זה אחד השרשורים המושקעים שעשיתי, אבל אנחנו צריכים לדבר על הפופולריות הגוברת של מלתוס בשיח הציבורי, כמו בכתבה מ@Haaretz שלפניכם, ולא פעם בנימוקים סביבתיים שונים.
אנסה להסביר מדוע מדובר בעטיפה ירוקה ונוצצת לרעיונות שמגיעים מהמאה ה-19, ולא פעם הובילו לדרוויניזם חברתי ולשנאת עניים:
אנסה להסביר מדוע מדובר בעטיפה ירוקה ונוצצת לרעיונות שמגיעים מהמאה ה-19, ולא פעם הובילו לדרוויניזם חברתי ולשנאת עניים:
הכומר, הכלכלן והדרמה-קווין תומאס רוברט מלתוס הימם את העולם בטענה הבאה: הנטייה הטבעית של האנושות היא להתרבות תמיד, אך ייצור המזון אינו מצליח להדביק את הקצב. החרדה מפני הפרת שיווי-המשקל השברירי בין גודל האוכלוסייה, לבין כמות המשאבים העומדים לרשותה, היא בראש ובראשונה מורשת של מלתוס.
יש כמה בעיות עם התפיסה הזו: ראשית, ההיסטוריה הוכיחה ששינויים כלכליים וטכנולוגיים אפשרו לאוכלוסייה לגדול, מבלי לפגוע ברמת החיים (אלא להפך). שנית, יש פה התעלמות מהפערים בתוכנו - כאילו הבעיה היא כמות המשאבים, ולא חלוקה בלתי-צודקת שלהם (האמת היא שכיום יש מספיק כולם, אבל אין שוויון)
כפי שמסבירה ג'נט בראון ("מוצא המינים של דרווין– ביוגרפיה של ספר"), התפיסה של מלתוס הייתה כרוכה בשנאת עניים: לטענתו, הבלמים הטבעיים על גידול האוכלוסייה (כמו מחלות ורעב) נופלים בדר"כ על העניים, כי זה מה שרוצה האל (!). לכן, מתן צדקה יעודד אותם להתרבות בניגוד לאיזונים הנחוצים הללו.
למלתוס הייתה השפעה ניכרת במהלך המאה ה-19, עד כדי הצדקת "חוקי העניים" באנגליה באמצעותו. בין היתר, הוא השפיע גם על החוקר הצעיר צ'רלס דרווין. כך מתארת בראון את רגע "נפילת האסימון" של אבי תורת האבולוציה - והקשר הישיר שהיה לה לחשיפתו לכתבי מלתוס:
עקרון "הברירה הטבעית" שלימים ניסח דרווין, צודק וחשוב ככל שיהיה מבחינה מדעית, גלש גם להקשרים חברתיים וכלכליים, שבהם לבש גוון אפל. "הדרוויניזם החברתי" רואה את החברה כמלחמת קיום, באופן שמסתדר היטב עם התפיסה התחרותית של הקפיטליזם - החזקים מצליחים, החלשים נרמסים, כי "ככה זה בטבע"
גם רעיון "הישרדות הכשירים ביותר" סיפק הצדקה מדעית לשיטה הכלכלית החדשה שצברה תאוצה במאה ה-19. "החזקים" מבחינה כלכלית נחשבו גם למוצלחים יותר בתהליכי הברירה הטבעית של החברה עצמה, והעניים - למינים החלשים, שאינם עומדים בקצב, אינם מתאימים את עצמם לשינויים ומהווים חסם בפני הקידמה.
מתן רווחה, לעומת זאת, מאפשר את הישרדותם של "הבלתי הכשירים" בניגוד לחוקי הטבע ומעודד בטלה. בהקשר לכך, פרנסיס גלטון טען כי הגזע האנושי יידרדר אם לא יינקטו צעדים לצמצום התרבותם של הגורמים הבלתי-כשירים. ברוח זו הוא הגה את האאוגניקה, שדגלה ב"השבחת" הגנום האנושי (נשמע קצת נאצי? נכון)
ואם כבר גזענות, תורתו של דרווין שימשה השראה לניסוח התפיסה הרווחת במאה ה-19, שהעמים הפרימיטיביים הם שלבים מוקדמים בהתפתחות הציוויליזציה. כמו כן, כיבוש העמים הילידיים בקולוניאליזם אשרר את עליונותם הגזעית של האירופים כחלק ממלחמת הגזעים הזו. כאמור, כל אלה מהדהדים בעקיפין את מלתוס.
