בוקרט כפרות. סליחה על הקלישאה אבל לא דמיינתי שתהיו כל כל מהממות ושתעזרו לי לגייס (נכון לעכשיו) מעל ל15 אלף שקל! יש כמה שעות של שקט אז נראה לי שווה להתחיל במבצע החלוקה. מוזמנות להתעדכן כאן בלייב תחת ההאשטג #בקש_שלום_ורדפהו
תזכורת: אני בקשר עם מחלקת הרווחה וגורמים נוספים ברשות ומקבל המון פניות על משפחות שנפגעו בסבב וא.נשים שזקוקים לעזרה באופן כללי. פתחתי פייבוקס. כל עוד יש כסף בקופה אני קונה ומחלק #בקש_שלום_ורדפהו payboxapp.page.link/5BGVH8UN9scttV…
כללים:
א. אין סינונים ומבחנים. מי שפונה אליי (דרך גורם מתווך או ישירות) מקבל
ב. קונה רק מעסקים מקומיים, לא מרשתות גדולות (אלא אם כן אין ברירה)
ג. לא מבקש תרומה מבעלי עסקים (שנפגעו גם הם חזק מהסבב וזקוקים לפרנסה)
ד. בלנ"ד מעלה לכאן קבלות עם עדכון בלייב כמה כסף נשאר
שלב 1: הולך למכולת הקרובה בשביל לקנות במרוכז כמות גדולה של מוצרים שהופיעו בכל הדרישות שעלו עד עכשיו (חלב ביצין גבינות עוף וכו).
שלב 2: עושה קניית ירקות ופירות מרוכזת אצל הירקן
שלב 3: קניית לחמים ולחמניות במאפיה
את הכל ארכז כאן ואז אתחיל לחלק #בקש_שלום_ורדפהו
התחנה הבאה: מושיקו הירקן. בינתיים חמותי היקרה הולכת למאפיית חורי להביא מיני פחמימות ומתנדבותין מקסימים הגיעו לביתנו להתחיל לסדר ארגזים #בקש_שלום_ורדפהו
משלוח אחרון להיום - עבור אם חד הורית שאיבדה את ביתה בעקבות נפילת קסאם #בקש_שלום_ורדפהו
סיכום אירועי היום ומה קורה בהמשך:
במילה אחת - יחלאולאו. אתמול בלילה פתחתי פייבוקס במחשבה שאאסוף קצת כסף בשביל לסגור למשפחה שאיבדה את הבית מקסאם את החג. 16 שעות אחר כך אנחנו אחרי 15,500 ש"ח שהושקעו בבתי עסק מקומיים (3 מכולות, ירקן ומאפייה) ואיתם הרכבנו חבילות מזון ל40 משפחות של
א.נשים מכל הסוגים והגוונים שביקשו עזרה. בלי שאלות ובלי מבחנים. אבל הסיפור הגדול של היום הוא האנשים. אני אפילו לא יודע לספור כמה לקחו חלק בכאוס המרגש והמדהים שקרה כאן ביממה האחרונה, אבל מדובר בעשרות אם לא מאות. א.נשים שתרמו כסף, א.נשים שבאו להרכיב חבילות, לפרוק, לסחוב, לשנע,
עובדות סוציאליות שתמכו בנו ועזרו לאתר משפחות ולתוןך. הרשימה היא אינסופית ולבושתי אני לא יודע את השם של כמעט כולם. אבל בסוף כל זה קרה רק בזכות א.נשים מכל הסוגים - תושבותים, תלמידי ישיבת שדרות, חברי הקיבוץ העירוני, פרוספר המוכר במכולת ומי לא בעצם. אני מסיים את היום עם תקווה.
מיותר לציין, אני מקווה, שכל האנשים האלו התגייסו לעשייה שמתרחשת תחת אש כשהעיר מופצצת כל היום.
