Thread by @yonatnwer

משתף פה בהספד שאמרתי אתמול מעל הקבר של אביעד כהן אחי היקר, הנפש התאומה שלי שנהרג בקרב עם מחבלים במושב פרי גן. קרב שהציל את המושב מטבח. פרי גן הוא המקום היחיד בכל העוטף שמחבלים חדרו אליו ולא הרגו אזרחים מלבד כיתת הכוננות שנלחמה בהם במשך שעה.
ההספד ארוך אבל חשוב לי לשתף אתכם בו:

דנה אחותנו היקרה, הגיבורה ואצילת הנפש.
נעה, אוריה, טוהר, אורי, מעיין ודרור המתוקים כל כך.
איציק ואושרה היקרים והאחים המופלאים. איזה אחים. איזו חבורה.

אבדה נפשי ואנא אפנה.

בגרון חנוק אנחנו עומדים פה היום. לא נתפס ולא יאומן כי יסופר. אביעד אחינו היקר איננו.

הקמנו ביחד את שלומית. היינו ביחד בחפק מגד במילואים. ככ שמחתי שהסכמת לפני כמה שנים לעבור לגדוד שלנו. זכיתי למאות של שעות איתך ביחד.

אתמול הגעתי לגדוד בצפון. אנשים לא האמינו שבאתי לבד. מדהים כמה רושם השארת בהם. כל פיקוד הגדוד העריצו אותך. נשבו בקסמך במהירות.

היינו שכנים. אחים. פשוט אחים.

אני לא מוצא את המילים וכל כמה זמן הדמעות מציפות לי את הנשמה. כמה טהור שהיית.

תמיד כן. תמיד לצידך. ראשון לכל דבר. איש אמת ואדם של חיבורים.

אביעד אחי, כמה אהבתי אותך. לא היה לי אדם בעולם מלבד טל שקרוב אלי בחיים שלי כמו שאתה היית.

אין לי אפילו יכולת לתאר כמה שזה בפרטים הקטנים, בשיחות הטלפון, ובווטסאפ. אני בכלל לא מסוגל לפתוח את הווטסאפ שלנו.

אביעד, צחקנו על זה המון ותמיד זרקנו אחד לשני "אתה נפש תאומה שלי אתה". וצחוק בצד, ידענו שזו אמת.

מדהימה אותי המחשבה איך מצד אחד יכולנו לעשות שטויות של תיכוניסטים ומצד שני שיחות עומק שלא עשיתי עם אף אדם בעולם. איך היו לך תמיד את המילים הפשוטות, המדויקות. לא יאומן.

פשוט הזייה שלא נתפסת. לאיזו קטסטרופה התעוררנו בשבת בבוקר.

רצתי אליך מיד הביתה לקרוא לך לרייזמן. פתחת לי את הדלת בחיוך הגנוב שלך ואמרת לי "מה עושים ורנר?"

מה עושים? באמת שאלה מה עושים? אין לי שמץ של מושג מה עושים.

תמיד אמרת "אם למות זה רק עם ראובן". ותראה מה זה. רק עם ראובן. כמה דיברת עליו. כמה אהבת אותו.

נכנסת לתופת. מנעתם טבח בפרי גן. מושב שכל שנה בפורים שלומית נוסעת לחלק משלוחי מנות. ואיזה מנות שלחנו לשם. צריך שכולם ידעו וישמעו את זה. אביעד, ראובן וכל הגיבורים שלנו שקפצו לשם בהובלת בני, הצילו חיים של מאות אנשים. מושב שלם. נלחמו כאריות במשך כמעט שעה. לבד. לא ויתרו. לא פחדו.

נכנסו לאש והצילו רבים. וכמה שזה אופייני לך.
אביעד נשמה שלי, במילואים האחרונים שלנו לפני יום כיפור ישבנו וצחקנו על הילדים שלנו. הדהימה אותי כמה אהבה היתה לך לילדים שלך. כמה שטויות עשית עם דרור ואורי. כמה דאגת לבנות. איך אמרת לי "שומע, נועה עברה טסט, תותחית זו.

אבל לא בשביל זה התקשרתי". והמשכת בשיחה לעניין אחר.
ואיך הערצת את דנה שלך. זה לא ברמות שאנחנו מכירים. כמה סיפרת לי שהיא עושה פה ועושה שם וכמה עומס יש עליה ואיך חשוב לך שיהיה לה טוב. היית בעל למופת.

כמה היית גאה בעבודה שלך במקורות. כל שטות בעבודה רצת לספר לנו. נתת תחושה כאילו כולנו עובדים שם. ואת ברכיה, בחיים שלי לא ראיתי מישהו שיש לו ככ הרבה סיפורים קורעים מצחוק על המקום שהוא גדל בו. כמה שמחת לשתף על הכנסת ספר התורה שעשיתם פה לאחרונה לזכר חללי צה"ל.

גרמת לכולנו להרגיש כאילו גדלנו פה מילדות.
היינו כל כך קרובים. משבת בצהריים אני לא מסוגל בכלל להרים מבט לבית היפה שלך. לא מסוגל להסתכל לדרור בעיינים. כמה שאהבת אותו.

סעודות השבת שלנו עם קחטה, הישיבות אחרי תפילת ותיקין בשבת, ההבדלה שלך- אין הבדלה כזו בעולם. הצליחנו, הצליח עמנו, תורתנו, צבאנו. ואז לעבור אחד אחד ולברך אותו באיזו אמירה שנונה לשבוע הקרוב. ולדעת ככ לדייק בול למה שהוא צריך לשמוע.

אביעד אביעד.

אבדה נפשי ואנא אפנה.

אפשר אולי לנסות להתנחם בזה שזכינו להכיר דמות מופת.

אביעד, כמה שהיתה בך יראת ה' טהורה, פשטות טבעית, אנחנו לא היינו ברמה שלך. לא היינו קרובים לזה בכלל. אהבתי אותך המון. יש לי בור עמוק עמוק בלב. הדמעות חונקות אותי אחי.

חשוב לי מאוד לומר- בזמנים קשים מתגלת גבורה גדולה. קהילת שלומית חוותה את האסון הגדול ביותר שלה מאז שהיא קמה. אביעד, ראובן, בכור ואוריאל. איזה נשמות טהורות.

אבל לצד האסון הלאומי שנפל עלינו, הקהילה גילתה במשך 48 שעות, בשיא הקושי, תעצומת נפש אדירות. כל אחד ואחת והמשימות שצצו כל דקה. קהילה של אריות ולביאות. ובמקום הזה היית גאה. וואו כמה שהיית גאה בשלומית. כמה חפרת לחברה במילואים על הישוב. וכמה היה חשוב לך ששלומית תצמח.

ואיזה תוכניות היו לך למזכירות בשנתיים הקרובות. פרחת.
אביעד נשמה שלי, אחי היקר, חבר אמת, חבר נפש, אדם שכל כך אהבתי. להיפרד ממך זה נגד הטבע. זה לא אפשרי. לא מקובל. לא נתפס. אני מבטיח לך פה שאני וטל נעשה כל מה שצריך בשביל דנה והילדים. זו ברית דמים. וכל מה שאפשר בשביל שזה יקרה- נעשה.

מרגע זה זו משימת החיים שלנו.
אחי, תנוח בשלום. תהיי מליץ יושר על עם ישראל. אנחנו כל כך צריכים את זה עכשיו. כי אנחנו ננצח. אין ספק בכלל שננצח. זה צו החיים שלך- להיות תמיד עם ראש מורם.
אוהב אותך, אוהב אותך עד בלי די.
תיהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.