Thread by @StavKislev

לאור ההצלחה של השרשור הקודם, החלטתי להקדים את השרשור הבא.

עבור מי שלא קרא את השרשור הקודם - אפשר למצוא אותו כאן:

https://twitter.com/StavKislev/status/1451515292350287874

ברוכים הבאים לשרשור "היסטוריה 2 - חיסונים במחצית הראשונה של המאה ה-20":

עצרנו את המסע בכניסה לשנת 1900. בתקופה זו היו ברשותינו 5 חיסונים פעילים (אבעועות שחורות של ג'נר, כלבת חי-מוחלש של פסטר, וחיסונים מומתים של טיפוס הבטן, כולרה ודבר). כמו כן, וון-בהרינג פיתח 2 חיסונים סבילים (נוגדנים בלבד) כנגד דיפטריה וטטנוס.

למעשה, דיפטריה וטטנוס אלו מחלות שברובן לא נובעות באופן ישיר מוירוס או חיידק, אלא מרעלנים שחיידקים מפרישים. טטנוס גורמת לפרכוסים קשים, עד כדי שוברי עצמות. דיפטריה גורמת לתחלואה נשימתית עם חום גבוה, שיעול, קוצר נשימה וכו'. התמותה מדיפטריה מגיעה עד 20%, כך שזו ללא ספק מחלה רצינית.

הערת צד קלה: במהלך המאה ה-19 כבר התקבעה ההבנה שישנם חיידקים ומיקרואורגניזמים בעולם. יתרה מכך, הבינו גם שלעיתים יצורים אלה מעוררים מחלה. לקראת 1890 גם זיהו לראשונה את קיומם של נגיפים, שהם קטנים יותר מחיידקים, והם מציגים תכונות ביניים בין 'חומר חי' לבין 'חומר דומם'.

למען האמת הנגיף הראשון שזוהה בכלל תקף צמחים, או ליתר דיוק, טבק. במילה - לעיתים הופיעו נגעים צבעוניים על גבי עלי טבק. זה אולי נשמע משעשע, אבל מדובר בתופעה שפגעה קשות בתעשייה הזו. נראה היה שהנגעים הללו מסוגלים להדביק צמחים בריאים, גם כאשר תמציות הצמחים סוננו כהלכה).

הסינון דאז היה עדין מספיק בשביל להפריד תאים (חיידקים ומיקרואורגניזמים אחרים) מ'סתם חומר'. יכולת ההדבקה נשמרה גם כאשר המיצוי דולל מאוד, אבל היא נעלמה אם החומר חומם מראש. זה לא חיידק (כי אין שם תאים), אבל זה גם לא רעל (כי התכונה נשמרת גם בדילול אגרסיבי).

לא בדיוק חי - ולא בדיוק מת

בכל אופן, לאורך 50 השנים הבאות צצו פריצות דרך רבות במגוון תחומי מדע שונים. בעלי המקצוע היו מודעים לפיתוחים השונים, וקשה להפריד את אלה מאלה. מבנה האטום תואר, מכניקת הקוונטים התפתחה, תורת היחסות, תורת הגנטיקה והאבולוציה התאחדו, מבנה ה-DNA נפתר - ועוד. תקופה מרגשת להיות בה מדען.

לעניינינו - ב-20 השנים הראשונות של המאה ה-20 עמלו רבות על חיסוני קבע כנגד רעלני הטטנוס והדיפטריה. המטרה הייתה לפתח חיסון פעיל, שלא יהיה מבוסס על נוגדנים, שכן חיסונים אלו פועלים לזמן קצר ביותר.

ב-1907 הופיע קונספט חדש בחיסונים. במקום להשתמש בגורם למחלה דומה, או זן מוחלש, או מומת>

כעת התחילו ליצור תכשירים מנוטרלים על ידי טיפול כימי. לרעלנים (טוקסינים) מנוטרלים קראו 'טוקסואידים' (Toxoids).

באופן מקרי בשנת 1923, טוקסואידים נשמרו במיכלי פורמלין (חומר לשימור איברי גוף וגופות). התגלה שכאשר הזריקו לשרקנים את הרעלן הנקי, הם מתו, אבל במינון גבוה פי 1000(!) של >>

טוקסואידים אלו, הם שרדו ופיתחו עמידות חזקה כנגד אותם רעלנים. אלו הם חיסוני הטטנוס והדיפטריה עד היום!

נלך קצת אחורה, בשנת 1899 פרצה מלחמה בין האימפריה הבריטית לבין מספר מדינות בדרום אפריקה (The Boer War). אימונולוג ופרופסור לפתולוגיה בשם אלמרות' רייט הציע לחסן את חיילי הצבא

מראש כנגד טיפוס הבטן (Typhoid Fever) באופן מניעתי. הצעתו לא התקבלה בברכה, ולמעשה נתקלה בהתנגדות עזה עקב תופעות הלוואי של החיסון. תופעות לוואי אלו תועדו כחום, חולשה, כאבים בנקודת ההזרקה, וחוסר תיאבון - למשך כ-24 שעות. בין המתנגדים היו ווינסטון צ'רצ'יל הצעיר, לצד מפורסמים נוספים -

ודבריהם צוטטו חדשות לבקרים. בסופו של דבר, הצליח רייט לחסן על בסיס התנדבותי כ-14,000 חיילים.

