Thread by @baimelhaprof

1/ קולמוסים נשברו וקסתות חרבו על 'עולת מישע', סוגיה מרתקת במיוחד בהיסטוריוגרפיה המקראית.
הפסקה קצרה מארכיאולוגיה עם שרשור מקרא, מתחילים!
🧵 >>>

2/ ג"נ: השרשור מבוסס בחלקו על ספרו של יהודה אליצור "ממלכה וקורותיה בראי ההיסטוריוגרפיה המקראית" ועל מאמרו של יוחנן סמט בנושא. הפרק המלא במלכים ב, ג בתמונה.
* בשרשור זה לא נדון במצבת מישע, שתקבל בהמשך שרשור נפרד.

3/ תקציר הפרקים הקודמים: סוף המאה ה-9 לפנה"ס, מישע מלך מואב מרים ראש אחרי מות אחאב ונמאס לו להיות ואסל של ישראל. יהורם מלך ישראל מחליט ללמד את מישע לקח, מגייס חיילים ובונה קואליציה יחד עם מלך יהודה, יהושפט, ומלך אדום. יוצא כל הצבא הזה לדרך ואחרי שבעה ימים נתקע בלי מים.

4/ זה הגיוני, כי המסע למואב ארוך וקשה. מה עושים? אליהו כבר לא בסביבה, אז מחפשים ומוצאים את אלישע.
אלישע לא מתגייס למשימה בקלות, אבל בסופו של דבר הוא מנבא שהמים יגיעו ושהקרב יהיה מוצלח. מלאים באופטימיות יוצאים המלכים לקרב נגד מישע ומואב ואז מגיע הקטע הבא:

5/ "וירא מלך מואב כי חזק ממנו המלחמה ויקח אתו שבע מאות איש שולף חרב להבקיע אל מלך אדום ולא יכלו, ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה על החומה ויהי קצף גדול על ישראל ויסעו מעליו וישובו לארץ" (פס' כו-כז).

6/ הבעיה שעומדת בפנינו היא: מה מקורו של אותו קצף גדול על ישראל? לאיזה אל הקריב מישע את בנו? אם הקריב לכמוש, איך ייתכן שהקורבן "הצליח"? ואם הקריב ל𐤉𐤄𐤅𐤄, איך ייתכן שקורבן מזעזע כזה התקבל?

7/ יוסף בן מתתיהו כתב ברוח ההלניזם של תקופתו: "ועשה מעשה של יאוש ומצוקה נוראה, כי העלה את בנו בכורו, שעתיד היה למלוך אחריו, על החומה, עד שנראה לעיני כל האויבים, והקריבו עולה לאלוהיו. משראוהו המלכים בכך ריחמו עליו בשל מצוקתו ומתוך רגש רחמי אנוש הסירו את המצור וחזרו איש לארצו".

8/ בתלמוד הבבלי נאמר: "רב ושמואל, חד אמר: לשם שמים, וחד אמר: לשם עבודה זרה. בשלמא למאן דאמר לשם שמים - היינו דכתיב 'ויהי קצף גדול על ישראל', אלא למאן דאמר לשם עבודה זרה אמאי ויהי קצף? - כדרבי יהושע בן לוי. דרבי יהושע בן לוי רמי: כתיב 'וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם' >>

9/ >> וכתיב 'וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם עשיתם' - כמתוקנין שבהם לא עשיתם, כמקולקלין שבהם עשיתם." (סנהדרין ל"ט).

10/ גם רש"י תומך בתזה וכותב: "ויהי קצף גדול על ישראל - שנזכרו עוונותם, שאף הם שוחטין בניהם לעבודה זרה, ואינן ראויין לנס." כלומר, הקצף על ישראל הוא למעשה קצף *בתוך* ישראל כתוצאה מהעוון שלהם עצמם.

11/ ובפסיקתא: "כנס כל איצטרולוגין שלו. אמר להם: עושה אני מלחמה עם כל אומה ומנצח, וכשאני עושה מלחמה עם היהודים הרי הם מנצחים אותי. אמרו לו: בזכות זקן אחד הוא עושה להם כך. אמר להם: ומי הוא אותו זקן? אמרו לו: אברהם. ומה עסקו?... בן יחיד ניתן לו למאה שנה והקריבו >>

12/ >> אמר להם, בן בכור יש לי שעתיד למלוך תחתי, אני מקריבו ואולי ייעשה לי נס". הפסיקתא מקשר בין הקרבת בנו של מישע ובין מעשה העקדה של יצחק. ברעיון זה תמכו מלומדים בעת החדשה כמו מאייר ואחרים. זו אופציה מעניינת, אם כי קשה להניח שבמואב הכירו את סיפורי האבות שנכתבו בתקופה מאוחרת יותר.

