
<פירוט טכני/>
מה רציתי לעשות בסמינר? רציתי להראות שעיקרון הסגירות הוא בעל ערך. כלומר, גם שאפשר לסנן את האנומליות שלו באופן אחוד ומנומק, וגם שאפשר למצוא מקרים בהם עיקרון הסגירות מאפשר להשיג ידע שנראה - אינטואיטיבית - כהכרחי, בעוד שתורת הראיות לא מאפשרת זאת. האם הצלחתי? ובכן, לא. Gloriously לא.
בדיעבד, המחשבה שבסמינר תואר ראשון אוכל להדגים משהו שטובי המוחות מנסים להדגים עשורים רבים היא, איך נאמר, יומרנית משהו. נו שויין.
אז מה היה התהליך בפועל?
במקור רציתי להראות שהדוגמאות שמשמשות במאמר הן מזן מאוד ספציפי, ומייצגות תת קבוצה ״רעילה״ של מקרים, שקל לסמן ולזהות.
אז מה היה התהליך בפועל?
במקור רציתי להראות שהדוגמאות שמשמשות במאמר הן מזן מאוד ספציפי, ומייצגות תת קבוצה ״רעילה״ של מקרים, שקל לסמן ולזהות.
מניתוח הרעילות של הדוגמאות יצרתי עיקרון סגירות חדש, מסוייג יותר מהעיקרון המקורי, כך שיהיה אסור להפעיל אותו במקרה של הדוגמאות האלו ואחרות שדומות להן. זה חלק שהיה ממש כיף לחשוב עליו ולגבש אותו, כי הניתוח של הרעילות והאופן שבו רציתי לסייג את עיקרון הסגירות היו מנומקים ומתוחכמים.
בתכלס זיהיתי חוסר בדיון המחקרי בעיקרון הסגירות, וחשבתי שאוכל להדגים שאפשר לסגור אותה ע״י הכללה מנומקת של ״כללי המשחק״ של הדיון הקיים.
אז החלק הזה היה נחמד מאוד. אבל מה הסתבר? העיקרון המסוייג? עדיין נפל על הדוגמאות הרעילות שבמאמר. נכשלתי ביצירת סייג חזק מספיק מניתוח הרעילות שעשיתי
אז החלק הזה היה נחמד מאוד. אבל מה הסתבר? העיקרון המסוייג? עדיין נפל על הדוגמאות הרעילות שבמאמר. נכשלתי ביצירת סייג חזק מספיק מניתוח הרעילות שעשיתי
.
טוב, אמרתי לעצמי. אז בואו נעשה עיקרון סגירות *ממש* מסוייג, עם הכללה פחות מנומקת של הסייג המקורי, אבל שעדיין אפשר לראות חוט מקשר בין שניהם. גם כאן, המציאות הביאה לי זבביר בין העיניים (ז׳רגון טכני של אפסטימולוגים #אלב) - לא הצלחתי להוכיח שהסייג הזה בהכרח חוסם את כל המקרים הרעילים
טוב, אמרתי לעצמי. אז בואו נעשה עיקרון סגירות *ממש* מסוייג, עם הכללה פחות מנומקת של הסייג המקורי, אבל שעדיין אפשר לראות חוט מקשר בין שניהם. גם כאן, המציאות הביאה לי זבביר בין העיניים (ז׳רגון טכני של אפסטימולוגים #אלב) - לא הצלחתי להוכיח שהסייג הזה בהכרח חוסם את כל המקרים הרעילים
.
אוקיי, ננסה את הכיוון ההופכי. אולי אני יכול להוכיח שאף סייג ״מהמשפחה״ של הסייגים האלו יהיה טוב מספיק.
גם את זה לא הצלחתי להוכיח.
ועוד ועוד, עד שבמקום לנתח הצעה פוזיטיבית קונקרטית, נאלצתי לנתח את הכשלונות לייצר הצעה כזאת, ואת הכשלון להדגים שלא ניתן לייצר הצעה כזאת.
זה היה מבאס.
אוקיי, ננסה את הכיוון ההופכי. אולי אני יכול להוכיח שאף סייג ״מהמשפחה״ של הסייגים האלו יהיה טוב מספיק.
גם את זה לא הצלחתי להוכיח.