תוצאות קמפיין החיסונים הדל היו קטסטרופליות. מתוך כ-200,000 חיילים, תועדו כ-60,000 מקרי טיפוס, וכ-8000 מיתות. בלית ברירה, פתח הצבא הבריטי בניסוי קליני רחב היקף שיקבע סופית את פרופיל >>

הבטיחות והיעילות של החיסון. תוצאות הניסוי היו חד משמעיות, והדגימו למעלה מכל ספק את חשיבות החיסונים. למעשה, הצבא הבריטי הפיק לקחים וב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הם חיסנו אקטיבית את כלל המתגייסים.

עוד משנת 1906, צמד מדענים צרפתי - קאלמט וגוורין - עמלו על פיתוח חיסון כנגד שחפת (טוברקולוזיס). שחפת הייתה מחלה נשימתית קשה ונפוצה, ולמען האמת גם היום היא מבין גורמי המוות הזיהומיים המובילים בעולם. במהלך המאה ה-19, משוער ששחפת קטלה כרבע מכלל המבוגרים באירופה.

כמדענים צרפתים, ממשיכי דרכו של פסטר, פיתחו השניים זן חי-מוחלש של החיידק הגורם לטוברקולוזיס. זה אמנם לקח למעלה משני עשורים, אבל ב-1927 נכנס החיסון הנ"ל לשימוש רחב היקף. במיקרוביולוגיה נהוג לסווג חיידקים על פי מאפייניהם, ובין היתר גם לפי צורתם המרחבית. >>

כך למשל 'קוקוס' ("סטרפטוקוקוס") מתאר מבנה כדורי, ואילו 'בצילוס' מתאר מבנה דמוי מתג, או קליע (rod shaped).

עד היום(!) החיסון של הצמד הצרפתי נקרא BCG, שאלו ראשי תיבות ל"בצילוס, קאלמט, גוורין" - B C G. חיסון זה בשימוש בחלק מאיזורי העולם, אך לא בישראל.

ב-1927 מספר חוקרים בודדו בנפרד את הנגיף הגורם ל-Yellow Fever (קדחת צהובה). מדובר במחלה קשה ביותר, המועברת באמצעות יתושים, והיא מתבטאת בחום וכאבי ראש. בכ-15% מהמקרים מתפתחת מחלה קטלנית שמאופיינת בצהבת, דימומים נרחבים, קריסת מערכות ומוות.

אחת מנקודות הציון החשובות של התקופה היא ההצלחה הכבירה של ברנש בשם ארנסט וויליאם גודפאסטור. גודפאסטור גילה שניתן לגדל נגיפים במעבדה בתוך ביצי תרנגולת. זה היה חידוש מהותי כיוון שעד אז גידלו נגיפים בחמוסים ובעכברים. חמוסים היו יקרים, וזה האט את המחקר הוירולוגי, ואילו חיסונים >>>

שפותחו בעכברים לעיתים גרמו לדלקת מוח אלרגית קשה (Allergic Encephalitis).

מאז ועד היום חיסונים רבים כנגד וירוסים מפותחים בביצי תרנגולת, ובגלל זה מקובל לברר אם ישנה אלרגיה לביצים לפני שמתחסנים לשפעת.

הסיבה שאני מציין את פועלו של גודפאסטור היא שעל בסיס עבודתו, הצליחו לפתח חיסון חי-מוחלש מוצלח מאוד כנגד אותה מחלה קטלנית Yellow Fever. החיסון הראשון ל-Yellow Fever משנת 1932 התבסס על מוחות עכברים, ואכן אנשים מצאו את מותם עקב כך. בשנת 1935 נכנס לשימוש חיסון בטוח על בסיס ביצים >>

וחיסון זה היה בשימוש נרחב עד 1982, כמעט 50 שנה!

אמנם לא ציינתי זאת, אבל בשנת 1918 פרצה מגיפה עולמית על רקע נגיפי, שהתבטאה ב:חום, שיעול, כאבי ראש, כאבי שרירים, דלקת ריאות קשה ושיעור תמותה גבוה. יתרה מכך, נראה שיש קשר הדוק בין גיל הנדבקים, לבין חומרת המחלה. תחלואה אפיינה במיוחד >

שלוש קבוצות גילאים: גילאי 0-5, גילאי 20-40 וגילאי 65+. משוער כי לאורך שלושת גלי המגיפה, מצאו את מותם כ-100 מיליון בני אדם ברחבי העולם, מתוכם קצת פחות מ-700,000 בארה"ב.

קווי הדמיון לקורונה מצמררים, אבל למעשה מדובר במגיפה אלימה במיוחד של שפעת. המחקר הראשון שאפיין נכונה את הנגיף >>

שגרם למגיפה היה בשנת 1933, על ידי שלושה חוקרים מוצלחים: סמית', אנדרוז וליידלאו. החוקרים הצליחו לגדל ולבודד את הנגיף בביצי תרנגולת, וזהו התיאור המפורט הראשון של נגיף השפעת. בהמשך זיהו לפחות שלושה סוגי שפעת שונים מהותית, והם מחולקים ל-A, B ו-C.

