Thread by @segula_history

בסוף מלחמת העולם השנייה, כשהגיע תורם של יהודי בודפשט להישלח לאושוויץ, עמד לצדם מבצע ההצלה שהתרכז בבית הזכוכית. בזכות חוצפה יהודית, עזרה מחברים הונגרים וגיבוי של הקהילה הדיפלומטית בבודפשט הצליחו הפעיל הציוני משה קראוס והדיפלומט השוויצרי קרל לוץ להציל עשרות אלפי יהודים>>

שואת יהודי הונגריה התרחשה בשנה האחרונה של המלחמה במהירות שלא נודעה כמוה. במרץ 1944 כבשו הנאצים את הונגריה, וכחודש אחר כך החל ריכוז היהודים מערי השדה בגטאות. כעבור חודש נוסף החל גירושם לאושוויץ, ובמשך שמונה שבועות גורשו כ-440 אלף יהודים. בתשעה ביולי פסקו הגירושים בלחץ בינלאומי.

כעבור זמן לא רב העלו הנאצים לשלטון ההונגרי את פרנץ סלשי, מנהיג מפלגת החץ הנאצית ההונגרית.
אז החלה השואה עבור כמאתיים אלף היהודים בבודפשט - המרכז היהודי האחרון שנותר בהונגריה. במהלך השואה על אדמת הונגריה הושמדו למעלה מחצי מיליון יהודים מתוך למעלה מ-800 אלף שחיו בהונגריה.

זמן קצר לאחר הכיבוש הנאצי התגבשו במנהיגות הציונית שתי דרכים שונות להצלת היהודים. את הדרך האחת הוביל ד"ר ישראל קסטנר, ראש ועדת העזרה וההצלה בבודפשט מטעם הנהגת היישוב בארץ ישראל, ששיתף פעולה עם הגרמנים כדי להציל יהודים. את הדרך השנייה הוביל משה קראוס, מנהל המשרד הארצישראלי בבודפשט.

משה קראוס נולד ב-1908 בכפר מֵזוֹלדֶה שבצפון הונגריה. בגיל 17 הקים קבוצת נוער ציונית במישקולץ, וב-1932 הקים שם את הכשרת 'המזרחי' הראשונה בהונגריה.
כעבור שנתיים עבר לבודפשט והחל לעבוד במשרד הארצישראלי בעיר כנציג תנועת המזרחי. תוך זמן קצר מונה לעמוד בראש המשרד, ועמד בראשו 11 שנה.

בתחילת 1942 נותקו היחסים בין הונגריה לבריטניה בעקבות השתתפות הונגריה בפלישה הגרמנית לברית המועצות. הקונסוליה השוויצרית החלה לייצג את האינטרסים הבריטיים בהונגריה, כולל האפשרות להנפיק אישורי עלייה ששימשו כדרכונים פלשתיניים.
כאשר התגלתה בעיה עם פליט יהודי שהתגורר בהונגריה, קראוס

פנה אל הקונסול השוויצרי קרל לוץ, וזה העניק אישור כי היהודי עתיד לעלות בקרוב לארץ ישראל ולכן הוא נתון לחסות שוויצרית ויש לשחררו.
עם כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים עבר משה קראוס להתגורר בבניין הקונסוליה השוויצרית בכיכר החירות, ומשם המשיך לנהל את המשרד הארצישראלי.

בעת הכיבוש הגרמני היו ברשות המשרד הארצישראלי כ-1,500 סרטיפיקטים משפחתיים בלתי מנוצלים שמשטרת הזרים ידעה עליהם, ובעזרתם ניתן היה להציל בין 7,000 ל-7,800 יהודים. חמישה שבועות לאחר הכיבוש, כאשר ריכוז היהודים בגטאות היה בשיאו, הצליחו קראוס ולוץ לשכנע פקידים במשרד החוץ ההונגרי שיש

בידיהם 7,800 סרטיפיקטים משפחתיים, כלומר ארבעים אלף סרטיפיקטים ליחידים.
באמצע מאי 1944 החל גירושם של היהודים מערי השדה לאושוויץ. כבר למחרת פירסום הגירוש בעיתונות החל לחץ בינלאומי כבד על ממשלת הונגריה. האפיפיור פיוס ה-12 שלח גינוי לשליט ההונגרי ונשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט

שלח איגרת מחאה חריפה הכוללת איום כי האשמים בפשעי מלחמה יישאו בעונשים כבדים.
בעקבות הלחץ הבינלאומי החליטה מועצת השרים ההונגרית להפסיק את גירוש היהודים לאושוויץ.
זמן קצר לאחר הפסקת הגירושים הגיעו למשרד הארצישראלי בבודפשט ארבעים אלף אישורי אזרחות בריטיים. הידיעה על כך פשטה כאש בשדה

קוצים. בשל הלחץ שנוצר במשרדי הקונסוליה השוויצרית רכש בשמה קראוס בניין ברחוב ואדס 29.
חזית הבניין הייתה מצופה בזכוכית, ועל כן הוא כונה 'בית הזכוכית' או 'ואדס' על שם הרחוב.
הבניין היה בן שלוש קומות, והיו בו עליות גג, מרתפים וחצר גדולה. משרדי ההגירה של הקונסוליה השוויצרית הועברו

לבית הזכוכית.
בניסיון להסדיר את הגירת היהודים מהונגריה נפגשו משה קראוס וקרל לוץ ב-17 ביולי עם נציגי ממשלה הונגרים. בפגישה הוענקה לקראוס רשות להנפיק דרכון שוויצרי קולקטיבי לעשרות אלפי העולים כדי להקל על תהליך הרישום וניתן פטור מנשיאת הטלאי הצהוב לכשמונים פקידים יהודים.

