Thread by @ShimonNataf

שרשור אישי וקשה.
1. הסיפור מתחיל בכיתה א'. הייתי ילד בלונדיני חמוד שנכנס בהתרגשות לתלמוד התורה בפעם הראשונה. אני זוכר את התיק החדש, את חדר הכיתה, ואת הפעילות הראשונה עם הרב'ה שלי, הרב בגין קלימי. הוא זרק לכל ילד כדור, הילד זרק את הכדור בחזרה ואמר את השם שלו. התאהבתי בו מיידית.>

2. קלימי היה הרב'ה שלי מאז ועד סוף כיתה ג'. מהר מאד הפכתי לתלמיד החביב עליו, ובמשך שלוש שנים עברתי סדרת תקיפות מיניות מצדו. בחדר המורים, בכיתה, בטיולים שנתיים – האיברים המוצנעים שלי היו הצעצוע שלו. >

3. אני זוכר שני מקרים באופן מאד מוחשי. הראשון, הוא בכיתה ג' (אני זוכר בבירור את הכיתה והמבנה שבו זה קרה). ניגשתי לקלימי לשאול שאלה בחשבון או משנה. השולחן שלו היה עם חלק קדמי שהסתיר את מה שקורה מאחוריו. הוא הפשיט לי את המכנסיים והתחתונים ונגע בי במשך כמה דקות, ככה מול כל הכיתה>

4. המקרה השני היה דווקא בכיתה ד'. הייתי בן 9. קלימי כבר לא לימד בתלמוד התורה, אבל פה נכנסת דמות חדשה לתמונה – הבן של קלימי, פריאל. פריאל באותה שנה למד אתנו בכיתה. בטיול השנתי, קלימי האב הצטרף כ"הורה מלווה". בהזדמנות (שהוא תיזמן), הוא בודד אותי בחדר, נעל אותו, וביצע בי את זממו. >

5. לא סיפרתי להוריי עד אחרי שנים רבות. למה? לא יודע. הייתי ילד עם ביטחון עצמי גבוה. תדמית עצמית גבוהה. ידעתי להגן על עצמי ועל שלי. הייתי חברותי מאד. היחסים שלי עם הוריי היו אופטימליים. ידעתי בוודאות שהם יאמינו לי. ועדיין – לא סיפרתי.>

6. עברו שנים רבות. די שכחתי מכל הסיפור. למדתי בישיבות הכי טובות. התגייסתי. השתחררתי. ואז פגשתי את תמי. וזה היה נראה לי חשוב לספר למי שתהיה שותפתי לחיים, וסיפרתי לה. מפה לשם, החלטתי להתלונן. >

7. זו הייתה חוויה נוראית. הכול – מהתלונה במשטרה, שאלות החוקר, ועד לעדות בבית המשפט מול קלימי, מול שלושה שופטים חמורי סבר, מול הסנגור (המצוין והמקצועי, בלי ציניות) שחקר והפך כל אבן ודרש ממני לתאר מה ואיך ואיפה.>

8. אני זוכר רגע סוריאליסטי במהלך העדות שלי, כשהשופטים יצאו להפסקה. בדיוק למדתי לתואר באותה העת, והתחלנו דיון משפטי, אני הפרקליטה והסנגור, ככה, כאילו כלום, בחיוך וחביבות קולגיאלית הדדית. ואז הדיון התחדש ובום – חקירה נגדית: "הכניס לך אצבע או לא?" >

9. במהלך הלימודים לתואר, התנדבתי במועצה לשלום הילד ללוות קטינים שנפגעו כמוני. ניסיתי לעשות קצת טוב, קצת לעזור איפה שהרגשתי שאני נכשלתי.
לא אלאה אתכם. החקירה והמשפט ארכו כמה שנים, אבל בסופו של דבר, ביוני 2016, בית המשפט *זיכה* את קלימי מחמת ספק סביר. >

10. בהכרעת הדין, תיאר בית המשפט את העדות שלי כך:
"המתלונן מסר פירוט עובדתי שהכיל פרטים רבים ותיאור מדויק של המעשים. הרושם הוא, כי מדובר בדברים שאותם זוכר המתלונן וכי הוא מוסר את הדברים כהווייתם כפי שנצרבו בזכרונו." >