כבר בשנת 1936 נכנסו לשימוש שלושה חיסונים שונים כנגד שפעת: חי-מוחלש על בסיס עכברים, חי-מוחלש על בסיס ביצים, ומומת על בסיס ביצים. אף על פי שהחיסונים מבוססי הביצים נחשבו לבטוחים יותר, החיסון הראשון שהוכיח מחקרית יעילות כנגד השפעת היה זה אשר מבוסס עכברים, ועל כן הוא הפך לפופולרי דאז.

כל החיסונים הללו ניתנו בזריקה לשריר. שנה לאחר מכן, ב-1937, חוקר רוסי בשם אנטולי סמורודינסטב פיתח חיסון חי-מוחלש שניתן דווקא בתרסיס אף. חיסון זה היה פופולרי מאוד ברוסיה במשך שנים ארוכות, אם כי הוא לא עומד בסטנדרטים של היום (כ-20% מהמחסנים חלו בשפעת עם חום גבוה מהחיסון עצמו).

בשנות ה-40 של המאה ה-20 נמצא כי כאשר מגדלים נגיף חי-מוחלש, לעיתים - ובאופן רנדומלי - הוא 'שוכח' את חולשתו. לא פעם לצערינו אלו אשר התחסנו בחיסון חי-מוחלש, לא נחשפו לחיסון בטוח - כי אם למחולל המחלה המקורי.

במקביל, זיהו שנגיפי השפעת אמנם מסווגים לקבוצות שונות, אך נראה שעם הזמן גם הזנים בתוך כל מקבץ משתנים!

עובדה זו התקבלה כוודאית בשנת 1947, כאשר החיסון המומת כנגד שפעת (שלא עודכן) היה חסר השפעה כליל כנגד השפעת באותה השנה.

ונקודה אחרונה לשרשור הנוכחי - בשנת 1900 זוהה החיידק הגורם למחלת השעלת (פרטוזיס). מחלת השעלת היא מחלה נפוצה מאוד, הפוגעת בעיקר בילדים. שיעור התמותה מתחת לגיל 3 חודשים עומד על כ-3%. גם בגילאים מבוגרים יותר שעלת יכולה לגרום לתחלואה מאוד לא נעימה, אשר מאופיינת בשיעולים כרוניים חזקים>

ואף תועדו מקרים עם שיעולים כה עצמתיים, שגרמו לשברים בצלעות. ב-1926 נכנס לשימוש החיסון הראשון כנגד פרטוזיס, אשר התבסס על חיידק מומת. חיסון זה הפחית משמעותית את התמותה ואת התחלואה הקשה, אך לא מנע הדבקות. החיסון עבר שכלולים משמעותיים, הכוללים גם שימוש בתימרוסל - חומר שימור על בסיס

כספית. בניסוי קליני שעקב אחר למעלה מ-1500 ילדים, רק 4 ילדים מתוך 712 מתחסנים נדבקו בשעלת, וכל המקרים היו קלים.

כיום השימוש בתימרוסל בתור הופסק עקב טענות שקריות לפיהן חומר זה גורם לאוטיזם. כספים רבים הושקעו והפריכו טענה זו מכל וכל, אבל שכיחות הטענה הזו גרמה לירידה בשיעור המתחסנים

ועל כן פותחו חיסונים ללא חומר זה. כדאי לציין שכמות הכספית שהייתה בשימוש בחיסונים - הייתה קטנה יותר מזו הקיימת בקופסת טונה אחת.

הקידום האחרון של תקופה זו הגיע בשנת 1948 - חיסון משולב. כפי שניתן לראות, כבר הצטברה מסה של חיסונים, ועל כן במטרה להפחית את כמות הזריקות, פותח חיסון הקומבינציה הראשון: DTP. חיסון זה הכיל תכשירים כנגד דיפטריה, טטנוס ופרטוזיס (שעלת).

נהיה קשה לתאר בצורה ברורה וקולחת את כל הפיתוחים של תקופה זו, שכן קצב הפיתוחים האיץ פלאים. כל זה עדיין התרחש לפני שמבנה ה-DNA תואר, ועם הבנה חלקית ביותר של פעילות מערכת החיסון.

למה חשיפה קודמת מקנה הגנה עתידית מפני אותו גורם? איך? למה ההגנה דועכת? האם אלו כל החיסונים שפותחו? ואיפה ההסבר על התמונה הזוהרת בהתחלה?

כל זאת ועוד - בשרשור הבא..

תודה רבה לכל מי שקרא❤️

ניתן לראות בתמונה את הגוון הצהבהב של העור, שמבטא את הצהבת. הנקודות האדומות הללו נקראות 'פטכיה' (Petechia), ומקורן בדימום תת-עורי. זהו לצערינו סימן מאוד רע, אשר מבטא הפרעה מהותית בקרישת דם, ועל כן מחלה קשה. נוסף על כך דימומים יכולים לבוא מהפה, מהאף, ומאיזורים נרחבים נוספים.