13/ קיטל ושאנדה הציעו רעיון מהפכני עוד יותר: לטענתם, הטקסט המקורי היה 'ויהי קצף כמוש על ישראל' במקום 'ויהי קצף גדול על ישראל', אם כי הצעתם לא התקבלה על ידי מרבית החוקרים.

14/ מונטגומרי טען שה"קצף" הוא פאניקה שאחזה בצבא ישראל למראה המעשה המחריד של מישע. מונטגומרי מסביר שאמונות תפלות ופחדים המסו את לב הצבא והוא מביא ראיה משופטים יא: "הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש". והוסיף: "סיפור זה שייך לסדרה נבואית-פופולארית והוא מנוסח ניסוח פרימיטיבי דל"

15/ גם אולברייט וקויפמן אחריו טענו כי לא יכול להיות שמדובר בקצף כמוש: "לפי מושגי המקרא אלהי הגויים הם עץ ואבן ולא תפול בהם הרגשה או חוויה.. הקצף הוא לא קצף כמוש". הוא סבור שהיה זה "קרבן מאגי", או "מצע מאגי לקללה". הקללה עצמה ופגיעתה בישראל היא ה"קצף".

16/ הפירוש אינו מספק כדי ליישב את הקושיה העיקרית, שכן קויפמן עצמו טען ש "אין... מקום במערכת המושגים המקראיים" למאגיה ולאמונות כגון אלו..

17/ נשארנו עם הבעיה: מה לסיפור כגון זה במקרא? וקויפמן מעיר: "הסיפור יש לו, כנראה, רקע נבואי-עממי מסוים". גם אולברייט נאלץ, כאמור, להסתייע ב"אמונה תפלה ובביעותים".
מה עושים?

18/ הצעה נוספת לפתרון נמצאת כבר בתוכחות הנביא עמוס: "א כֹּה אָמַר יְהוָה עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי מוֹאָב וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ-אֱדוֹם לַשִּׂיד."
רגע.. את מלך אדום? איך הגענו למלך אדום?!

19/ הרלב"ג במאה ה-12 לספירה, מחבר את האמירה בעמוס לסיפור זה ומציע שלא היה זה בנו של מלך מואב שהוקרב, אלא בנו של מלך אדום! "והנה היה שם מלך מואב וכראותו כי חזק ממנו דבר המלחמה לקח אתו שבע מאות איש שולף חרב להבקיע אל מלך אדום ולא יכולו אז לקח במחנה מלך אדום בנו הבכור של מלך אדום >>

20/ >> אשר ימלוך תחתיו והעלהו עולה על החומה ר''ל ששרף אותו כאמרו על שרפו את עצמות מלך אדום לשיד: {כז} והנה הביא זה הענין קצף גדול על ישראל ר''ל שכעסו מאד על שקרה זה המקרה הרע למלך אדום שבא לעזור להם או יהיה הרצון שהיה למלך אדום קצף גדול בעבור ישראל כי בסבתם קרה לו זה".

21/ על פי הרלב"ג, בנו של מלך אדום נלקח בשבי במהלך המתקפה של מלך מואב, וכך הוא מתרץ את הקושי. אלכס שלנו (בסרטון) מוסיף שייתכן שמדובר בפרקטיקה שהיתה מקובלת במקומות רבים בעולם העתיק והיא ל"החליף" בין יורשי עצר על מנת ליצור מאזן אימה בין הצדדים.

22/ אליצור עצמו טוען שקורבן מישע אינו הגורם לחרון אלא חוליה בשרשרת תוצאותיו: "ולפי פשוטו אין הכתוב מתכוון לומר כי אותו קורבן פעל בספירה אלוהית כלשהי, או כי עורר בבני ישראל תגובה רגשית-רוחנית. כיוצא בזה בפרקנו: המאורע מתואר בנוסח של השתלשלות הגיונית, והיא כוללת גם את עולת מישע. >>

23/ "ואילו המתרחש במחיצת ההשגחה עולת מישע אינה תופסת שום מקום..בתחום הטראנסצנדנטי האלוהי. את הפרשנים הטעתה העובדה כי קורבן הוא בדרך כלל גורם שבין אדם למקום. ברם, כאן בעיני המקרא ובעיני ישראל אין קורבן אלילי אלא גורם צבאי-אנושי, בחינת 'שטן לישראל' במערכות המלחמה."

24/ האם זה הפתרון? אילו מהפרשנויות נכונה?
התשובה אינה בידינו בינתיים. מה שבטוח, זה שפרק ג' במלכים ב ימשיך לספק לנו הרבה חומר למחשבה.
אנקדוטה קטנה: בנו של אליצור, יואל, ממשיך את דרכו ובין השאר גם התראיין אצלנו בנושאים שונים ומעניינים.
סוף!