11. אולם חרף זאת:
"נוכח סימני השאלה כפי שאלה פורטו לעיל, *ואף שהתרשמנו מכנות עדותו של המתלונן*, יש לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו".
יש לי הערכה רבה לגורמים במשטרה ובפרקליטות שליוו את תלונתי, אבל השופטים נזפו בהכרעת הדין על ש"לא עשו ולו מאמץ קל לבדוק" טענות עובדתיות שלי.>

12. כאן חשוב לי לציין נקודה חשובה. מרכיב מרכזי בהחלטת בית המשפט לזכות את קלימי היה עדותו של בנו, פריאל. פריאל סתר כל מיני טענות עובדתיות שטענתי (כמו העובדה שלמדנו יחד בכיתה ד', או שהתקיים טיול שנתי וכדומה). >

13. הזיכוי היה כמו אגרוף לבטן, שהוציא ממני את כל האוויר שבקושי גם כך היה לי. התקפלתי בשקט והתקדמתי בחיים. עשיתי מה שיכולתי. לא הלך. זה מה יש. עברו כמעט שמונה שנים. >

14. ואז הגיעה ידיעה ששינתה הכל. פריאל קלימי, בנו של בגין קלימי, הורשע באונס של עובדת צה"ל בבסיס שבו הוא משרת. אותו פריאל שעל בסיס עדותו זיכו את אביו, בגין. אותו פריאל שאני *יודע* שאביו פדופיל רקוב, נפל קרוב מאד לעץ. וזה היה האגרוף השני שקיבלתי לבטן, אגרוף שגרם לי לפרסם. >

15. וכאן אני רוצה קצת לדבר על הבחירה שלי לדבר על זה בפומבי. הבחירה הייתה קשה מנשוא. לכאורה יש לשאול, מה מנע ממני לדבר על זה? למה לא שיתפתי? למה לא השתמשתי ברשת החברתית להגיע לקרבנות פוטנציאליים נוספים? למה "התביישתי"? למה שמרתי על הפרטיות שלי בקנאות? >

16. התשובה לכך איננה פשוטה, אבל היא כואבת. הסיבה לכך, לדעתי ומניסיוני – וחשבתי על זה המון - היא כי אנחנו לא באמת מכילים. אנחנו לא באמת מתייחסים לקרבנות תקיפה מינית אותו הדבר. הו, אנחנו הכי תומכים. אנחנו הכי מגלים אמפתיה. אנחנו הכי "מי טו". אבל לא באמת. >

כשזה מגיע לחיים עצמם, לראיון עבודה, לקולגות, לשותפים עתידיים – אנחנו תמיד נבחר את זה שלא ידוע לנו על כך שהוא נאנס לבצע אקט מיני עם המורה שלו כשהוא היה ילד בן 9. כי מי שנאנס בגיל 9 הוא "סחורה פגומה". לך תדע מה זה עשה לו. לך תדע איך הוא מתמודד עם זה. למה להכניס את הראש למיטה חולה?>

17. הסיבה לכך שלא סיפרתי עד עכשיו לאף אחד חוץ מהקרובים ביותר אלי, היא לא "בושה", או "פדיחות", או מבוכה ממין. הסיבה היא *שאני לא סומך עליכם שתמשיכו להתייחס אלי אותו הדבר.* אני חושש שתרחמו עלי. שתרגישו רע עבורי. ש"תבינו" למה אני חושב "ככה". >>

18. "אה, עכשיו אני מבין למה הוא כל כך רגיש לנושא הזה-והזה"; "אה, עכשיו מובן למה הוא [השלם]". אני לא סומך עליכם כי מניסיוני, אי אפשר לסמוך עליכם. כי אתם לא שולטים בזה. כמה עורכי-דין מובילים אתם מכירים שידוע עליהם שנאנסו? כמה שופטים? כמה שרים? חברי כנסת? כמה פרופסורים? כמה רבנים? >

19. וזה מתחבר למורכבות המיוחדת בסיפור שלי.
הפדופיל שלי יצא *זכאי* מכל האישומים. עשיתי את כל מה שאמרתם לי לעשות: לא פחדתי. התגברתי. התלוננתי, נחקרתי, הושפלתי. אבל הרמתי ראש, עברתי את כל החוויה הנוראית הזו, והכל בסוף כדי שהפדופיל שפגע בי ישוחרר לחופשי עם *תעודת כשרות שיפוטית*.>