אז מה קורה הלאה? 1. נשאר בקופה כ5600 שקל. המבצע כידוע לא נגמר ולכן אמשיך לתמוך עם הכסף הזה (וכל כסף אחר שיתווסף) במי שיפנו אליי. כמובן שאני בקשר עם גורמי הרווחה ועוד גורמים מהרשות 2. לאחר תום המבצע, כל סכום שיישאר ייתרם עבור הבית החם שיש בשכונה שלנו payboxapp.page.link/5BGVH8UN9scttV…
• • •
Missing some Tweet in this thread? You can try to
force a refresh
ממשלה סבירה, לא נהדרת או טובה חלילה, פשוט סבירה, הייתה מעבירה היום בבוקר החלטה בת 2 סעיפים: 1. למדינת ישראל אין שום כוונה לשלוט בעזה או לשנות באיזושהי צורה את מיקום אוכלוסייתה 2. מדינת ישראל מוכנה לדון על כל מודל שתצענה בנות בריתה ליום שאחרי בעזה, ובלבד שיתאם את מטרות המלחמה.
זאת החלטה שבה אנחנו נותנים, בעצם, כלום. לישראל אין יכולת לשלוט בעזה. בתחילת המלחמה יכלנו להחליט, אולי, לשלוט מקומית וזמנית באיזורים מסוימים. הרכבת הזאת יצאה. אנחנו שבעה חודשים לתוך מלחמה עם מטרות שונות דרמטית מ'לשלוט בעזה' ובשלב הזה - פשוט אין לנו את היכולת. אין את כח האדם. את
הכסף ואת הלגיטימציה הבין לאומית. מה שאנחנו יכולים לעשות זה להתמקד, באמת להתמקד, במטרות המלחמה. אם נצליח לשדר באופן יציב, אמין ומעשי שבאמת כל מה שאנחנו רוצים זה חמאס מפורק ועזה מפורזת עם שליטה בטחונית ישראלית, אני באמת חושב שזה בר השגה. גם כי למלחמה היו הישגים וגם כי זו מטרה
יש משהו מדכא, כמעט מפרק, בלצפות בחזרה האיטית-אך-העקבית לשגרה בישראל אחרי טבח שמחת תורה. הרציונאל ברור: בסוף לכולנו יש סנטר פוליטי ותפיסתי שדרכו אנחנו רואות את המציאות ולכן, בהינתן מספיק זמן, כנראה שנגיע פחות או יותר לאותן המסקנות. גם אני ככה. עם הבדל אחד קטן: השמיים נפלו עליי.
אשכרה נפלו. אני מצטער אם זה נשמע דרמטי או מוגזם למישהו, אבל זה מה שקרה. הבית שלי, ששוכן בגבולותיה הריבוניים של ישראל, נכבש בידיי ארגון טרור רצחני. חברים שלי נטבחו. אחרים נחטפו. טנק על זחל נסע לא רחוק מפה. נכלאתי בממ"ד קטן עם שבעה בני משפחה, ביניהם 2 ילדיי הפעוטות, בלי דבר שיגן
עלינו מלבד היד התורנית שנשענה על ידית הממ"ד. על פניו אני אותו דבר. החיים בסוף הם אותם חיים. קמים בבוקר, שותים קפה, עושים קקי, עבודה. צוחקים כשמצחיק. בוכים כשעצוב. אבל חוויה כזו משנה בנאדם. לשמוע קולות על הגג, להתקשר למשטרה ולנתק אחרי שנייה שכנזכרים שבעצם כבר אין משטרה. לקרוא שטף
דמיינו רגע איך זה מרגיש: לקום בבוקר שבת מנומנם ולגלות שביתך הפך לגהנום. נכבש בידי ארגון טרור. לאבד חברים. משפחהה. לראות גופות של אנשים שהכרת שרועות ברחוב, להבין שאת לבד בזה. שאין מי שיושיע. שעות. ימים. דמיינו איך זה מרגיש לברוח באישון לילה, בלי לדעת לאן ומתי. דמיינו איך זה מרגיש
לחיות מיום ליום, שבוע לשבוע. כשהמדינה שלך, אותה אתה אוהבת והשתדלת להיות לה אזרח נאמן ככל יכולתך, מפקירה אותך. מטרטרת אותך. מטמטמת בהבטחות שמופרות ברגע, בחוסר וודאות, בזלזול, בתקשורת שנעשית בעיקר דרך הדלפות ותדרוכים זחוחים בתקשורת.
