אני הולך לדלפ פה שורת דלפים מדולפים, ואז לנסות לנמק:
1. בכללי, ממש לא מדובר בעונש קל.
2. אין שום תועלת ציבורית בהחמרתו. להפך, הבעיה פה היא שהעונש חמור מידי.
3. ספציפית במקרה הנ"ל היו לבית המשפט סיבות לא רעות בכלל להקל בעונשו וקשה לטעון אחרת.
התעצבנתם? יופי. עכשיו להסבריי:

https://twitter.com/segal_ariella/status/1938208541548155064

נתחיל בדיסקליימרים:
1. לא עו"ד, עו"ס
2. בחמשת השנים האחרונות עבדתי בעיקר עם עוברי חוק. בהתחלה עם נוער ואח"כ בשירות מבחן ובבית משפט קהילתי. היום אני בתפקיד אחר, אבל אפשר לטעון תמיד שאני מונע מפוזיציה פרו-שיקומית מטורללת.
3. כלל הצילמסוכים הם מגז"ד המקרה (תודה לאריאלה ע ששלחה)

יש ביקוש לחפירת שישי תובנות אחרי עיסוק ב500 פניות של משרתי מילואים על מה המצוקות המרכזיות, מה המדינה נותנת היום, מה הכשלים ומה הפיתרון? 100 לייקות ואני נותן אז יאאלה, סיימנו ניקיונות ואפשר להתחיל:

דיסקליימר - את האמור אני כותב על סמך ניסיוני האישי כמילואימניק, על סמך התנדבותי כעו"ס שמטפל במילואימניקים ועל סמך הפרויקט שלנו ב @kumu_il שעד כה קיבל מעל 500 פניות במסגרת הפיילוט שאנחנו בונים (שארחיב עליו בהמשך). אין האמור מהווה ייעוץ מקצועי פרטני בשום צורה.

אני רוצה לכתוב, בקצרה יחסית, על 4 דברים: על הבעיה, על הפתרונות שיש, על הבעיה שבפיתרון והפיתרון שאנחנו מצאנו ומקדמים לבעיה.

נתחיל בבעיה.

אז אם הייתה לי רק מילה אחת לאמלק מאות חיילים שדיברתי איתם, שפנו אליי ושניסתי לסייע להם ככל יכולתי על החוויה של החזרה ממילואים הייתי כותב: לבד. פשוט לבד.

כדי להסביר, נסו לדמיין שאנחנו עומדים לפני לוח מחיק ושאני משרטט לכם מעין קו של גרף. הקו מייצג 2 דברים: עומס, ואחזקה. לאזרח הממוצע הקו הוא די יציב. יש לכל אחד מאיתנו משברים ורמות שונות של עומס, אבל לרוב זה יהיה באותו מתחם. באחזקה אני מתכוון לשאלה - מי אחראי לנהל אותי, את חיי ואת חיי אלו שעליהם אני אחראי (נניח, ילדים). אצל רובנו התשובה היא - אנחנו. אם לא נדאג שיהיה לנו אוכל, לא יהיה. גם מי מאיתנו שמזמין קבוע מוולט יודע שהוא האחראי להזמנה הזאת ושאם הוא לא ידאג לכסף לשלם עבורה ולבצע את הפעולה, היא לא תהיה.

כך גם משרת המילואים הממוצע, שמגיע לרוב ממעמד הביניים ומעלה. כך זה גם היה לפני המלחמה. והנה פתאום, מאז ה7.10, נכנסו לחייו חודשים ארוכים שמתקיימים כל חודשים קצרים שבהם הגרף הכפול הזה - של העומס ושל האחזקה, עולה. מצד אחד, העומס הנפשי והפיזי הוא לעיתים בלתי נתפס. אדם בן 40 שמוצא את עצמו ישן על הרצפה, מעט, אוכל אוכל גרוע, חשוף למראות קשים, לסכנת חיים, מה לא. לצד זה גם רמת האחזקה עולה כי הוא בעצם, בהרבה מובנים (גם במילואים), מפקיד את האחריות על חייו בידי אחר. יש אחר שהאחריות שלו היא כמה הוא ישן, איפה, שיגיע האוכל, שיהיה חשמל. זה לא אומר שמי שאחראי (המפקד, נניח) תמיד יעשה את עבודתו נאמנה. ממש לא. זה כן אומר שהוא מקבל את הזכות להיות פאסיבי. שאם הוא רעב יש לו, לכל הפחות, את מי להאשים ועם מי להתלונן.