20. אני כבר רואה את המחשבה הזו חולפת בראשם של הקוראים. "אנחנו לא מאמינים לך". ובניגוד למקרים אחרים, יש לכם סיבה *מצויינת* לא להאמין לי – קלימי יצא זכאי בבית המשפט. מה עוד צריך? הוא נשפט, נחקר, ויצא זכאי. הוא ניצח, אני הפסדתי. באיזו זכות אני ממשיך להעליל עליו עלילות?>

21. התשובה פשוטה – בזכות האמת, והידיעה האישית שלי שהוא פגע בי ושהוא פדופיל. ובשביל כל הילדים שיכול להיות שהוא פגע בהם, או יפגע בהם.>

22. היו לי כל הסיבות להמשיך לשמור על שתיקה ציבורית. בראש ובראשונה, העובדה שקלימי יצא זכאי. ההשלכות של החשיפה עלי ועל איך שאחרים תופסים אותי. השקט. החשיפה לתביעת לשון הרע מצדו. בשביל מה אני צריך את כל זה? בורכתי בחיים טובים ברוך השם. הכל נכון.>

23. אבל אז התפרסמה ההרשעה של פריאל והיא סדקה אצלי משהו. הבנתי שחשבתי רק על עצמי. חשבתי על עצמי ועל שלי, במקום לחשוב על כל האחרים שממשיכים להיפגע. על כל האחרים שימשיכו להיפגע. לכו תדעו, אולי אם הייתי מפרסם את הסיפור לפני עשור, פריאל היה הולך בדרך אחרת. >

24. לכו תדעו, אולי הזיכוי של אבא שלו לימד אותו שאפשר לעשות מה שרוצים ולצאת מזה. האם יש לי אחריות מסוימת למה שקרה לאותה עובדת ניקיון אומללה? מה עם ילדים אחרים שאולי נפגעו ממנו בינתיים?תוסיפו לזה את העובדה שבגין קלימי עובד עד היום כמנהל של בית חב"ד בשכונת קריית-מנחם בירושלים.>

25. אתם יכולים לשער שזה הטקסט שהכי קשה היה לי לכתוב בחיים. הוא רב-משמעות. מכונן. הוא אישי, אינטימי, חושף. החשיפה הזו תשנה דברים בחיים שלי, לטוב ולמוטב. >

26. אני גם מודע לכך שהוא חושף אותי לאיומים משפטיים בדמות תביעת לשון-הרע. יש לי אמנם טיעוני הגנה איתנים, שכן לא כתבתי כאן שום דבר שלא פורסם במסגרת הכרעת הדין, וכי אני מדגיש שוב ושוב שהוא יצא זכאי מחמת הספק. אבל זה לא מנע מרבים וטובים לפניי להיכנע מפני תביעות השתקה.>

27. אני מקווה שפרסום הדברים, והנקודות שהעליתי כאן, יתרמו לדיון על תקיפות מיניות של ילדים ובכלל. על הקושי של ילדים לספר גם כשיש משפחה והורים תומכים וחמים. אני מקווה שהכוחות שאזרתי לפרסם את הפגיעה שעברתי תעזור לעוד אנשים ונשים שחוששים מפרסום כזה מכל הסיבות שחששתי אני עד היום. >

28. ובעיקר, אני מקווה שפרסום הדברים ישפוך אור על נפגעים מסוג פחות מוכר: אלה שהפוגעים בהם יצאו זכאים מחמת הספק. נפגעים שעשו הכל נכון, שאזרו אומץ והתלוננו, העידו, התעמתו עם הפוגעים שלהם, אבל נפלו בצד הלא נכון של סטטיסטיקת ההרשעות בבתי המשפט. >

על המשמעויות של זיכוי מחמת הספק – שעשויות להשפיע מאד על החלטה אם להתלונן בכלל – ועל איך שאנחנו כחברה יכולים לעזור להסיר את החסמים שמונעים מאתנו לבער את הנגע הרע הזה מקרבנו.>

בתמונות המצורפות – בגין קלימי, כיום מנהל "בית חב"ד" גנים בירושלים, והידיעה על הרשעת פריאל קלימי בנו בעבירות מין.