(1) המרקר במדור שכונה בשבוע אתמול על גיל עמל בהוד השרון.
היתרונות: בית צמוד קרקע במרכז ותחושת קהילתיות.
והכישלונות: אין תחבצ זמינה ואין מקומות בילוי או חנויות רחוב. יש אזור תעשיה מוקף חניות אבל לא באמת מעודד קפיצה לקפה עם חברה.
שרשור שינתח למה זה ככה ומה אפשר לעשות ->
(2) בשכונה יש בעיקר מגורים וכדי לעבוד או לבלות צריך להגיע למקומות אחרים. נניח ורוצים לנסוע לעבודה, יש תחנת רכבת כ- 2 ק"מ ממרכז השכונה שכמובן נמצאת בין כבישים מהירים. אפשר לנסוע אליה ולקוות שתהיה חניה פנויה, ואם אין אז היא כבר צמודה למחלף לנסיעה מהירה לפקק הקרוב.
(3) השכונה קטנה ומנותקת ואוטובוסים בקושי עוברים. ואם הם כבר עוברים הם מחייבים כזאת סטייה ממסלול שכבר עדיף לקחת רכב ישר לצומת עם כביש 40. הרכבת קרובה אבל הדרך מחייבת הליכה או רכיבה לצד חומות של וילות או דרך שדות בשבילי עפר נטולי צל וללא תשתית רכיבה.
(4) אנשים הם יותר מעבודה ושינה, הם רוצים להנות או לפגוש חברות (בקיצור: לחיות). בסגול רואים את 3 הרחובות המסחריים במושבות הותיקות שמרכיבות את הוד השרון: רח' הבנים ורמתיים שמחברים לכפ"ס ורעננה ורח' סוקולוב שמחבר בין הרכבת לעירייה. לאורך הרחובות בנייני מגורים וחנויות.
(5) הדרך למרכז לא מאוד ארוכה אבל כוללת הליכה לאורך גדרות וחומות של וילות אין סופיות. במדרכות אין כמעט עצים ושבילי האופניים לא קיימים אז רוב האנשים בדרך כלל נוסעים. ואם כולם גם ככה נוסעים אז שטחים פתוחים שיכלו להיות איכותיים נשארים חניונים (מסומנים באדום).
(6) את רוב הכשלים אפשר לפתור עם כלים שונים: נתחיל עם תכנית הר/ 1202 להקמת שכונה חדשה עם רשת רחובות שתתחבר לשכונות הוותיקות ועם אזור תעסוקה לאורך מסילת 531. אין בה מספיק דירות חדשות אבל היא בכיוון הנכון - מגורים ותעסוקה לצד תחנות רכבת ברשת רחובות טובה, גם אם לא מספיק צפופה.
(7) הרחובות החדשים יאפשרו נגישות גבוהה יותר לתח"צ. דבר שיאפשר מסחר ו'נקודות עניין' שישרתו גם את שכונת גיל עמל. השכונה החדשה תאפשר גם תוספות בתי ספר ומבני ציבור שהיום חסרים בשכונה הוותיקה כי אין בה מספיק תושבים לשירותי ציבור ומסחר איכותי וזמין יותר.
(8) זיהינו את הרחובות והיעדים אליהם הרבה אנשים רוצים להגיע וגילינו שהם לא כל כך רחוקים. על הנייר הכל כל כך קרוב ואין שום סיבה לקחת רכב (לא לעבודה ולא למרכז העיר), אבל כל התשתיות הקיימות אומרות בדיוק את ההפך. מדרכות ושבילים בלי צל, כמעט אפס שבילי אופניים, ועל נת"צ אין מה לדבר.
(9) לטווח הארוך, כשרואים את הרחובות המשמעותיים, כדאי גם לבנות בהם עוד מגורים, את הוילות לאורכן להחליף בבניינים בגובה בינוני (לא מגדלים), עם חנויות קטנות או משרדים בקומות התחתונות. רוב האנשים הולכים ברחובות האלה, לכן כדאי שהבינוי יתכתב עם זה במקום להציב גדרות ומחסומים
(10) חייבים לפרגן לפוטנציאל של הוד השרון, דוגמא מצויינת יש ברח' רמתיים - רחוב מוצלח עם בניינים נמוכים, חנויות וכמה גינות. מרוב שהוא מוצלח ומחבר בין שכונות וערים, בטווח הרחוק, יקום תחתיו מטרו שיעצים את הפוטנציאל. מתבקש למצוא גם פתרון לטווח קצר ובינוני.
(11) רח' רמתיים עצמו הוא המשך של רח' אחוזה המרכזי ברעננה. המרחק בו ממרכז רעננה למרכז הוד השרון הוא כמו המרחק של אבן גבירול ויהודה הלוי בת"א מקצה לקצה. כל כך קרוב אבל כל כך רחוק ועובר בין 3 רשויות. ב- 4.5 ק"מ של רחוב אין אף לא שביל אופניים אחד.