לכל זה צריך להוסיף ששני חלקי הגרף, הקו שבשגרה והקו שבמילואים, מתנהלים במציאות מקבילה. אלטרנטיבית. בעולם שונה לחלוטין מהעולם האזרחי. עם אנשים אחרים, חוקים אחרים. העלייה והירידה בגרף לא מקבילה ללחוות משבר עם אשתי או עם הילדים אלא יותר כמו לטוס לחלל ופתאום לחזור. זה אומר שיש חוויה של ניתוק, וחוויה של חיבור. ושם מגיע הלבד.

המילואימניק מרגיש לבד כי לא מבינים אותו. כי הוא מוצא את עצמו, בוקר אחד, בלי שיחזיקו אותו. פתאום כבר לא אומרים לו מתי לישון ומתי לקום ואין תורני שירותים ואין שום דבר. רק אותו. וכל מה שקרה לו עד עכשיו קרה, כמו שארמתי, בחלל. מה שהיה מובן מאליו מבחינת החוויה עד עכשיו לא מוכר לאף אחד. לך תסביר מה זה אומר לחיות בחלל למי שחי כאן. זאת שפה אחרת. מציאות אחרת.

הם לבד ובשלב הזה כבר לאף אחד אין באמת סבלנות לעזור להם להתחבר למציאות. כי בעבודה צריכים אותם בהיפר תפקוד. ובבית. ובסביבה. והם, בעצמם, לא באמת יודעים לכמה זמן הם פה ולא יודעים כמה הם בכלל רוצים להתחבר.

בעקבות הודעה שקיבלתי בדיאמ ורצוני הכללי למצוא אלטרנטיבה ללשקוע בסחלה שהיום ה600 מציף רציתי לבדוק - יש ביקוש לשרשור תובנות מ5 שנות #עניי_עירך עם מדריך בסיסי על איך אפשר לעזור לאדם קרוב שנקלע למשבר כלכלי, עשה ועל תעשה איך נכון לגשת וכד'? 100 לייקות ואני מרביץ טוב, אחרי מספר עיכובי החיים עצמם הנה אנו מתחילים:

1. נתחיל בדיסקליימרים משני צידי המתרס - למה להקשיב לי ומה מגבלות הטקסט.
אז אני דורון, עו"ס, ב5 השנים האחרונות מעבר לעבודה שלי עם אוכלוסיות קצה הרמתי מיזם פרטי בשם #עניי_עירך. לא עמותה, לא ארגון, רק אני שפתחתי קופת פייבוקס והתחלתי לפעול ברשת. בזכות זה נוצרה רשת עצמאית של מתנדבים שהצליחה לסייע למאות מקרים מורכבים בדרכים שונות והכל באופן מאוד לא ממוסד. זה כן הפגיש אותי עם המון סוגים שונים של מורכבות, כאב, עוני ומצוקה. וכמובן גם בעבודה המקצועית שלי.

אך בגזרת הכסתח - האמור הוא תיאור חוויותיי האישיות ותובנותיי מהשנים האחרונות. זה לא ייעוץ מקצועי פרטני בשום צורה תודה.