ועוד ועוד, עד שבמקום לנתח הצעה פוזיטיבית קונקרטית, נאלצתי לנתח את הכשלונות לייצר הצעה כזאת, ואת הכשלון להדגים שלא ניתן לייצר הצעה כזאת.
זה היה מבאס.
כן הצלחתי לקנח בהצעה לכיוון מחקרי, בו אני משרטט שיטה לניתוח של טענות ״אם-אז״, ש*אולי* תוכל לייצר מקרים בהם עיקרון הסגירות יהיה בעל ערך מוסף על תורת הראיות. ואז אם יצליחו לסנן את האנומליות בעיקרון, זה יהיה כיוון חקירה שאולי ידגים שהעיקרון מאפשר להשיג דברים שתורת הראיות לא משיגה.
וזהו.
אם אצטט את ההערה המסכמת של המנחה שלי: ״הביקורת העצמית - מעולה!״.
סה״כ, על אף רכבת ההרים הרגשית, והאכזבה מול הציפיות המקוריות, אני מאוד שמח שעשיתי את הסמינר, ובנושא הזה.
אם אצטט את ההערה המסכמת של המנחה שלי: ״הביקורת העצמית - מעולה!״.
סה״כ, על אף רכבת ההרים הרגשית, והאכזבה מול הציפיות המקוריות, אני מאוד שמח שעשיתי את הסמינר, ובנושא הזה.
זה היה תהליך מרתק בו במחקר ראשוני גיבשתי דעה מנומקת על הנושא, אבל ככל שחקרתי יותר לעומק גיליתי שבטעות יסודה, עד ש-kicking and screaming נגררתי לשנות את דעתי ב-180 מעלות.
אחלה בחלה, 8/10, would do again.
אחלה בחלה, 8/10, would do again.
פירוט מתגובת פייסוש בנוגע לאותה "רעילות" שניסיתי לכמת:
עקרון הסגירות כבר מכיל את הסייג שאסור לי לאבד את הידע המקורי ממנו אני מסיק את המסקנה (באופן לא טריוויאלי, יכולות להיות מסקנות שמחלישות, עד כדי ביטול, את הטענות שהובילו אליהן).
עקרון הסגירות כבר מכיל את הסייג שאסור לי לאבד את הידע המקורי ממנו אני מסיק את המסקנה (באופן לא טריוויאלי, יכולות להיות מסקנות שמחלישות, עד כדי ביטול, את הטענות שהובילו אליהן).
אני הכללתי את הסייג הזה ואמרתי שאסור שהמסקנה תגרום לי לאבד את הגשר הלוגי שמאפשר את ההסקה (כלומר, שאם אני יודע את p, ויודע ש p=> q, אז לא רק שהסקת q צריכה לשמור על הידע שp, אלא גם על הידע שp=>q).
להפתעתי אין ממש התייחסות לידע של הגשר הלוגי בספרות המחקרית על סגירות.
להפתעתי אין ממש התייחסות לידע של הגשר הלוגי בספרות המחקרית על סגירות.
הייתי צריך לעשות קצת heavy lifting על איך ראיות יכולות לחבל בטענה לוגית א פריורית, אבל יש מספיק אפשרויות מהפילוסופיה של המדע שנותנות את זה, או לפחות משרטטות נימוק לטובת זה.
עכשיו אפשר לנסות ולהראות שהדוגמאות הנפוצות בתחום רעילות במובן שהן גורמות לאיבוד הידע של הגשר.
כשלתי בזה.
עכשיו אפשר לנסות ולהראות שהדוגמאות הנפוצות בתחום רעילות במובן שהן גורמות לאיבוד הידע של הגשר.
כשלתי בזה.
בשלב הבא אפשר לסייג כך שנפסול דוגמאות ש*מחלישות* את הגשר, אבל עדיין בלי ליפול לצד השני בו הראיות כבר כ"כ תורמות לתמונה הכללית, עד שכלל לא צריך סגירות. כשלתי גם בזה. וכו '.
כלומר שהרעילות היא כימות כלשהו של הנזק שראייה משיתה על המסקנה הרצויה, או על עצם היכולת להסיק אותה.
כלומר שהרעילות היא כימות כלשהו של הנזק שראייה משיתה על המסקנה הרצויה, או על עצם היכולת להסיק אותה.