(12) ולגבי תחבורה ציבורית - בתכניות האסטרטגיות יש נת"צ ומהיר לעיר. ברעננה עושים הכל כדי להתנגד ובהוד השרון נית"צו בינתיים רק את החלק הדרומי של רחוב רמתיים. תדמיינו כמה הזדמנויות יפתחו לאנשים כשתהיה תח"צ רציפה מרעננה ועד לפתח תקווה הקרובה.
(13) לא צריכים להעלים את המכוניות והחניות מהמרחב הציבורי. אבל אם זיהינו 3 רחובות משמעותיים ותחנות רכבת, לא יקרה כלום אם לפחות לידם נשנה את סדרי העדיפויות: למכוניות יש אינסוף רחובות אחרים. ממליץ לטעת שם עצים ולסלול שבילים, כי כשהכל קרוב ונגיש - אנשים יוצאים מהרכב ומשתמשים במרחב.
• • •
Missing some Tweet in this thread? You can try to
force a refresh
1. בין יום העצמאות הקודם לזה הנוכחי מדינת ישראל גדלה ב- 190,000 תושבים. שזה פחות או יותר כמו מס' האנשים שגרים היום בחולון. שרשור על המשמעות בפועל.
בכל שנה צריך לספק שירותים בסדר גודל דומה למה שחולון מספקת. ובכל שנה צריך לבנות כ-7,500 בניינים חדשים ולסלול כבישים ורחובות חדשים ->
2. כדי לענות לצרכי החינוך יש לבנות בכל שנה כ- 50 בתי ספר (יסודי ותיכון) חדשים ולמצוא מספיק מורים חדשים שילמדו בהם את כל הילדים החדשים שמצטרפים מדי שנה למערכת החינוך. בנוסף צריך גם לבנות כ-100 גני ילדים כדי שההורים יצאו לעבוד.
3. כבר היום יש מחסור באלפי מורים, הכיתות צפופות והאלימות בבתי"ס עולה. בינתיים נראה שהמדינה כיום לא מתמודדת עם המחסור הקיים אז מה יקרה כש-150,000 ילדים שנולדו רק השנה יצטרפו למערכת החינוך המקרטעת, בדגש על הפריפריה. וזה עוד לפני שדיברנו גם על חינוך לא פורמלי ynet.co.il/news/article/s…
1.כמעט בכל עיר גדולה בישראל יש רחוב אחד (או יותר) בו יש יותר נוסעי תחבורה ציבורית מאשר מכוניות, ועדיין ראשי הערים או המועמדים להחליפם מתעקשים לשמור על העדפת הרכבים, גם אם רוב הציבור נפגע. הבחירות לרשויות הן הזדמנות טובה להזכיר שלפעמים הפקקים הם לא גורל אלא סתם קבלת החלטות לקויה->
2. נתחיל בנתניה - העיר היחידה בישראל עם מעל 200,000 תושבים שאין בה אף לא נתיב העדפה אחד לתחב"צ.
לפני שנה נערכה רפורמה גדולה בקווי האוטובוס בעיר והגדילו משמעותית את תדירות הנסיעות. עם מעל מליון נסיעות באוטובוסים בכל חודש מדובר היה בסיפור הצלחה. אבל...
3. הרפורמה בקווים בנתניה כל כך הצליחה, שהיום ברחוב בן צבי יש מעל 8,000 נוסעי תחבורה ציבורית בשעה. אלפי אנשים נוסעים על אוטובוסים שתקועים בפקקים כי ברחוב נוסעות גם כ-1,500 מכוניות שמקבלות את כל הנתיבים שיש לרחוב להציע.
1. תכירו את כביש 46 העתידי שאף אחד לא צריך והולך לעלות לנו 2 מיליארד ש"ח
זה שרשור על רגולטורים שנרדמו בשמירה ובמשמרת שלהם אישרו תכנית לכביש מיותר בבקעת אונו שמתקדם על אוטומט. בואו נצא לסיבוב בכביש העתידי שמתקדם מכוח האינרציה ומתעלם מעובדה קטנה אחת - אין בו צורך. ->
2. בדיונים לקידום הכביש במוסדות התכנון נאמר כל הזמן שכביש 46 יהיה שער הכניסה למטרופולין תל אביב לבאים מכביש 6. הטענה נאמרה כל כך הרבה פעמים בלי שאף אחד יאתגר אותה ולכן התקבעה אצל מקבלי ההחלטות כעובדה מוגמרת.
