Thread by @GileadSher

41 שנים, היום: אמיל גרינצווייג, לוחם וקצין, נרצח בירושלים בידי מנוול יהודי בצעדת מחאה של שלום עכשיו, בדרישה מהממשלה לאמץ המלצות של ועדת חקירה ממלכתית. דברו עוד על השקר "אלימות משני הצדדים". שום דבר ממה שקורה כאן בזמן האחרון אינו חדש. קראו עד הסוף (מתנצל על האורך) שרשור קשה>>

>>ובו קטעים מכתבה של שולמית הראבן ב-@YediotAhronot ימים אחרי הרצח: "...קו השבר היה פוליטי ברור, והוא עבר בין שתי השקפות עולם...עוד לפני שהתאספו אנשי שלום-עכשיו, חיכו להם כאן קבוצות מאורגנות של אנשים אלימים ובעלי אגרוף; ועתה הם פורצים מדי פעם בפעם, בטריז מכוון>>

>>ובכוח רב, אל תוך שורות ההולכים...הרבה מאוד מכות...בגין בגין בגין, אש"ף אש"ף אש"ף...אריק מלך ישראל...לא יעזור לכם, אש"פיסטים, לא יעזור לכם, אתם זבל, הוועדה שלכם זבל...נהרוג אותכם, נעשה לכם סברה ושאתילה, נעשה לכם שואה. זבל זבל זבל זבל...המצעד מתקדם בתוך האגרופים והדחיפות.>>

>>שלושה בריונים חובטים בפניו של אלון, שלחם באנטבה ובעוד כמה מבצעים נגד טרור שעם ישראל עוד לא שמע עליהם, והם צועקים לו תוך כדי המכות: "אתה היית בכלל בצבא, אש"פיסט? אתה היית בצבא בחיים שלך?"...מכות בלי הפסק. המון יריקות. אבנים...אלה אינם השוליים הרגילים: מישהו אירגן אותם...>>

>>"טפו, חרא, בוגד! אש"ף!"...הצועדים מבליגים. אינם משיבים במכות. התחושה החזקה ביותר ששוררת כאן היום היא שהרחוב נמצא על סף מלחמת אזרחים, ושצריך למנוע אותה בכל מחיר. אני רואה את ירום ואת זוהר ואת אלון ואמיל ועמוס ושאול, צנחנים כולם, משלבים זרועות ועומדים בפרץ,>>

>>שורה דקיקה, מול המתפרצים האלימים, כדי שההפגנה תוכל להמשיך וללכת, בעצם – כדי שהדמוקרטיה בישראל תוכל להמשיך וללכת. הקהל המשולהב הגיע כבר לשלב החרפות המיניות: ערפאת ילטף אותכם בתחת, לכו להזדיין עם אש"ף, מניאקים, קוקסינלים, אתם זבל על יד אריק, בגין בגין בגין...>>

>>איש לא ציפה לכל כך הרבה מכות. מגיעים לרחבת המשביר. כאן מצטרפת תגבורת אל המכים: אנשי הרב כהנא. אני רואה אותו נישא על כתפי אוהד. האיש הזה...משלהב עתה את אנשיו וצועק שהצועדים הם בוגדים, סכין בגב העם. לי דווקא נראה שחלק גדול מאוד מהצועדים כאן הם-הם הגב, ולא הסכין,>>

>>אבל מי שחשב על אפשרות של ויכוח כלשהו, חלם בהקיץ. כעבור רגע...אנשי הרב כהנא...מכים לנגד עיני זוג אנשים לא צעירים מבין הצועדים, אנשים שעברו בגופם את השואה...שתי נערות תיכוניסטיות עתה תחת גשם יריקות ממש, רואים את היריקות מתעופפות באוויר, ואני רואה שהפה שלהן רועד קצת.>>

>>יש לה לדמוקרטיה חזיתות משונות בימים אלה, וכנראה שגם העמידה תחת גשם של רוק היא חזית כזאת. אבל איש לא הכין אותן לכך...אל תוך שדה הראיה מתפרץ בריון ענק, מרקד כדרוויש מטורף, וצועק: אשכנזים מערכניקים חרא! אריק מלך ישראל! .. המשטרה אינה משתלטת. ובינתיים מטר של אבנים נזרק מלמעלה.>>

>>מארב קלאסי. בלחץ ובעקשנות מצליחים לפרוץ ולעבור את המנהרה, אבל כמה אנשים חטפו מכות רציניות והיו צריכים להתפנות...אני אומרת בליבי: אלה תומכיך, מר בגין. אלה תומכיך. אינך יכול להתנער מהם, או אולי אינך רוצה...על מדרגות בנק ישראל, ממול, אני רואה שוב לאור הלפיד>>

>>את אמיל, שספג הרבה מאוד מכות בעת המצעד. הוא חזר רק השבוע מהמילואים כקצין צנחנים בלבנון, ועתה הוא מתבדח עם חבר. הערב רצה להישאר בבית ולסיים את העבודה האקדמית שלו על מהות הדמוקרטיה. ברגע זה נשארו לו עוד כשמונה, תשע דקות לחיות. התקווה. דום. להיות עם חופשי בארצנו. פיזור.>>

הקהל והשוטרים מתערבבים יחד. אני יורדת לעבר משרד האוצר, חולפת ליד חבורת הדרווישים המפזזת בתזזית, ואחד מהם צועק לתוך אוזני, מאחור, צעקה מחרישה: גברת-גברת, נעשה לך סברה ושאתילה!... עמירם, היורד אחרי, מספר שמאחת החבורות צעקו אליו: 'שלום עכשיו, זו ההפגנה האחרונה שלכם בלי רימונים'.>>

>>סימן הסיגריה הבוערת עודנו על פניו, או אולי זו פגיעה אחרת...אני ממתינה לחברים – ואוויר הלילה נקרע על ידי הפיצוץ העמום והרע...המשטרה מוצאת אחר-כך על התלולית את ניצרת הרימון. מדובר ברימון רסס צה"לי. מובילים את אמיל, שנפגע בדיוק מעל לבו ובצווארו, כבר אין נשמה באפו.>>

>>מפנים עוד כמה פצועים במכונית של גליה, הנקובה כולה רסיסים, לשערי צדק. החברים שהביאו אותם – ותיקי קרבות כולם, וכבר נשאו בזרועותיהם חברים פצועים והרוגים לא פעם ולא פעמיים. אבל הפעם יש הבדל: הפעם הם מותקפים בתוך חדר הכניסה למיון, בין כתלי בית החולים. חמישה בריונים>>

>>מזנקים על נפתלי, הנושא עדיין על שרוולו את סרט הסדרן, וחובטים בכל-עוז בראשו של ד"ר דוד גילד, רופא מקרב הצועדים, שהגיע יחד עם הפצועים והגיש להם עזרה בדרך...וכל אלה – לקול הבטחות: בפעם הבאה נגמור עליכם. בפעם הבאה נהרוג עוד יותר. אריק מלך ישראל. חבל שזה רק אחד.>>

>>למחרת, בחיפה, מוציא בחור את ראשו מתא המכונית, וצועק על ההולכים בלוייה: זה היה רק הראשון!..." (סוף)
שולמית הראבן, "עדות", 14 בפברואר 1983. להזכיר ולזכור.