כמובטח הנה שרשור על שרקוטרי בבית: קורנביף, פסטרמי ובייקון טלה: איך התחלתי להכין בבית, מה חשוב לדעת ולינקים למתכונים.
קודם כל בארה"ב תופסים את זה כסמל הרשמי לאוכל יהודי, עם המהגרים שהביאו ממזרח אירופה לניו יורק את הפסטרמה, שיבוש רומני למילה הטורקית בסטרומה, שפירושה 1/7
בשר "לחוץ", ובניגוד למה שנמכר בישראל לא בהכרח עשויה מבשר הודו בעיבוד תעשייתי חלקלק, אלא מבשר כבש או בקר טעים ואיכותי.
העקרון מאחורי כל הטכניקות זהה: 1. כובשים בשר במלח יבש או במי מלח 2. ממתינים 3. מבשלים/צולים/מעשנים 4. פורסים בסכין ואוכלים חם או קר
אפשר במלח רגיל אבל עדיף 2/7
להוסיף לו מלח כבישה. יש לו ריכוז גבוה יותר של נתרן, ככה שהטעם פחות מלוח והעוצמת הייבוש והשימור חזקה יותר והבשר מקבל צבע ורוד מיוחד.
מדובר בחומר רעיל לבני אדם שנמכר רק בתערובת של 6% ניטריט 94% מלח רגיל, ואותה צריך להוסיף ביחס של 2.5 גרם לקילו בשר ואז אתם בסדר.
זה הזמן להזכיר 3/7
שאני לא מקצוען הידע שלי מגיע מהאינטרנט וההכנה היא על אחריותכם אבל תקנו משקל שמדייק ברמת הגרמים ולדעתי זה מספיק.
לוקחים מלח רגיל+מלח ניטריט+סוכר+תבלינים (מבטיח שרשור נפרד על תבלינים טריים בבית) ממיסים במים ומשרים את הבשר או עוטפים בתערובת יבשה, גם שוט ויסקי הולך
מתחת למשקולת 4/7
שתשמור על הבשר שקוע במים (לא חייבים קטלבל מספיק צלחת) בגרסה הטורקית הלחץ גם מפריש נוזלים מהבשר אבל לא יצא לי להכין כזה
מחכים, תלוי בבשר, בין כמה ימים לשבועיים, מוציאים ושוטפים את המלח טוב טוב. הצבע יהיה אפור מבחוץ אבל ורוד אדום חזק מבפנים. מייבשים עם נייר סופג ומפה מתפצלים 5/7
פסטרמי/בייקון עוברים צלייה, קורנביף עובר בישול של כמה שעות במים (תהיו בני אדם ושימו גזר סלרי בצל), הכל עדיף כמובן במעשנה למי שיש.
אל תטעמו כשזה מוכן- חכו לילה במקרר ורק אז הטעם יהיה מרוכז ומשוגע. טעים מאד קר אבל מת על קורנביף פרוס עבה ומחומם כמה דקות במים רותחים בשקית קוקי 6/7
אומרים שזה מחזיק במקרר שבועיים אבל בחיים זה לא שרד אצלנו יותר מכמה ימים
הבאתי פה את ההגיון מאחורי המתכונים שאוסיף למטה. זו עוד טכניקה למטבח ואפשר להתנסות ולגוון בתבלין, סוג הבשר וצורת הבישול כל עוד שומרים על תמיסה של
2% מלח
0.025% מלח כבישה
2% סוכר
ביחס למשקל הבשר
תהנו 7/7
תמונה של הבייקון טלה ששכחתי להוסיף. בייקון בכללי יושב בתערובת מלוחה יותר, ונצלה עם המון שומן ככה שמקבלים תוצאה דחוסה מאד בטעם
עקב דרישת הקהל: איך להתבונן בציור הזה של בירדמן ומה הופך אותו לציור מצוין, או במילים אחרות: חפירה על טקסטורה של כתמי צבע ולמה ציור שמן הוא לא דו מימדי כמו שאתם חושבים
