Thread by @segula_history

אם חשבנו שהיהודים במזרח אירופה היו תמיד רק מסכנים וכפופי ראש זה הזמן לחשוב שוב.
המקורות מספרים על יהודים חמושים שהגנו על העיירות שלהם, ואפילו על לוחמים מקצועיים כמו ברכה בן אהרן שלחם לצד הקוזקים. מי היו לוחמי השטעטל ואיך שכחנו אותם?
שרשור מתוך כתבתו של @SBogus אצלנו:

אם צריך היה לתמצת את הדימוי המקובל של היהודים במזרח אירופה למלה אחת זו הייתה כנראה המלה קרבן. בזיכרון ההיסטורי שולטת השואה, ולפניה זכור מרחץ הדמים במהלך מלחמת האזרחים באימפריה הרוסית.
קודם לכן, בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 זעזעו פוגרומים באימפריה הרוסית את העולם היהודי.

בתקופה זו התפרקו בהדרגה העיירות שהיו עמוד השדרה של הציוויליזציה היהודית במזרח אירופה. היה קל מאוד להשליך את המציאות הזו על תקופות קודמות. אלא שהאלימות נגד היהודים בעת החדשה המוקדמת הייתה שונה מזו שהייתה במפנה המאה העשרים, וגם חיי היהודים התנהלו באופן שונה.

מהמאה ה־16 ועד המאה ה־18, ובמיוחד מאמצע המאה ה־16 עד אמצע המאה ה־17, הייתה תקופה של תור זהב עבור היהודים באיחוד הפולני־ליטאי. היהודים נהנו אז מאפשרויות כלכליות חדשות שנפתחו עבורם, עיירות הוקמו וצמחו במהירות ואתן גם גדלה האוכלוסייה היהודית.
אלימות, לחימה ונשיאת נשק לא היו זרות

ליהודים במזרח אירופה, הן היו חלק שגרתי ומובן מאליו מחייהם, במיוחד באזורי הספר המזרחי של האיחוד הפולני־ליטאי — אוקראינה ובלארוס של היום. במזרח הפרוע הזה התנהלו מלחמות עם נסיכות מוסקבה ועם האימפריה העות'מאנית, והוא היה חשוף לפשיטות של לוכדי עבדים טטרים ולמרידות קוזקים

היהודים היו קבוצה עירונית מובהקת. בפולין ובליטא הם היו חלק לא מבוטל מהמעמד העירוני, ובאוקראינה ובבלארוס הם היוו את רובו. בעולם הפאודלי הכינוי עירוני אינו סתם תיאור של מקום מגורים אלא של מעמד בעל זכויות וחובות שפורטו בכתב הזכויות - הפריווילגיום.

כתב הזכויות הראשון באירופה שהתייחס ליהודים כקהילה ולא ליהודים מסוימים ניתן בעיר שפייר ב־1084 . אחד מסעיפיו הורה על הקמת מיליציה יהודית חמושה שתגן על השכונה היהודית ובשעת הצורך תחבור למיליציה של הבישוף כדי להגן על העיר כולה.
דפוס הקהילה האוטונומית נדד עד לעיירות באוקראינה ובבלארוס

המיליציות העירוניות דמו לכיתת כוננות. לא היה מדובר בלוחמים מקצועיים אלא בסוחרים, בפקידים ובבעלי מלאכה שעברו אימון בסיסי.
היהודים היו אחראים לביצורים שהקיפו את השכונה שלהם, ובמרכזם היה לעתים קרובות בית הכנסת.

שירות של יהודים כלוחמים מקצועיים ביחידות צבאיות היה נדיר יותר, שכן

במשטר הפאודלי הלחימה הייתה חלק מתפקידו של מעמד האצילים שתפקד כקסטה.
לעומת זאת, נוכחות יהודים כתומכי לחימה הייתה בולטת, שכן בצבאות פאודליים הופקדו האספקה והלוגיסטיקה בידי קבלנים וסוחרים שהתלוו לצבא, ורבים מהם — אם לא רובם המוחלט — היו יהודים.