בשולי: אחד הדברים המגוכחים לקריאה הוא הניסיון (משני צידי המפה, כל צד ושיקוליו) לשנמך את חמאס, יכולותיו והישגיו ב7.10 כאילו מדובר בערימת מפגרים שהבקיעו מול שער ריק. חמאס קיבל החלטה אסטרטגית לפני צוק איתן לייצר התקפה קרקעית עצימה על ישראל, ותוך עשור הצליח להכריע אוגדה צהלית, לכבוש חלקים משמעותיים מדרום ישראל בהתקפה בסדכ כמעט אוגדתי, עם שיטה סדורה ופקמב וסא"ש וכח חוד שפותח שטח ומה שתרצו. הוא עשה את זה כתוצאה מהחלטה אסטרטגית לגייס את כל המשאבים, החל מכסף וכלה בבטון ודלק, ולהשקיע אותם שם במשך שנים ארוכות במחירים קשים לאוכלוסיה ששלט עליה. לכן, אגב, היחס לטבח

רגע של הורות: נגב כועסת עליי. לא ספציפית אלא כמשהו ארוך טווח. שיתפתי על זה כבר ועל זה שלדעת כולם (לרבות מדריכת ההורים) זה דבר טוב. היא מרגישה מספיק בטוח בקשר כדי לחשוף את הפגיעה שחוותה, בעיקר מהחצי שנה הראשונה של המלחמה. אבא שהתרגלה שאוסף כמעט תמיד, שבידיוק סיים חצי שנת חל"ד, שנעלם מהבית ביום אחד וחזר אחרי המון זמן. רבע חיים מבחינתה. מגיע לכמה שעות ונעלם. חוזר לכמה שבועות ושוב מדים. לא מזמן סיפרתי איך ראתה אותי מסדר את התיק של הצבא והתחילה לבכות חזק חזק ולדרוש שאזרוק את המדים לפח. בסוף התפרשנו על הבטחה שבינתיים אני לא הולך לצבא ולנעול את התיק בארון.

שרשור שישי על אנטישמים, סרבנות מילואים, ועמית סגל: 1. נתחיל דווקא מהסוף. שירות המילואים יקר לי. קריטי בעיניי. גם כמענה לצורך הברור בשירות ביטחון ציבורי וגם בערך שהצבא המקובע, הנוטה לקונספציות, מקבל מהגעה של אזרחים בעלי ניסיון משפחות וראייה רחבה יותר מתפקיד בן שנתיים. לתפקיד שלי הגעתי אחרי חודשים של הגעה יום יומית, אי שם בסוף

איך נראה גזלייטינג במקום העבודה? ובכן, ככה: יחידת מילואים כלשהי ביקשה שאעזור כעו"ס במקרה של עובדת. חזרה מסבב, לפניה עוד סבב וכו'. עשו לה שיחה בתפקיד הנוכחי שלה ואמרו שהיא כמובן מאוד מוערכת ומאוד מקצועית והכל בסדר, אבל המילואים מאוד מקשים על לתת לה לעבוד בפועל בתפקיד שלה. הם מדגישים בשיחה שכרגע זה בסדר והיא תעשה כל מיני משימות צד לא קריטיות, אבל אומרים שאם במשך החודשים הקרובים יהיה עומס בעבודה והמלחמה עדיין תימשך, מקומה לא מובטח וייתכן ותאלץ לעבור לתפקיד אחר. שונה מאוד, אבל באותם תנאי שכר ולכן משפטית (אנחנו אחרי ייעוץ בנושא) זה קייס לא פשוט לטעון

שיעור קצר בהיסטוריה פוליטית של שרי ביטחון ו2 מסקנות: 1. ב2016, מדיניותו הבטחונית של נתניהו היה תחת ביקורת קשה. שילוב של החמיצות על תוצאות מבצע 'צוק איתן', פרשת עזריה, הבחירה שלא למוטט את חמאס וחוסר היכולת להחזיר את שבוינו (החיים והנופלים) מידי חמאס. אחד הקולות הבולטים והבוטים של הביקורת הזו היה אביגדור ליברמן (48 שעות, זוכרים?).