לפני שנתחיל, אני צריך שתיקחו דקה ותתבוננו בציור על מסך מלא בלי הפרעות. תחפשו פרטים, תשאלו את עצמכם מה מעניין, למה אתם נמשכים, על מה בא לכם להסתכל עוד? תורידו את המבט, תחזירו אותו ותחפשו פינה שלא התמקדתם בה עד, תעשו קצת זום אין אאוט
סיימתם? קחו עוד רגע,
נמשיך>>
ציור לא מתחיל מצבע, קו או כתם, אלא טון. לא בכל ציור יש צבעים, אבל בכל ציור יש טונים. מה זה טון? מידת הבהירות כהות של משטח בציור. הציור הזה עובד מושלם גם בלי צבע בכלל
תכונות של טונים: המוח שלנו הופך דברים לבעלי נפח בגלל הבדלי טון, בהיר ליד כהה מתרגם ל3מימד, ע"ע הדמויות בצד שמאל>>
כבר חמש שנים ברצף שאני מספר למישהו שאני בדרך לאימון והוא פותח עיניים ואז אני מצביע על הגוף שלי ואומר: "כן חביבי, מה שאתה רואה פה זו הגירסה המטופחת"
אז לכבוד זה שהיום צלצלתי בפעמון פעמיים וקיבלתי מחיאות כפיים לרגל שבירת שיא אישי הנה מדריך בולג העצלן לאיך להתמיד בכושר >>
השתתפות היא ההישג הנדרש.
ברצינות, העיקר להגיע. אני לא עושה מינימום מעבר למה שנדרש באימון, לא סשן בונוס מומלץ אחרי, לא תרגיל חימום לפני. חייבים להגיע לפחות 3 פעמים בשבוע לאימון, עדיף יותר, ותוך כדי לעשות בגדול מה שהאימון מציע, למה בגדול? כי >>
תוותרו לעצמכם
אם יש כמה רמות קושי, קחו את זו שאתם נהנים ממנה. לא נהנים? לכו על הקלה יותר. עדיין קשה לכם? תעגלו פינות. המטרה היא לעשות משהו, לא לנצח. כל עוד אתם מסיימים אימון מזיעים זה לא משנה אם קרעתם את עצמכם, הדבר החשוב היחיד הוא שתגיעו גם לאימון הבא.
נתחיל מהסוף: אחרי 12 שעות עבודה יצא קובה חמוסטה מהסוג שאני חולם עליו: חמוץ-מתקתק-חריף, בצק עדין ונגיס, מילוי מתפורר וקליל וצלחת אגרסיבית ומועכת
אבל לפני שאתן את המתכון שלי לבצק: הקובה שפוגשים ב*כל* המסעדות בינוני ממש ולא מצדיק את ההייפ. כן כן, כולל הזאת שאתם חושבים עליה>>
כי אי אפשר לעשות את זה במטבח מסחרי, כל קיצור דרך שתעשו יהפוך את זה לפחות ממושלם ובשביל סתם אוכל טעים לא בטוח שהמאמץ שווה
הבצק קובע הכל, יש הרבה מתכונים באינטרנט לבצק קל להכנה, שיוצא עבה או צמיגי, ומעט מאד הסברים לאיך לעשות את הבצק הנכון. אין לי בעיה שכל אחד יעשה מה בא לו, אבל>>
מבחינתי בצק שעשוי מסולת, פשוט להכנה אבל עדיף שתזמינו פיצה או תטגנו קציצות. בצק קובה עשוי מיחס של 50:50 סולת וג'ריש (בורגול דק מאד) המרקם צריך להיות גמיש כמו פלסטלינה שאפשר לכדרר ולפסל בו דופן עדינה מאד שתשאר יציבה. בבצק כזה לא נפתחים חורים בבישול ואם בזמן ההכנה יש אחד אפשר>>
בקרב ההיסטוריונים שעסקו ״באסון אוקטובר הגדול״ במאה האחרונה ישנה הסכמה גורפת שדמותו הפיקטיבית של דורון שבתאי, אותו עובד סוציאלי שמאלני שעל פי האגדה היה נצור בממ״ד בשדרות ומשם המשיך כחייל וכמפגין ונביא של מחנה השמאל, היא פרי עבודתם של מספר מחברים. המחלוקת שוררת על נסיבות החיבור>>>