זו הייתה כנראה אחת הסיבות שבגללן ב־1502 ,שמונה שנים לאחר שהיהודים גורשו מהדוכסות הגדולה של ליטא, הותר להם לחזור אליה בתנאי שיסייעו במאמץ המלחמתי נגד נסיכות מוסקבה.
לא ברור כמה יהודים, אם בכלל, התגייסו. אבל כמאה שנה מאוחר יותר, במלחמה בין האיחוד הפולני־ליטאי לרוסיה הצארית, השתתפו

בבירור לוחמים יהודים.

ברכה בן אהרן מטישובצה שבפולין שירת ביחידת קוזקים לצד עשרה יהודים נוספים. מסופר כי הוא נלחם על גב שלושה סוסים, שכן החליף את סוסו בין הסתערות אחת לשנייה כדי לאפשר להם לנוח. אבירים רכובים נחשבו לעילית הצבא. התפקיד דרש מיומנות גבוהה, ולרוב היה שמור לבני האצולה.

שירותם של יהודים ביחידת קוזקים אינו מפתיע. אלה היו יחידות שאליהן יהודים יכלו להצטרף בקלות יחסית.
הקוזקים היו קבוצה שהתגבשה בשולי האזור המיושב וספחה אליה את מי שנפלטו מהחברה הממוסדת — עבדים וצמיתים נמלטים, שכירי חרב, בני אצולה בדלנים ועוד.

במהלך המאה ה־16 ניסה השלטון הפולני להכפיף את הקוזקים לשליטתו ולהפוך אותם לאיכרים צמיתים או ללוחמים ביחידות צבאיות.
המתח בין הקוזקים לשלטון הפולני הסלים לכדי מרידות אחדות, ואלה הגיעו לשיאן במרד חמלניצקי ב־1648 בזיכרון היהודי נחרת המרד כולו כפוגרום, אך האמת מורכבת יותר.

מנהיג המרד בוגדן חמלניצקי כרת ברית עם הטטרים, אויביהם המושבעים של הקוזקים עד אז. הכוח המשולב מוטט במהירות את ההגנה הפולנית, וחמלניצקי הכריז על הפוגה כדי לקיים משא ומתן.
דרישותיו עסקו בהרחבת הזכויות של הקוזקים שנשחקו בעשורים שקדמו למרד, אבל בעקבות ההצלחה המפתיעה הצטרפו לצבאו המוני

איכרים מורדים שקיוו להיפטר מאדוניהם בעלי האחוזות וממשרתיהם היהודים. פלג קיצוני יותר בראשות מקסים קריבונוס הפר את ההפוגה ופנה לכיוון מערב כדי להילחם בצבא האיחוד. בדרכו עבר באזור בעל הנוכחות היהודית הצפופה ביותר באירופה כולה, ועשה ביהודים מעשי זוועה אכזריים אפילו בהשוואה למה שהיה

מקובל במאה ה־17, בתקופה שבה טבח באוכלוסייה אזרחית בעת מלחמה לא נחשב למעשה חריג. תקופה זו מונצחת בפירוט רב בכרוניקה המפורסמת 'יְוֵן מצולה' שכתב הרב נתן נטע הנובר על גזרות ת"ח ת"ט.
במרוצת המאות הבאות צוטטו התיאורים המזעזעים שוב ושוב, ואילו על חלקים אחרים מהכרוניקה דילגו.

הסיפור המרשים ביותר על לחימה יהודית המופיע ב'יְוֵן מצולה' מתאר את ההגנה על העיירה טולצ'ין שהותקפה על ידי כוחותיו של קריבונוס:
"כי שם היו במבצר שש מאות גיבורי חיל מן השרים של עם פולין (האצילים), וגם נתקבצו שם אצלם כשני אלפים יהודים, והיו בהם גם כן גיבורי חיל ומלומדי מלחמה. ויכרתו

שניהם ברית: היהודים והשרים, איש את רעהו יעזורו להילחם כנגד שונאיהם, ובשבועה שלא ימעלו זה בזה..." במאה ה־18 פחתה הלחימה היהודית וגם האוטונומיה היהודית התפוררה. שינויים גלובליים החלישו את המערכת הכלכלית המיושנת שהיהודים היו מרכיב מרכזי בה.

