בפועל, אולמרט חזר וטען שהמניע של מערכת המשפט לפעול נגדו היה כדי להיפטר מדניאל פרידמן. אפשר להסכים, להתנגד ולחשוב שהוא מושחת (או להניח, כמוני, ששתי התשובות נכונות) –
אבל איך אפשר לעוות את הטיעון באופן כ"כ בוטה רק כדי להגן על המערכת?!>
והנה מספר סימוכין מספרו ("בגוף ראשון") רק כדי להמחיש עד כמה קרא מבלבל/מעוות/מסתיר את האמת:
"העימות בין שופטי בית המשפט העליון לפרופ' פרידמן דחף אותי למרכז המחלוקת....פרידמן הפך לאויב, שכל אמצעי לבולמו הוא לגיטימי. אני סומנתי כשכפ"ץ של השר המסוכן, והתעצמה העוינות כלפי" (עמ' 80)>
ועוד מאולמרט:
"בכירי המערכת המשפטית..סימנו אותי כבעל ברית של.. אויביה של מערכת המשפט אשר מאיימים לנגוס בכוחם הבלתי מוגבל של בהמש, ובעיקר של בהמש העליון, של פרקליטות המדינה ושל היועמש..העליון, שביקש להחמיר עם מי שמעז לחשוב שגם מערכת המשפט זקוקה לרפורמה, וכי הגיעה העת לבצעה" (192)>
אולמרט מסכם: "יועמש, שראה בדני פרידמן שר משפטים שמינויו היה בעיניו 'לתפארת מדינת ישראל', אויב שלטון החוק, הוא שיתף פעולה עם קבוצה של שופטים ושופטים בדימוס אשר החליטה לגדוע את ידו של חתן פרס ישראל למשפטים ועל הדרך לערוף את ראשו של ראש הממשלה שהעז לקרוא תיגר על אדנותם" (עמ' 821)>
אגב, בספרו אולמרט אכן טען שגם חלק מהימין תמך ועודד את הפלתו (בעיקר עשירים אמריקאים שחיפשו עליו חומר והעבירו תלונות למבקר) אבל להציג את זה כמניע של מערכת המשפט? מעולם לא.
האמת היא הפוכה, כאמור, תזת אולמרט קבעה במפורש שהמניע היה לסכל את דניאל פרידמן ולבצר את כוחה של מערכת המשפט.
• • •
Missing some Tweet in this thread? You can try to
force a refresh
למה לעזתים כקולקטיב יש אחריות קולקטיבית על הג'נוסייד בדרום?
1. החמאס נבחר בבחירות, האחרונות שנערכו, ברוב משמעותי שהקנה לו כ-56% מסך המושבים במועצה המחוקקת הפלסטינית
2. האידיאולוגיה שלו, בהתאם לאמנה ולהצהרות הפומביות - הייתה ברורה ורצחנית מהרגע הראשון. הציבור ידע במה הוא בוחר >>
3. למרבה האירוניה, בחירת חמאס בידי העזתים הייתה רגע אחרי שישראל נסוגה מעזה בתוכנית ההתנתקות ובכך, כביכול, ישראל "הגשימה תכלית-מדינית-ביטחונית לאומית ראויה ומשכנעת, המשלבת אופק מדיני בתהליך השלום עם הפלסטינים.. עם סיכוי להפחתת החיכוך הביטחוני לרווחת אזרחי ישראל כולם" (בגץ 1661/05)
4. מאז ועד היום, התמיכה בחמאס ובדרכו משמעותית בכל הסקרים.
5. גם בפועל, אין בעזה (או ברשות כולה, אבל זה כבר סיפור אחר) התנגדות משמעותית לרצחנות המבעבעת. גם אם יש מחאות כלשהן - הן מתמקדות בהיבט הכלכלי ונמנעות מלגנות את הנאציזם האידיאולוגי המובנה.
אנחנו אחרי אחד הימים המזעזעים בתולדות ישראל. כמה מהאנשים הטובים ביותר שיש למין האנושי להציע כבר לא איתנו. תנחומיי לכל מי שאיבד קרוב או חבר.
הכל לחוץ ולא ברור אם כדאי לכתוב ברעש הזה.
ובכל זאת, 72 שעות אחרי, הנה כמה נקודות של עשה ואל תעשה, שלדעתי ראוי להעלות על הכתב:
1. אזרחים ישראלים - במקום שקיעה מובנת בדכדוך, כדאי לחשוב איך נרתמים לעשייה כללית (לתרום דם, לסייע למשפחות וכו'). קל לכתוב, קשה לעשות, ובכל זאת. *למי שמסוגל*, כמה שאפשר, מומלץ לכבות רגשות. בהתאם, לא לשקוע בסרטוני סנאף. לא להכנס לחרדות מדומיינות על העתיד.להתכונן, כן. אבל במידתיות.
