Thread by @Yoav__Zehavi

1./ רובכם מכירים אותי מדסק החוץ. העולם קרוב לליבי ומבחינתי השליחות העיתונאית בשגרה היא לנסות לגרום לכם להביט אל מחוץ לישראל, כי ההתרחשויות מעבר לים משפיעות גם על מה שקורה כאן.
השבוע, בחסות חטיבת החדשות, חרגתי ממנהגי והעברתי את רוב זמני בעיירות הדרום. הרגשתי ששם ראוי שאהיה >

2./ בראשון בבוקר הגעתי לשדרות ההמומה. מה שקרה שם בשבת הפתיע אפילו את העיר שאותה כינה הנשיא: "קו הגבורה של ישראל". נתקלתי בהלם, בעיר רפאים, באנשים שחשים מופקרים לחלוטין, בתושבים שלחמו בעצמם - מי עם נשק ומי בידיים חשופות - בחוליית מחבלים שחוסלה בתחנת המשטרה רק בתום יממה מדממת. >

3./ אופקים מרוחקת עשרות קילומטרים מהרצועה אבל רחובותיה הפכו לזירות טרור, בתיה למבצרי מחבלים ותושביה ללוחמים בחזית. המדרכות של רחוב התמר מלאות בקליעים, קירות המבנים מחוררים, אך באופקים גיליתי תקווה. "הם הגיבורים שלנו", אמר לי אחד התושבים על דוד ורחל אדרי, הזוג הכי מפורסם במדינה >

4./ בהמשך אותו יום הגענו גם לנתיבות. שוממת ונעולה. רק אחרי כמה סיבובים מצאנו קונדיטוריה שמוכרת קפה. חלב שקדים אין, מה שיש זו הרבה אופטימיות. "אנחנו עושים מה שצריך" סיפר לי המוכר בזמן שנאבק במכונת הקפה. "עזוב עכשיו את הקפה", עניתי. "מה שייצא – טוב לי. העיקר שאני רואה קצת חיים" >

5./ חזרתי לשדרות. ביום ראשון תפסנו עמדת שידור על הגג של ישיבת ההסדר במרכז העיר, אבל עכשיו המבנה הזה, שמצד אחד שלו נשקפת העיר ומהצד השני צפון הרצועה, הוא כבר לא ישיבת הסדר אלא בסיס מילואים >

6/ בינתיים, תחנת המשטרה החרבה עברה לפעול ממרכז קהילתי שנמצא סמוך לעירייה. את השר בן גביר לא קיבלו כאן בברכה. "זו אשמתך", אמרו לו כמה מילואימנקים בזמן שנשא הצהרה מסיתה מבלי להשיב לשאלות >

6/ שוב ושוב חזרתי לשדרות וביום חמישי, בפעם הראשונה, שדרות נראתה אופטימית. היו אלה ורידים ועורקים שביצעו את הפעולה ההפוכה. מרחבי הארץ הם הזרימו כל טוב ללב הזה, לשדרות. חלות, שימורים, מטרנה, קפה ואפילו חלב שקדים. את הדופק של שדרות השיבה החברה האזרחית. רק היא ולא אף אחד אחר >

7./ אני מביט בנשמות הגדולות האלה. ים של אנשים שעד לפני שבוע הרגישו שאולי כבר לא ימצאו משהו שמחבר ביניהם. והנה, האסון הגדול שהביאו עלינו הפך את האנשים במדינה הזאת לצבא הנתינה הגדול בעולם.
אני ממש מקווה שנצליח לשמור עליו גם ביום שאחרי.