דבר שגיליתי עכשיו ופוצץ לי את המוח: ברחבי העולם יש כמה אתרים להטמנת פסולת רדיואקטיבית, כמו שאריות אורניום מכורים גרעיניים. את הפסולת הזו צריך להטמין בתוך כמה שכבות של הגנה, בעומק מאות מטרים בתוך האדמה. ועדיין, אסור שאף אחד אף פעם יוציא את החומרים האלה מהאדמה. זו תהיה קטסטרופה. >
אז מה עושים? אפשר לשים שלטים במקום שבו האורניום קבור, אבל גם השילוט החזק ביותר יתפורר אחרי כמה אלפי שנים לכל היותר, ומשך החיים הרדיואקטיבי של אורניום הוא לא משהו שאפשר בכלל לקלוט בתודעה שלנו. מדובר במיליארדי שנים. >
אז איך דואגים שבני אדם (או הצאצאים שלהם) בעוד, נאמר, 50 אלף שנה, לא יוציאו את החומר הזה מהאדמה ויהרגו את עצמם ואת כל מה שבסביבה שלהם? אפשר להשתמש בארכיטקטורה אגרסיבית, כמו קוצי ענק מחומרים חזקים במיוחד. אבל כמו באגדות, אנחנו יודעים שגדרות ומכשולים רק מעוררים את הסקרנות. >
המשמעות של דברים כאלה היא "יש כאן אוצר" ולא "יש כאן סכנה". משרד האנרגיה האמריקאי מעסיק בשנים האחרונות בלשנים, ארכאולוגים, אנתרופולוגים וסופרי מדע בדיוני כדי לפתור את הסוגיה הזו. יש תחום מחקר בסמיוטיקה שמחפש תשובה לשאלה הזו: איך משאירים מסרים לגזע עתידי שאין לנו מושג מיהו ומהו. >
יש כל מני רעיונות: להשתמש בסמל שדומה לצעקה של מונק, מתוך מחשבה שהציור הזה מצליח להעביר מסר אוניברסלי; להשאיר הודעות בכל השפות הרשמיות של האו"ם; ועוד ועוד. אבל שוב, הפתרונות האלה מניחים שמסרים פיזיים ישרדו ושהיצורים מהעתיד ידעו לפרש דברים בשפות של היום. ואז יש את ההצעה המטורפת: >
איך עובר הידע הכי משותף, מוכר וברור לכל בני האדם בעולם? באמצעות מיתוסים, סיפורים שעוברים בעל פה מאז ומתמיד. אז הבלשן תומס סבוק הציע ליצור מעמד של "כמורה אטומית" שהחברים בו ידעו את המיקומים והסכנות של פסולת רדיואקטיבית ויעבירו את הידע הלאה במשך הדורות באמצעות סיפורים ומיתוסים. >
הצעה נוספת שקראתי עליה מציעה להנדס גנטית חתולים כך שהם ישנו את צבעם כשהם ליד חומר רדיואקטיבי, וליצור סיפורי עם שצריך להתרחק ממקומות שיש בהם חתולים כאלה כי זה אומר שישנה סכנה. מיינד בלואון
ידעתי שאפשר לסמוך על @mtklng 
• • •
Missing some Tweet in this thread? You can try to
force a refresh