2. חיוביות – חייבים להיות חיוביים. קונסטרוקטיביים. להתמקד בטוב. כמה שקשה. אין לנו באמת ברירה. כפי שאמר רועי עידן, יש לנו במדינה שלנו את האנשים הכי טובים בעולם. בכל פרמטר. וגם אם יש אחרים וגם אם יש דרעק - חשוב להתמקד בטובים כרגע.
היש מטורללת מהזיית הנבצרות? זה שמנהיגי השמאל הישראלי - ובראשם מיארה, לימון ואסתי חיות - בכלל מעזים לאיים בהפיכה שלטונית-משפטית בריש גלי מעיד שהמחנה הזה דפוק באופן מאד עמוק ויסודי. עצם הפנטזיה על פקיד משפטי שמכריז על הדחת מנהיג המדינה עקב 'נבצרות' היא אירוע חולני בכל קנה מידה.
חשוב בעיניי מאד להבהיר מה קורה פה מבחינה משפטית. לא רק כדי להבין את האירוע הנוכחי, אלא בעיקר כדי לאמץ הסתכלות נכונה על חוסר המשמעות של גיבוש הסדרים אל מול משפטנים רדיקליים, חצופים ואקטיביסטיים מספיק.
במצב כזה, לא משנה מה קובע החוק או החוקה - אלא מה יכריע המשפטן שיפרש את הטקסט.
והרי, מה היה לנו פה? 1. במשך שנים ארוכות. ברבות השנים, היה ברור לכולם שנבצרות היא רפואית-תפקודית ושהיא נקבעת על ידי ראש הממשלה או הממשלה.
2. לפני כמה שנים, בהערה צדדית בג"ץ דחף לפסק דין איזוטרי (6231/08) אוביטר שבו, לצורך הדיון, ההרכב היו "מוכנים להניח" שיש גם נבצרות מהותית.
ראיתי שצייצת בפומפוזיות כי ביקורת על צו תנאי (!) נגד חוק יסוד היא איום מאפיוזי ופלישה ללשכות השופטים.
תגיד, זכור לך פוליטיקאי שנלחם בעבר על *חובתו* לצאת במתקפה נגד 'הסגת גבול' ו'טירוף מערכות' אחרי שבגץ הוציא צו על תנאי מינורי פי כמה?
נו, טוב.
נזכיר לך.
2/ קצת רקע כללי.
בעקבות עתירה, לאחר שהמדינה סירבה להגדיר בפני בגץ מהו הסטנדרט לפיו קובעים תקציב, ומשעה שגם לשופטים היה ברור שבהעדר תשתית כזו לא ניתן לעשות כלום, החליטה דורנר להפוך עצמה למחוקקת.
כך, ולמרות שלא התבקש סעד כזה - השופטים 'הורו' לעותרים להוסיף סעד וקיבלו אותו מיד.
3/ בעקבות זאת ניתן באותו יום צו על תנאי של ההרכב (דורנר, כשלצדה שני שופטים זוטרים וזמניים – ג'ובראן וחיות - שטרם קיבלו קביעות) לפיו על המדינה "להתייצב וליתן טעם מדוע לא יקבעו סטנדרט לקיום אנושי בכבוד כמתחייב מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו".
1/ טוב, מכיוון שעידן הטמטום שבו אנחנו חיים כל כך הרבה סוכני בורות מפיצים פייק, הנה שרשור קצר על הטענה הכוזבת של מנהג חוקתי למינוי נציג אופוזיציה.
אמלק: גם בגץ הודה שאין מנהג חוקתי כזה - בטח שלא מנהג מחייב.
2/ נתחיל: קודם כל, וכפי שהעליון מציין בעצמו, אם היה מנהג חוקתי מחייב - הוא היה צריך להיות המנהג למנות שני חברי קואליציה לוועדה.
כך, ברוב שנות הכנסת, מקום המדינה (וליתר דיוק, משנת 53' אז הוקמה הוועדה במתכונתה הנוכחית) ועד שנת 92' נציגי הכנסת שנבחרו היו אך ורק מהקואליציה.
3. הלאה. משנת 1992, אמנם החלו להיבחר נציגי אופוזיציה, אבל גם כאן אין ספק שלא נוצר מנהג. בפועל, לא הייתה רציפות, וגם בבחירת המועמדים באופוזיציה הייתה גושית כאשר נציגי האופוזיציה שנבחרו היו 'שכנים אידיאולוגיים' של הקואליציה וחלקם עברו בהקדם לקואליציה.