ב-24 ביולי נפתחה בבית הזכוכית 'הקונסוליה השוויצרית
נציגות לאינטרסים זרים, מחלקת ההגירה'.
בית הזכוכית הפך למשרד להסדרת העלייה לארץ ישראל. בבניין עבדו על יצירת הדרכון הקולקטיבי והעניקו לכל יהודי שנרשם במקום מסמך שכונה שוצפס - אישור של הקונסוליה השוויצרית כי הוא עתיד להגר לישראל

ועל כן נתון לחסות ממשלת שוויץ ומוגן מגירוש.
האחריות הרשמית לניהול בית הזכוכית הייתה בידי קראוס שהיה מופקד על ענייני העלייה מהונגריה לארץ ישראל. עד מהרה עברו מרכזיהן של כל התנועות החלוציות לבית הזכוכית בשל חופש הפעולה שהעניק מעמדו האקסטריטוריאלי.
לאחר הדחת השליט הורטי ומינוים של

אנשי צלב החץ חזר אייכמן מגרמניה לבודפשט בתום היעדרות של כחודש. הוא הגיע להסכם עם שר הפנים גאבור ואינה על הפתרון הסופי לבעיית היהודים, ובשלב ראשון סוכם כי יועברו חמישים אלף יהודים לגרמניה.
באותה שעה היה קראוס המנהיג המרכזי שנותר מקרב ההנהגה היהודית והציונית והוא פתח בקרב מאסף

להצלת יהודי בודפשט בשיתוף גורמי הצלה בינלאומיים.
בדיון על המשך הדרך הביע קרל לוץ תקווה כי משטר פרנץ סלשי ימשיך לכבד את התעודות השוויצריות. חבריו היהודים התרשמו מההתגייסות ללא מורא של הדיפלומט הנוצרי להצלת יהודים.
לאחר עלייתו לשלטון איפשר פרנץ סלשי ל-8,000 איש להגר לארץ ישראל

ול-450 איש להגר לשוודיה.
המונים שעטו על בית הזכוכית, ובמהרה המכסה מולאה.

בעת הכנסתם של יהודי בודפשט לגטו - הן לגטו הגדול והן לגטו הבינלאומי המוגן - יצאה ב-8 בנובמבר 1944 קבוצה ראשונה של יהודים בצעידה רגלית לעבר העיירה הֶגֶשהָלוֹם שבגבול אוסטריה, שם הם נמסרו לידי עוזרו של

אייכמן דיטר ויסליצני. מדי יום יצאו כאלפיים יהודים לשם, והם הוחזקו יומיים או שלושה בסככות של מפעל לייצור לבֵנים בתנאים קשים מנשוא, ומשם צעדו בקור ובגשם כמאתיים ק"מ במסע שארך כשבוע ללא מזון וללא ציוד מתאים. בין שלושים לארבעים אלף יהודים יצאו לצעדות הללו. רבים נפלו בדרך.

ב-15 בנובמבר - המועד האחרון לרישום להגירה ולכניסה לבניינים המוגנים - חסו בבית הזכוכית 2,500 איש. המקום היה צר מלהכיל את כולם.
קראוס שכנע את לוץ לאשר 'רכישת' שני בניינים נוספים. בסך הכל מצאו כ-4,000 איש מקלט בשלושה בניינים שהיו בחסות הקונסוליה השוויצרית ונחשבו קרקע אקסטריטוריאלית.

כדי לחלץ יהודים רבים ככל האפשר מהצעדות שנערכו באותה תקופה פיתחו חברים בתנועות הנוער החלוציות מערכת זיוף רחבה של שוצפסים, ובאמצעותם הביאו אנשים נוספים לבתים המוגנים. על רקע זה פרצה מחלוקת קשה. אנשי מנגנון בית הזכוכית שלא היו מסוגלים לעמוד בלחץ הפונים הנפיקו תעודות מזויפות

תוך פיקוח ורישום ובמספר מוגבל, ואילו חברי המחתרת החלוצית דרשו להפיץ תעודות כאלה לכל מבקש ובלא הגבלה, בטענה כי אין זה מתפקידם להחליט מי יינצל ומי לא. דעתם גברה. בדפוסים מחתרתיים הודפסו טפסים והוכנו חותמות מזויפות.