לא רק שהפחד מ"עוד בני אדם" עלול לעמוד בסתירה להומניזם ואהבת האדם, אלא שהוא גם מוביל לתפיסה קפיטליסטית של תחרות על משאבים מוגבלים במקום חלוקה צודקת שלהם; וכן מתברר שהחשדנות כלפי התרבות-יתר מופנית בעיקר כלפי החוליות החלשות בחברה (כלפי פנים - העניים, וכלפי חוץ - גזעים/לאומים אחרים).
עודד כרמלי פירט בכתבתו "הסכנה הטמונה בתנועה למניעת פיצוץ אוכלוסין" את שיתוף הפעולה המדאיג בין ארגוני זכויות אדם לתומכי אאוגניקה במאמצי הגבלת הילודה, את הקשר לחשש מפני הקומוניזם, ואת הזוועות ההומניטריות שנעשו במאה ה-20 כמו עיקורים המוניים בעולם השלישי: tinyurl.com/drhntm63
מי שהיטיב להסביר את ההקשר הישראלי היה פרופ' אברהם דורון ז"ל, במאמרו המרתק מ-2009 (שעדיין רלוונטי כתמיד), על כך שהמתקפה על הקצבאות והסיוע לנזקקים מהדהדת את רעיונותיו של מלתוס. הטענה היא שההיצמדות העכשווית להגותו הנושנה מהווה תגובת נגד למדינת הרווחה, שבה הניאו-ליברליזם מבקש לכרסם.
האזהרות מפני "עידוד ילודה" עולות בימינו בהקשר לקצבאות למשפחות מרובות-ילדים. לדעתם של כלכלנים שמצטט דורון, "השיטה עושה את הילדים לעסק משתלם" (רות קלינוב) ו"קצבאות הילדים פועלת גם לעידוד הילודה דווקא בקרב משפחות עניות... קצבאות אלה מסייעות ליצירת מלכודות עוני" (ועדת בן בסט, 2000).
כפי שהוא מראה, עיתון הארץ במאמרי המערכת ובטורי הדעה של נחמיה שטרסלר, הצטרפו בחדווה לתפיסה שהקצבאות מובילות ל"תהליך ההרסני של הגדלת מספר הילדים במשפחות העניות". והנה עוד כמה פנינים של פוליטיקאים מהמרכז-שמאל ששכחו את שמאלניותם:
מאתיים שנה אחרי מלתוס, הכוחות הניאו-ליברליים השיבו לאופנה כמה מטענותיו המרכזיות, כמו הטלת האחריות על העניים כאשמים העיקריים במצבם, וכן דימויים השלילי כעצלנים ולא אחראיים. אחד מהמנצחים הבולטים על המתקפה נגד "עידוד הילודה" שבקצבאות הילדים היה בנימין נתניהו, בכהונתו כשר אוצר ב-2003.
כך הסביר דורון בפסקאות ממצות ומעולות את הקשר בין התפיסות של מלתוס לבין אלה שהתעוררו לחיים בישראל בעשורים האחרונים:
כיום, בהלת הילודה לא רק ממשיכה לשמש את מתנגדי מדינת הרווחה, אלא מאומצת גם בחלקים אחרים של המפה הפוליטית (ע"ע ח"כ אלון טל מכחול לבן).
אני מקווה שההקשר ההיסטורי שנתתי מסביר מדוע עלינו לנקוט זהירות כשאנחנו יוצאים נגד "עידוד ילודה", ומקימים לתחייה את רוחו האכזרית של תומאס מלתוס.
אני מקווה שההקשר ההיסטורי שנתתי מסביר מדוע עלינו לנקוט זהירות כשאנחנו יוצאים נגד "עידוד ילודה", ומקימים לתחייה את רוחו האכזרית של תומאס מלתוס.
• • •
Missing some Tweet in this thread? You can try to
force a refresh