הסימבוליות שקופה וניתן לחשוף את הפערים עליה היא מגשרת במעט מאמץ: החל מהמקצוע הלא אופייני לגבר מזרחי, ההרמז לגבריות פוסט פטריאכלית שהקדימה את זמנה, האבהות המודגשת ל״נגב״, אותה ילדה מטאפורית ששמה כמובן מסמל את כלל ההתיישבות הציונית במדבר, הצורך לגונן עליה ולהעניק לה #ביטחוןלנגב >>>
חושפים עקבות של כתיבה נשית פמיניסטית עקיפה שבחברה הסובלת מרגרסיה שוביניסטית מסקולינית ביקשו לבטא קול מגדרי מורד ונאלצו לעשות זאת בלית ברירה דרך דמותו של גבר סמי צבאי לוחם דווקא
המיינסטרים במחקר סבור כי מדובר בקבוצות שונות שהעמיסו אידאולוגיות נוגדות לכדי דמות אחת לא קוהרנטית: >>>
האגדה מספרת על הפאונדרים שנטעו את האדמה על הים ומתחו את העננים על השמיים, הפאונדרים היו טובי לב ואמיצים אבל כוחם הבלתי מוגבל השחית אותם. הם היו דוחפים קוד ישירות לmain בסופ״שים, מבטלים טסטים זמנית בלי להחזיר, ובני האדם שילמו את המחיר
במלחמה הגדולה איחדו כוחות בני האדם והבורד >>
הם נעלו את הפאונדרים בכלוב מזהב ושמו עליהם טייטלים שיסרסו אותם: יו״ר החברה, סיניור דירקטור אוף טק אינפלואס, ופרודקט וויזון אדבייזור, והמליכו עליהם CEO מקרב בני הבורד במקום
עצב התפשט בממלכת בני האדם. פרוססים מסודרים שוטטו בגבעות שפעם דהרו עליהם ילדים עם מקלדת ביד >>
בגיטהאב PR שהיו נסגרים בשעה התייבשו בשמש שבועות וחודשים, ההכנסות זרמו בשפע אבל לא היה אפשר לעשות סיבוב ברים ופיצה בדיזינגוף במקום HappyHour כי מפלצת הCFO נימנמה עם רגל אחת על כרטיס האשראי
אגב ואן גוך, הציור עם הכוכבים בלילה שכולם אוהבים מוצג במומה ויש מלא אנשים סביבו ואחרי שיצא לי לראות בלייב אני יכול להגיד בבטחון: ציור אוברייטד בטירוף ולא בא לי לדבר עליו יותר, במקום זאת
כמה מילים על "טבע דומם עם תפוחים" של פול סזאן שנמצא על הקיר ליד ולא זוכה לכבוד שמגיע לו👇
סזאן הוא צייר חשוב ופורץ דרך בעיני למרות שאם תגגלו "אימפרסיוניזם" במבט ראשון אולי לא תבחינו בהבדל בינו לאמנים אחרים מהזרם, כמו קלוד מונה שבתמונה פה
הבדל ראשון ובולט לדעתי: אימפרס' אחרים היו אובססיבים להמחיש את נושא הציור: נוף, דיוקן, תפוחים, העיקר שהתוכן "יעבור" וזה בולט דווקא
כי האימפרס' לכאורה השתחררו מהייצוג המקובע של ציור קלאסי והיו חופשיים יותר בשימוש בצבע. גם ואן גוך (רשמית לא חלק מהזרם אלא פוסט-אימפרסיוניסט) סובל מאותה בעיה
ברור שהוא לא מצייר חמניות כטבע דומם קלאסי, הנושא פה הוא צבע הצהוב שמציף את הציור בדרמה ועצב, זה מרגש ומעניין אבל *מטרחן*