עד מהרה התברר כי לגטו בודפשט - הגטו הגדול שנועד לבלתי מוגנים -

הגיעו רק 32 אלף יהודים, כמחצית מהמספר שהעריכו השלטונות מראש. השלטונות החלו לדרוש את הרשימות המוסכמות של 7,800 האנשים הכלולים בדרכון הקולקטיבי בחסות שוויצרית. משרד החוץ ההונגרי פנה באיגרת חריפה לקונסוליה השוויצרית ודרש את הסכמתה להעביר את כל היהודים שאין להם תעודות חסות לגטו.

הקונסוליה התנערה מאחריות לזיוף, אך הסכימה להתיר כניסה של נציגי השלטונות לבתים.
ב-21 בנובמבר החלה המשטרה ההונגרית לערוך חיפושים בבתים המוגנים ברחוב פוז'וני. הדיירים הצטוו לרדת לרחוב או לגן ציבורי ושם בוצעו הבדיקות. בני הזוג לוץ נכחו אישית ברוב מבצעי החיפוש ואף אוימו בנשק.

הזיופים נתגלו. קראוס סיפר כי הצליח בקושי רב לשכנע את אנשי הביקורת שלא ידע מכך. המשטרה גררה בלא רחם את היהודים שחרגו מהמכסה והעבירה אותם לגטו הגדול. חלקם נרצחו, וביניהם גם אנשים שהחזיקו באישורים אמיתיים.
הזיוף הרחב הכניס את לוץ לתסבוכת אישית ודיפלומטית קשה. הוא פעל כדי למנוע את

קריסתה של מסגרת ההצלה כולה, שהמשך קיומה 'החוקי' היה תלוי בתמיכתו. הממשל השוויצרי ראה בחומרה את התחברותו לחבורת זייפנים, והוא נאבק לבדו כשהוא מאוים מצד שלטונות ארצו ומצד כוחות הכיבוש הגרמניים.

כשבועיים לאחר התחלת הצעדות נענה קצין המשטרה ההונגרי ד"ר

ננדור בטיספלבי לבקשת קראוס כי ינצל את ההגנה שהקנה לו תפקידו, יעקוב אחר המגורשים ויגבש תכנית הצלה.
ב-21 בנובמבר יצא בטיספלבי ליומיים של מעקב אחר הצועדים וכששב כתב דו"ח על מצבם. בו ביום כינס קראוס את חברי הנציגויות הניטרליות ואת אנשי הצלב האדום הבינלאומי במשרדו של ראול ולנברג כדי

לשמוע את דברי בטיספלבי.
יציאתו של בטיספלבי בעקבות צעדות המוות, המידע שהביא וההקלות החשובות שהשיג פתחו את הדרך למשלחות נוספות. הוא עצמו נסע שוב, וכמוהו אחרים שסיכנו את עצמם כדי להציל אחרים.
בשלושה בדצמבר 1944, עם התקרבות הצבא האדום ובעקבות לחצן של המדינות הניטרליות ובראשן שוויץ

ושוודיה, פסקו צעדות המוות. העומס שיצרו הצועדים בכבישים הקשה על מנוסתם של אנשי הממשל ההונגרי ושל אנשי המנהלה הגרמנית מפני הצבא האדום. להערכת קראוס כ-15 אלף מכלל הצועדים בצעדות המוות חזרו לבתיהם.
ב-18 בינואר 1945 כבש הצבא הסובייטי את פשט והחרב הוסרה מעל צווארם של יהודי העיר.

בתקופת שלטון צלב החץ גורשו ונרצחו עשרות אלפי יהודים, אך בין 120 ל-150 אלף מיהודי בודפשט נותרו בחיים.
בריאיון ראשון שהעניק לוץ לאחר שנאלץ לעזוב את הונגריה הוא סיפר כי הקונסוליה השוויצרית הנפיקה כחמישים אלף מכתבי חסות, וכי גורמים אחרים הדפיסו כחמישים אלף מכתבים מזויפים נוספים.

לוץ סיכם את פעולותיו בדו"ח מיוחד, ובו הביע צער על המחסור הגדול באמצעים כספיים שלו היו עומדים לרשותם היו יכולים לסייע בידם להציל יהודים נוספים. עוד כתב כי משה קראוס היה הרוח החיה מאחורי המבצע של ריכוז יהודים בבתים מוגנים והבטחת מעמדם של הבתים הללו.

דו"ח של הסוכנות היהודית אשר הוצג בקונגרס הציוני הראשון שנערך לאחר המלחמה קבע כי כארבעים אלף מיהודי הונגריה שהיו בחסות שוויצרית ניצלו מגירוש לאושוויץ בזכות אישורי העלייה.
מפעל ההצלה של משה קראוס בשיתוף עם קרל לוץ, תנועות הנוער וגופים נוספים היה מפעל ההצלה הגדול ביותר בתקופת

השואה. הם הצליחו להציל עשרות אלפים מיהודי הונגריה, ועם זאת בישראל שמו אינו ידוע ומעטים שמעו על מפעל ההצלה המפואר שהקים ועל גבורתם של האנשים שלקחו בו חלק.

הכתבה המלא המאת אילה נדיבי פורסמה אצלנו בגיליון 102.

מלאה*

@DorDugy @akivanovick
@SaraHaetzniCohe @Eyal_Berelovich @moshe_tsach
@Oren_theace @AlonPinkas