Discover and read the best of Twitter Threads about #צלהרים
Most recents (1)
ורגיליה, הלבלרית הזמנית שלי, מצטרפת אלי בשתיקה. אני שם אצבע על שפתי, שלא לצורך. אני רואה את ההרים בעיני רוחי, שומע את הרוח השורקת ביניהם, מבכה את מותו של אדם שלרגע דמותו מופיעה לעיני; אני כמעט ומריח את העשב. בעיני מוחי אני מוסיף למוזיקה הברות ומונה אותן: שש רגליים. המשקל ההומרי.
הקינה מתגברת במהירות, ואז חדלה באחת. אתנאיס פוקחת את עיניה, מביטה אלי ואל ורגיליה, ומחייכת במבוכה. “מר קלאוס. ורגיליה. אני מקווה שלא הפרעתי.”
“זה היה נהדר, אתנאיס. מה זה היה?”
“אני לא יודעת. זה לא משהו שלמדתי כילדה. זה בא אלי… אני לא יודעת מאיפה.”
“זה היה נהדר, אתנאיס. מה זה היה?”
“אני לא יודעת. זה לא משהו שלמדתי כילדה. זה בא אלי… אני לא יודעת מאיפה.”
“את רוצה שארשום את זה?” שואלת ורגיליה. הן בנות אותו הגיל, והתיידדו במהירות. הן לא יכלו להיות שונות יותר: ורגיליה כולה בטחון עצמי, קורנת מבריאות. אתנאיס אכלה כמו שצריך מאז שהגיעה לפה, ושוב איננה גרומה, ונתנו לה בגדים ראויים, אבל כל ישותה אומרת פחד והססנות. אלא כאשר היא ליד הנבל.