בואו נבחן אותה בפועל:
3. היום, הערים היחידות במטרופולין שאין להן חיבור ישיר לכביש 6 ונאלצות להתמודד עם כמה רמזורים הם יהוד ואור יהודה (סה"כ כ-70K תושבים). שני הישובים הקטנים האלה, נמצאים בעורף המטרופולין הגדול במדינה, לכן הכביש המתוכנן לא יוכל להיות "השער למטרופולין", במקסימום, שער הפשפש שלו
1. כביש 44 נסלל כדי לחבר את נמל יפו לי-ם. הנמל נסגר מזמן והכביש התרוקן לאחר שסללו כביש 1 ו-431 המהירים ואיפשרו לתושבים לדלג על הרמזורים ב-44 ולנסוע מהר ליעדים רחוקים.
שרשור על כביש שנועד לחבר ערים רחוקות והפך עם הזמן לחומה שמפרידה בין ערים קרובות וזורק לפח פוטנציאל כלכלי אדיר.->
2. 50% מתושבי רמלה ולוד רוצים להגיע ליעדים קרובים, רובם נוסעים בתוך רמלה ולוד עצמן, וחלקם נוסעים לבאר יעקב הסמוכה ולאזורי התעסוקה מסביב לנתב"ג. רק 12% נוסעים לת"א. על המפה אפשר לראות שרוב התושבים נוסעים ליעדים שבכלל לא נמצאים במסלול של כביש 44, ועדיין הוא חוצה את הערים באגרסיביות
3. כביש 44 מתפקד בפועל כרחוב מקומי, אך מכוח ההרגל הוא נשאר אוטוסטרדה שאין בה צורך. כביש מהיר, רועש ומזהם ולכן ההנחיות מחיבות לשמור ממנו מרחקי בטיחות, וכך שטח ענק בלב העיר הפך לשטח מת שמרחיק אנשים. 700 דונם שהוקרבו כדי לשמור על מהירות נסיעה גבוהה בכביש שהתרוקן ממכוניות.
1. בלב המדינה מוקמת שכונת בלון בגליל ים: 4000 דירות ליד תחנת הרכבת ואזור תעסוקה מהגדולים במדינה. הבעיה היא שזה מגיע יחד עם 9000 מקומות חניה ורק יציאה אחת ישר לתוך הכביש הכי עמוס בהרצליה.
זה שרשור שמסביר איך מתכננים היום את הפקקים של מחר ומנציחים את התלות של תושבי השכונה ברכב ->
2. בשכונה גרים אלפי תושבים אבל אין כאן חנויות ולא בתי קפה וגם אין משרדים לתעסוקה. הסיבה: לא גרים כאן מספיק אנשים והיא מנותקת מהשכונות הסמוכות, אז לעסקים אין אפשרות להתפרנס, ומראש לא נבנו כמעט שטחי מסחר. אם רוצים לעשות דברים אחרי העבודה והלימודים חייבים "ללכת" למקומות אחרים.
3.יש לגליל ים הרבה יתרונות והיא קרובה למגוון יעדים מבוקשים שנמצאים במרחק הליכה. בלב השכונה יש פארק גדול ויש גם בית ספר יסודי וגנים עבור ילדי השכונה. אז אם הכל קרוב למה כולם נוהגים לכל מקום?
כשבוחנים את האפשרויות שעומדות בפני התושבים מגלים שכל האופציות להתניידות גרועות ולא נוחות.
1. בישראל, אם אין לך מכונית, זה לפעמים קשה עד בלתי אפשרי להגיע לעבודה. התחב"צ מאחרת, שבילי אופניים כמעט ולא קיימים ומדרכות בטוחות או פנויות הן מצרך די נדיר.
כדי להבין למה, יצאתי לבדוק איך נבחרי הציבור והפקידות הכי בכירה במדינה מגיעים למשרד כל יום. ספוילר: לא כמו בתמונה
->
2. ברוכים הבאים לקרית הממשלה בי-ם: מכאן מתקבלות ההחלטות שמשפיעות על חיינו ומכאן אמורים לשרת את כל אזרחי המדינה אבל רוב השטח כאן לא מיועד לאנשים אלא למכוניות.
ההחלטות שמתקבלות, בין הכבישים ומגרשי החניה, גורמות לכולנו להיות תלויים במכוניות במקום להתנייד בתחבורה ציבורית.
3. במרכז קרית הממשלה נמצאת הכנסת, המקום ממנו מחוקקים חוקים שמשפיעים על כמעט 10 מליון אנשים. מעטים הם הח"כים ו/או מי מעוזריהם שמגיעים בתחבורה ציבורית. קשה להאשים אותם כשמבינים שתחנת האוטובוס הקרובה ביותר לשער הכניסה נמצאת במרחק 300 מ', ומחייבת הליכה על מדרכה צרה ובלי עצים להצללה