1/ שרשור ראשון (אולי) מתוך רבים כי לא נספיק באחד, על האומנות ההולכת ונעלמת של פוסטרים לסרטים. מדובר במשימה מורכבת בהרבה מאשר סתם ״מודעת פרסומת״. היות וכל עניינה של האמנות השביעית הוא לייצר מעורבות ולהציף רגשות אצל הצופה, והיות והפוסטר הוא בדרך כלל המפגש הראשון של הצופה עם התוכן> 
> 2/ הרי שהמשימות המוטלות על היוצר מגוונות: לייצר עניין, להתחבר למקור הרגש של הסרט עצמו, להתחבר לכמה שיותר אנשים, וכמובן למכור יותר כרטיסים תוך כדי עוררות של רגשות (כמו כל אמנות טובה) - הופכות אותו בעיני ליצירה מרתקת בפני עצמה. זה יהיה ארוך ולא ממצה, אבל מאיפה נתחיל? מהתחלה…
3/ בתחילת דרכו של הקולנוע, ההתלהבות הראשונית היתה מהטכנולוגיה ופחות מהתוכן. לכן הפוסטרים הראשונים פרסמו ״הקרנות״ ולא סרט ספציפי. מה שנחשב לפוסטר הראשון שמקדם תוכן לא נעשה בהוליווד כי אם בצרפת לקדם קומדיה קצרה (49 שניות) של חלוץ הקולנוע לואי לומייר
4/ שנות ה 10׳ של הקולנוע התאפיינו באיור סצינת ״קליימקס״ כשלהיא- לתת לקהל משהו לצפות אליו:
5/ בשנות ה 20׳, תור הזהב של הסרט האילם, יש כבר התייחסות יוצר מפורשת לרגשות גם באיורים וגם בטקסטים: צ׳פלין עם ״6 גלגלי סרט של אושר״, אקספרסיוניזם (דר קלגיארי), צחוק (Collage) ופחד (נוספרטו).
6/ אי אפשר לעבור את השנים האלה בלי להזכיר את היינץ שולץ נידאם (פסודונים) שעיצב את הפוסטר הזכור והאייקוני של מטרופוליס ועוד הרבה אחרים שהתאפיין בסגנון הארט-דקו ועם דגש הרבה יותר גדול על הכוכבים עצמם.
7/ המגמה (ארט דקו, כוכבים) המשיכה עמוק לתוך שנות ה 30 עם שינוי עיקרי אחד- פחות פרטי רקע, ומעבר לרקעים ״חלקים״ יותר שמדגישים קונטרסט, יותר פרצופים, פחות ״סצינות״ ותחילתה של שימת דגש מוגברת לטיפוגרפיה:
8/ ראוי לאזכר כאן את האמן האוורד טרפנינג שאמנם רוב יצירתו בתחום הקולנוע היתה בשנות ה 60 (דוקטור זיוואגו, צלילי המוסיקה) אבל בכל זאת יצר את הדבר האייקוני הזה בדיוק במעבר בין העשורים לצד הרבה אמנות ״גבוהה״
9/ בשנות ה 40, מלחמ״ע ה2 ותחילתה של הטלוויזיה, גורמת לירידה בכמות הסרטים המופקים. איורי דמויות נותנים את הטון עם טיפוגרפיה קצת יותר ״מתונה״ ממה שהיה בשנות ה 30.
10/ שנות ה 50, אחרי המלחמה, מתחילות שתי מגמות: דרישה מוגברת לסרטי ״פנטזיה״ ועיצובים קונספטואליים שמנסים לחבר את הקהל לסרט באמצעים מתוחכמים יותר כמו העבודה של סול באס שעוד נחזור אליו (love in the afternoon) קונספט מרומז, טיפוגרפיה בלי דמויות בכלל.
11/ ריינולד בראון, שהיה אמן קומיקס, אחראי לרבים מהפוסטרים של סרטי הפנטזיה של העידן הזה.
12/ אם עד כה הוליווד פחות או יותר שינתה דברים קטנים אבל הסגנון היה ״אחיד״ יחסית, בשנות ה 60 אנחנו כבר מתחילים לראות קונספטים עיצוביים שונים עבור סוגי סרטים שונים. האיורים ממש לא עברו מהעולם, אבל ללא הנחיות צנזורה משמעותיות והוליווד שמייצרת ״מבוגר״ יותר יש כבר תעוזה רבה יותר:
13/ כמו בשאר התחומים כנראה, גם כאן שנות ה 70 המשיכו את המגמות של שנות ה 60 רק על סטרואידים. יותר צילומים פחות איורים או ציור וצילום יחד. הטקסטים תופסים מקום משני. ההצלחה של ׳מלחמת הכוכבים׳ ו׳מסע בין כוכבים׳ מתחילה טרנד חדש: פוסטרים לאספנים.
15/ שנות ה 80 והאפקטים המיוחדים שהשתכללו מאוד בסרטים השפיעו כמובן גם על הפוסטרים. גם עידן ה VHS וחנויות הוידאו השפיע וכבר היה צריך לחשוב גם על אימג׳ים שיתאימו לקלטות. אנחנו הולכים ומתקרבים לסגנון המוכר לנו היום אבל עדיין מאיירים רבים עובדים על כרזות.
16/שנות ה 90 ותחילתו של עידן המחשב בגרפיקה מבשרות את סיומו של עידן המאיירים. רקעים, סלוגנים, תבניות לכל סוגה ולמעט כמה אמנים יוצרים וסרטים מסוימים מאוד, היצירתיות קצת נעלמת לטובת תבניות. הקונספט הופך לתבנית משוכפלת.
17/ לאורך כל שנות ה 80 וה 90 אנחנו קורים שפחות ופחות מעצבים (בעידוד האולפנים כמובן) מנסים לחשוב על קונספטים מקוריים ומתחילים להשאב לתבניות גנריות כשרק האימגים משתנים. זה מגיע לשיא במילניום החדש כשהקלישאות העיצוביות של צבע, תורה, העמדה וכו לפי הז’אנר כבר הופכות כמעט לבדיחה:
18/ בעשור השני של המילניום יש איזושהי מגמה של מינימליזם שתופסת קצת לפחות בסרטי הארט, ועוד יותר חשוב - פוסטרים אלטרנטיביים שמייצרים מעצבים ומעריצים שלעיתים קרובות מספקים את האייקוניות הנדרשת לסרטים שסובלים מהגנריות שמכתיבים האולפנים אך לעיתים דורשים היכרות מוקדמת עם התוכן.
19/ יש כמובן חיים גם מחוץ להוליווד, המון גרסאות שונות (ונהדרות) לאותו הסרט, הבדלים בין מדינות, גדלים, והכי חשוב הרבה אמנים ששווה להתעכב על כל אחד בנפרד שעסקו בעיקר המלאכה (לפחות בכל הקשור לבלוקבסטרים) ועל כל זה (אולי) בשרשורים הבאים בימים הקרובים, כל יום עם אמן או שניים. סוף
@threadreaderapp unroll
• • •
Missing some Tweet in this thread? You can try to
force a refresh