דמיינו לחזור אחרי חמישה חודשים. כי אמרו שאפשר. כי הצבא אמר שבטוח. אמרו שאפשר להישאר במסגרות פינוי אבל, אלא אם כן את עשירה מאוד או בר מזל, אי אפשר. סגרו תמסגרת. חתכו את דמי הפינוי כך שאי אפשר לשלם גם שכד וארנונה וגם משכנתא. אז חזרת. דמיינו מה זה, לחזור. לראות שוב את הבית, השכונה,
אני מסכים מאוד עם נדב למעט הסתייגות אחת - ניצחון הוא מושג מדיני, לא צבאי. אני לא אומר את זה בשביל הסמנטיקה אלא כי יש פה מהות של על מה מדברים ומה לא. בסביבות ה30.10 מדינת ישראל אישרה את תוכניות ומטרות המהלך הקרקעי. מאז, באופן מאוד לא אופייני לישראל, מתנהלת הלחימה באופן סדור ועקבי
שאכן, גם לפי המתפרסם וגם לפי החודשים שלי במכלול המבצעים תו"כ שהגדוד נלחם בצפון ומרכז הרצועה, מביא תוצאות והישגים והשגת המטרה נראית לי כבר ריאלי לחלוטין. אבל האם השגת המטרה היא ניצחון? זו שאלה אזרחית ומדינית. מטרת המבצע היא השבת החטופים (בין אם באופן ישיר כמו היום או ביצירת
התנאים לעסקה שנוכל לקבל) ופירקות היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס ושאר ארגוני הטרור בעזה. האם זהו 'ניצחון'? זה, כמובן, תלוי מאוד בדרג המדיני. ביכולותיו לייצר אלטרנטיבה לשלטון חמאס (אחרת לכל היותר קנינו זמן עד שארגון טרור אחר יעלה), ביצירת לגיטימציה בינלאומית למלחמה (אחרת
באיחור לא אופנתי נחשפתי לבלאגן הזה (גילוי נאות: לא מכיר את החבובה שהעבירה את הסדנא אבל להבנתי אנחנו עובדות עם אותו מרכז סיוע). בשנים האחרונות, ביקום המקביל של לפני המלחמה, אני מעביר לא מעט סדנאות כאלו ואני רוצה לנסות להסביר את הרציונאל, הרקע והחשיבות. יאאלה? יאאלה.
1. אולי יפתיע את חלקכם, אבל את הסדנאות הללו מפעילות הרבה פעמים (כמו במקרה הזה) עמותות של מקלטים לנשים מוכות ו/או מרכזי סיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. למה? מה הקשר? או. 2. כשעוסקים בנושא של פגיעה מינית ואלימות ביחסים, ובעיקר במניעה, הבנו עם השנים שיש אמנם חלק שניתן לכנות
'פתולוגי' (כלומר, כזה שנובע בעיקר מגורמים של בריאות הנפש, הנמכה קוגנטיבית ועוד) אבל יש חלק משמעותי שנובע מחינוך מיני לקוי, פורנוגרפי, לא מותאם. וכשמנסים להבין את התנאים בהם צומח חינוך כזה, תנאי יסודי הוא: לא מדברים על מיניות. 3. הנה סלוגן סביר, בנושאי חינוך מיני ובכלח: אין ואקום.
סיפור מלחמה: יריב הוא נהג d9. זוכר את השם שלו מהיום הראשון שלנו בגזרה כי יש לי דוד בשם יריב ובחייאת הבן איש חי, גם הוא נהג d9. מטבע הדברים יצא כבר לכולם מכל החורים לשמוע כאלה דברים אבל אלו הגיבורים האמיתיים של המלחמה. כלום לא זז בלעדיהם. רצים קדימה בציר ומפוצצים מטענים
שהיו מחרג'עים מספר דו ספרתי של חיילים בלי למצמץ בכלל. והאנשים? כמו הכלי. בעיניים שלי ראיתי לא מזמן נהג d9 חוטף rpg שחדר את החלון בתא נהג אבל לא התפוצץ. החבוב תפס את הראש נפץ ביד אחת (עם השנייה עישן סיגריה, לא מבזבזים מלברו אדום בעזה) העיף מהחלון וחזר לנהוג. חזרה ליריב. יום אחד
אני מגיע למקלחות שטח ששמו לנו במגנן האחורי, אני והטלפון. נהנה מהפרווילגיה של העבודה משטחנו. כמה דק' אחריי מגיע יריב. עוד שמעתי אותו צועק שיגידו לדאבל פלאפל המזדיין שלא מעניין אותו אם יחיא סינוואר פתח פארטיה בפיר שלו, הוא לא נוהג עוד שנייה בלי לדפוק שטיף למה הבצה שלו מריחה כמו