לקחתי את נגב לגן שעשועים. אחרי טבח שמחת תורה היו שם גופות מחבלים. שרועות על הרצפת גומי הצבעונית. הן נשארו שם הרבה זמן. גם אחרי שיצאתי. נגב נעמדת באמצע, בידיוק איפה שנחה יד המחבל השמאלי שכבר 11 חודשים לא שם ואני עדיין רואה ומריח. אבא תראה איך אני קופצת, היא אומרת. אני רואה. הלכתי עם נגב לקנות לחם במאפיית חורי. עוברים בחומוס של טחינה שסגור מאז המלחמה כי המחסן הראשי בכפר עזה נשרף. ליד נמצאת המשטרה. נגב שרה היום יום שישי, למרות שבכלל שני והקול שלה נבלע ברעש שרשירי הטנק שנסע פה וצרורות הירי שעדיין מכים לי באוזן, למרות שהם נדמו מזמן.

דעתי החשובה על אירוע אחים לנשק: בעיקר לא מעניין במיוחד. מדובר בארגון מחאה אנטי ממשלתי של חבובלך מרכז שמאל. הם לא 'הרסו את המדינה'. טבח שמחת תורה היה תוצאה של מדיניות בת 15 שנה לאתרג את חמאס, ייבוש עקבי של זרוע היבשה ומערך המילואים. לא כמה מתנדבים שהפסיקו להתנדב. גם אם עמדת מי שחושב אחרת נכונה, הכתובת היא לא אחים לנשק. אם ביססת את ביטחון ישראל על מתנדבים ורבת איתם, אחריותך כמנהיג למצוא תחליף. מצד שני, הם גם לא 'הצילו את ישראל'. הקימו חמל אזרחי שעשה הרבה מאוד דברים טובים כמו מגוון מאוד רחב של ארגונים אחרים ואנשים פרטיים. לא מלאך, לא שטן, סתם אנשים.

יומן מילואים #187: התחילה הכנת המפקדים. כניסה של חטיבת חי"ר ללחימה היא טקס מוכר. מדברים על תוואי השטח, צירים, אויב, משמעויות, בונים תוכניות ומקווים שהמאו"ג לא ישים ברקס. אורח חדש שנכנס לחדר התדריכים והופיע בכל מקום היה השיחה על השחיקה. הרושם שלי היה שהמפקדים בעיקר חסרי אונים. לפני כמה ימים המג"ד שלי כתב מכתב לחיילים לקראת הגיוס הבא, השלישי במספר, שיעלה את מספר הימ"מים במלחמה לקרוב ל300. אחרי שדיבר על חשיבות המשימה, הוא סיפר שהוא רוצה להקים חמ"ל עורפי שיתן מענה לצרכים הקריטיים של החיילים והמשפחות וסיים בבקשה: מי שיש לו רעיון איך לעשות את זה, שידבר איתי

בוקר שמחת תורה. ב6:29 רצנו לממד והייתי בלי הטלפון. 18 דקות אחר כך הייתה הפסקה רגעית במטחים ויכלתי לרוץ להביא את הטלפון ולצייץ.

https://x.com/smolan_with_s/status/1710502098608017606?t=g3WHsUlz2qQ-CAvn8SjASg&s=19

06:51. כמעט חצי שעה של ירי בלתי פוסק, בתים מפורקים מסביב.

https://x.com/smolan_with_s/status/1710503166008057923?t=7hNTPAVEdoS9lDcJWZzpwg&s=19

קצת לפני שבת, בואו נדבר קצת על ניצחון, למה אני חושב שאנחנו דווקא ממש קרובות אליו, ולמה לדעתי הדבר העיקרי שעומד בינינו לבינו הוא הממשלה הנוכחית. יאאלה? יאאלה. 1. ניצחון, במהותו, הוא מונח מדיני ולא צבאי. לכן, בין היתר, מאוד קשה להגדיר אותו. אבל דווקא במקרה שלנו יש הגדרה לא רעה שקבע הקבינט המדיני-בטחוני.
2. ביום ה20.10 אושרה תוכנית המלחמה של ישראל. יעדיה: פירוק היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס, סוף האיום העזתי על ישראל והשבת החטופים.