נראה כי הקהילות העדיפו לשכור לוחמים לפי הצורך מאשר להתגייס בעצמן, אך למרות זאת התופעה של יהודים לוחמים לא נעלמה לחלוטין.
ליהודים הייתה סיבה טובה לזכור לרעה את מרד חמלניצקי גם מעבר למחיר הדמים שלו. בעקבות המלחמה נחלש האיחוד הפולני־ליטאי ואזורים שלמים באוקראינה נותרו חרבים.

המלחמה עם הרוסים הסתיימה בהסכם שלפיו נותרה אוטונומיה קוזקית בחסות רוסית לאורך הגדה המזרחית של נהר הדניפר, ולפטריארך של מוסקבה הוענקה הסמכות הדתית על האוכלוסייה הפרבוסלבית באיחוד הפולני־ ליטאי. המנזרים הרוסיים הפכו למוקדי התססה נגד השלטון ונגד היהודים.

קוזקים שהתגוררו באזור האוטונומי השתתפו במרידות שהוצתו, וכוחות צבא רוסיים עשו באיחוד הפולני־ליטאי כבתוך שלהם. הם עודדו את המרידות ודיכאו אותן בהתאם לצרכים הפוליטיים של סנט פטרבורג.
כדי להתמודד עם מרד האצילים הציתה רוסיה מרד איכרים וקוזקים נוסף שהחל כמו קודמיו בהתססה במנזר

מוטרונינסקי, מוקד השפעה
רוסי ידוע. המרד התפשט כמו כדור שלג. המורדים פשטו על חלקים גדולים של מרכז אוקראינה, כבשו ערים אחדות וביצעו מעשי זוועה בקתולים וביהודים, ולבסוף הגיעו לאומן.
העיר נפלה בידיהם והחל מרחץ דמים שבו נטבחו באכזריות רבה אלפי גברים, נשים וילדים.

גם באומן היו יהודים שניסו להשיב מלחמה. רבים מהם הגנו על עירם מבית הכנסת המבוצר, והמורדים נאלצו להפגיז אותו בתותחים כדי לכבוש אותו ולהרוג את יושביו.
קשה לקבוע עד כמה העדויות על יהודים לוחמים במאה ה־18 מעידות על כלל היהודים, אבל אי אפשר להתעלם מהן לחלוטין. הפעלת אלימות מצד יהודים

ולו גם לצורך הגנה עצמית, מנוגדת לא רק לדימוי המאוחר של היהודים במזרח אירופה, אלא גם להשקפת העולם של המנהיגות הקהילתית והרבנית.
העדויות על יהודים לוחמים תואמות את הידוע לנו על מקומם של היהודים בחברה הפאודלית בתקופה זו, ולכן אפשר להניח כי יהודים אכן נשאו נשק ונלחמו בעת הצורך בדומה

לשכניהם העירוניים שהקבילו להם במעמד ובתחומי העיסוק. התפרקות האוטונומיה היהודית הובילה את היהודים להתארגן ולהגדיר את עצמם מחדש. הדתיים יותר התאגדו בקהילות סביב בית הכנסת ושמירת המצוות, אחרים התאגדו סביב תרבות או פוליטיקה.

הדיון על אופייה של החברה היהודית במזרח אירופה היה לוהט

ומיתי באופיו, והשאיר מעט מאוד מקום למורכבות. ההיסטוריונים הכירו את כל המקורות, אך אלה לא השתקפו בדימוי הכולל של חיי הגלות.
יהודים העדיפו לייבא את הגיבורים שלהם מהעולם העתיק ולא מעיירות מזרח אירופה בעת החדשה המוקדמת. העיירות תוארו בצבעים דהויים
ומאובקים, והסיפורים על יהודים

גאים ונושאי נשק שהגנו עליהן מגגות בתי הכנסת המבוצרים שקעו לתהום הנשייה עד שהיום הם נשמעים כיצירי הדמיון.

הכתבה המלאה כאן: calameo.com/books/00697618…