ממשלה סבירה, לא נהדרת או טובה חלילה, פשוט סבירה, הייתה מעבירה היום בבוקר החלטה בת 2 סעיפים:
1. למדינת ישראל אין שום כוונה לשלוט בעזה או לשנות באיזושהי צורה את מיקום אוכלוסייתה
2. מדינת ישראל מוכנה לדון על כל מודל שתצענה בנות בריתה ליום שאחרי בעזה, ובלבד שיתאם את מטרות המלחמה. זאת החלטה שבה אנחנו נותנים, בעצם, כלום. לישראל אין יכולת לשלוט בעזה. בתחילת המלחמה יכלנו להחליט, אולי, לשלוט מקומית וזמנית באיזורים מסוימים. הרכבת הזאת יצאה. אנחנו שבעה חודשים לתוך מלחמה עם מטרות שונות דרמטית מ'לשלוט בעזה' ובשלב הזה - פשוט אין לנו את היכולת. אין את כח האדם. את

יש משהו מדכא, כמעט מפרק, בלצפות בחזרה האיטית-אך-העקבית לשגרה בישראל אחרי טבח שמחת תורה. הרציונאל ברור: בסוף לכולנו יש סנטר פוליטי ותפיסתי שדרכו אנחנו רואות את המציאות ולכן, בהינתן מספיק זמן, כנראה שנגיע פחות או יותר לאותן המסקנות. גם אני ככה. עם הבדל אחד קטן: השמיים נפלו עליי. אשכרה נפלו. אני מצטער אם זה נשמע דרמטי או מוגזם למישהו, אבל זה מה שקרה. הבית שלי, ששוכן בגבולותיה הריבוניים של ישראל, נכבש בידיי ארגון טרור רצחני. חברים שלי נטבחו. אחרים נחטפו. טנק על זחל נסע לא רחוק מפה. נכלאתי בממ"ד קטן עם שבעה בני משפחה, ביניהם 2 ילדיי הפעוטות, בלי דבר שיגן

דמיינו רגע איך זה מרגיש: לקום בבוקר שבת מנומנם ולגלות שביתך הפך לגהנום. נכבש בידי ארגון טרור. לאבד חברים. משפחהה. לראות גופות של אנשים שהכרת שרועות ברחוב, להבין שאת לבד בזה. שאין מי שיושיע. שעות. ימים. דמיינו איך זה מרגיש לברוח באישון לילה, בלי לדעת לאן ומתי. דמיינו איך זה מרגיש לחיות מיום ליום, שבוע לשבוע. כשהמדינה שלך, אותה אתה אוהבת והשתדלת להיות לה אזרח נאמן ככל יכולתך, מפקירה אותך. מטרטרת אותך. מטמטמת בהבטחות שמופרות ברגע, בחוסר וודאות, בזלזול, בתקשורת שנעשית בעיקר דרך הדלפות ותדרוכים זחוחים בתקשורת.

אני מסכים מאוד עם נדב למעט הסתייגות אחת - ניצחון הוא מושג מדיני, לא צבאי. אני לא אומר את זה בשביל הסמנטיקה אלא כי יש פה מהות של על מה מדברים ומה לא. בסביבות ה30.10 מדינת ישראל אישרה את תוכניות ומטרות המהלך הקרקעי. מאז, באופן מאוד לא אופייני לישראל, מתנהלת הלחימה באופן סדור ועקבי

https://twitter.com/Nadav_Eyal/status/1756908154313454069

שאכן, גם לפי המתפרסם וגם לפי החודשים שלי במכלול המבצעים תו"כ שהגדוד נלחם בצפון ומרכז הרצועה, מביא תוצאות והישגים והשגת המטרה נראית לי כבר ריאלי לחלוטין. אבל האם השגת המטרה היא ניצחון? זו שאלה אזרחית ומדינית. מטרת המבצע היא השבת החטופים (בין אם באופן ישיר כמו היום או ביצירת

באיחור לא אופנתי נחשפתי לבלאגן הזה (גילוי נאות: לא מכיר את החבובה שהעבירה את הסדנא אבל להבנתי אנחנו עובדות עם אותו מרכז סיוע). בשנים האחרונות, ביקום המקביל של לפני המלחמה, אני מעביר לא מעט סדנאות כאלו ואני רוצה לנסות להסביר את הרציונאל, הרקע והחשיבות. יאאלה? יאאלה.

https://twitter.com/ronisassover/status/1744810332738961431

1. אולי יפתיע את חלקכם, אבל את הסדנאות הללו מפעילות הרבה פעמים (כמו במקרה הזה) עמותות של מקלטים לנשים מוכות ו/או מרכזי סיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. למה? מה הקשר? או.
2. כשעוסקים בנושא של פגיעה מינית ואלימות ביחסים, ובעיקר במניעה, הבנו עם השנים שיש אמנם חלק שניתן לכנות

סיפור מלחמה: יריב הוא נהג d9. זוכר את השם שלו מהיום הראשון שלנו בגזרה כי יש לי דוד בשם יריב ובחייאת הבן איש חי, גם הוא נהג d9. מטבע הדברים יצא כבר לכולם מכל החורים לשמוע כאלה דברים אבל אלו הגיבורים האמיתיים של המלחמה. כלום לא זז בלעדיהם. רצים קדימה בציר ומפוצצים מטענים שהיו מחרג'עים מספר דו ספרתי של חיילים בלי למצמץ בכלל. והאנשים? כמו הכלי. בעיניים שלי ראיתי לא מזמן נהג d9 חוטף rpg שחדר את החלון בתא נהג אבל לא התפוצץ. החבוב תפס את הראש נפץ ביד אחת (עם השנייה עישן סיגריה, לא מבזבזים מלברו אדום בעזה) העיף מהחלון וחזר לנהוג. חזרה ליריב. יום אחד

מזה תקופה התחושה היא שמתנהל כלפינו, תושבי שדרות, קמפיין ציני שמנסה בכל דרך להחזיר אותנו לעיר לא בטוחה. שבתיה רועדים ללא הפסקה מהקרבות. בלי מעטפת טיפולית. הדלפות, תדרוכים, מניפולציות ובעיקר יחס כאילו אנו טפילים, ולא שורדי טבח ומחדל נורא. כאילו הדרישה לביטחון וטיפול היא פינוק. די. אין שום היגיון בלזרוק הודעת דוברות ולהודיע לכולנו שתוך שלושה שבועות ילדים צריכים לחזור לבית הספר בשדרות, יום אחרי מטח ופצועה ביישוב צמוד. בחוסר הודאות הבלתי נסבל הזה. בהיעדר התקשורת. מעל 90 יום שאני בצו 8 בגדוד לוחם וכל שנייה פנויה שיש לי מופנית לעיסוק בלתי נגמר במאבק לקבל את

עשיתי קצת רחרוח והנה המסקנה שלי על המתרחש בכל מה שקשור למתווה החזרה של העוטף: מזה מספר שבועות מתנהל קמפיין אגרסיבי, נרחב, ובעיקר ציני להחריד לזרוק את שדרות מתחת לגלגלי האוטובוס ולצמצם ככל הניתן את המענה הטיפולי והשיקומי שיינתן לה, עכשיו ובעתיד. איך? ובכן: ממה שאני מצליח להבין, ההיגיון מאחורי רמות התמיכה שניתנות ויינתנו עכשיו ובהמשך מחולק ל2 קטגוריות: היישובים שנחרבו לחלוטין פיזית (נניח בארי) וכל השאר. את השאר מחלקים לפי הקטגוריה הקלאסית של מרחק מהגדר (0-4, 4-7 וכל השאר). צריך להגיד שצורת החלוקה הזו בעייתית בפני עצמה, בעיקר כי היא