מדי פעם אני נתקל ביוזר "אור כרמי" הידוע, שיש כאן מי שסבורים שהוא משפטן שנותן סקירות מקצועיות.

היום הוא החליט משום מה להתנצח איתי בעניין עובדתי פשוט, במופע מיותר מאד של טיעונים לגופו של אדם.

שרשור קצר.

1. הסוגיה היא סוגיית הרשעתו של בן אוליאל ברצח משפחת דוואבשה הנפשע. >> 2. כידוע, בן אוליאל עבר בעת חקירתו "חקירת צורך", ובעברית עממית - "עינויים". במהלכם, הוא הודה ברצח.
סוגיית ההרשעה על בסיס הודאה שניתנה לאחר חקירת צורך לא חדשה. כבר בשנת 2015 ניתן פסק הדין בעניין אל-סיד (עפ 1776/06), בו נקבע כי הודאה תהיה קבילה אם "ניתק הקשר" בינה לבין העינויים.>>

בהמשך לשיח עם פרופ' יואב דותן בעניין עמדתו על עילת הסבירות, אני מבקש להשיב לדברים בכבוד רב ומתוך הערכה כנה.

1. ראשית אתייחס לתשובתו לביקורת שלי. לצערי, לא מצאתי בדברים תשובה. שאלתי פשוטה:
צפו בקטע הוידאו המצורף. מדוע נמנע פרופ' דותן מלומר דברים אלה בדיוק במסגרת הדיון בוועדה?
> 2. לא רק שפרופ' דותן מביע פה עמדה חד משמעית וברורה נגד כל ביקורת שיפוטית אדמיניסטרטיבית נגד *כל מינוי שהוא* ברשות המבצעת;
אלא שהוא מאריך להסביר כמה חשוב לבחון מה קורה בעולם. ומוסיף וקובע ממצאים חד משמעיים - אין שום דבר שדומה בכלל לעילת הסבירות הישראלית. >

על פרופ' יואב דותן, עילת הסבירות, וקוהרנטיות מקצועית. שרשור.

1. אני משער שרבים מכם נחשפו השבוע לדבריו של פרופ' יואב דותן נגד הנוסח שהוצע על ידינו לתיקון עילת הסבירות במשפט המינהלי.
בשרשור המצורף של נטעאל, תוכלו לקרוא את עיקרי דבריו.
בשרשור הבא אנסה להתייחס לדברים, בכבוד והערכה.>

https://twitter.com/netaelbandel/status/1676246612002189313

2. גילוי נאות: פרופ' דותן היה המרצה שלי למנה"צ, וגם כתבתי אצלו סמינריון על חוות דעתו המחייבת של היועמ"ש. אני מעריץ אותו מזה שנים, על היכולת ללכת נגד הזרם ולשלם על כך מחירים, ואני אוהב אותו כאדם וכמורה. פרופ' דותן הוא פשוט מענטש.
הביקורת כאן נכתבת בדחילו ורחימו, כי אין מנוס.>

האם אנחנו במה שנהוג לכנות "רגע חוקתי" בתולדות האומה? האומנם בשלה העת לכונן חוקה?
אמ;לק: לא.
ואפרט.

1. חוקה היא מסמך מארגן שקובע את כללי המשחק הדמוקרטיים ואת ערכי החברה היסודיים, בהסכמה רחבה ככל הניתן. בלי הסכמה, אין חוקה. ובלי חוקה, אין הצדקה לביקורת שיפוטית על חקיקה.> 2. בקום המדינה נעשה ניסיון לכונן חוקה, אולם לאחר שלא הצליחו השבטים השונים בישראל להסכים על עקרונות היסוד הנדרשים, הוחלט לדחות את הפרויקט לעת הכושר. החלטת הררי קבעה שהכנסת תחוקק חוקי יסוד, שיהפכו לחוקה כשהציבור יצליח להסכים על כך.>

התנהלות האופוזיציה סביב הרפורמה, מחדדת את הצורך החיוני בה. שרשור.

1. כפי שכתבתי כאן כבר לפני כמה שבועות, בתחילת הדרך, הטרגדיה הגדולה ביותר שנוצרה כתוצאה מהמהלכים החד-צדדיים של בג"ץ מאז שנות ה-80, היא חוסר היכולת של הצדדים הפוליטיים בישראל להגיע להסכמות ופשרות. > 2. כל הרעיון של זכויות-אדם, של ביקורת שיפוטית על חוקים שפוגעים בזכויות, מבוסס על העובדה שקיימת חוקה, שהתקבלה על ידי כל הציבור, בדרך כלל בהסכמה רחבה. זה הבסיס לזכויות - ההסכמה הרחבה. אין מדינה אחת בכל העולם המערבי המוכר, שבו קיימת ביקורת שיפוטית על תוכן חקיקה, בלי חוקה.>

שרשור קצר על הרפורמה, בית המשפט, ומה שנכון לנו בעתיד.

1. מאז שנות ה-80, בקווים כלליים, בית המשפט רכש לעצמו בסיפוח זוחל כוח שלטוני להחליט בכל סוגיית מדיניות ציבורית שהיא.
באמצעות ביטול עילות הסף זכות העמידה והשפיטות; בעילת הסבירות הרחבה; ובהתערבות במינויים, ביהמ"ש שולט בממשלה.> 2. באמצעות התערבות בהליכי החקיקה (בג"ץ רובינשטיין, קוונטינסקי) המהפכה החוקתית (בנק המזרחי) ומהפכת הפרשנות הרפורמטיבית ("תכלית אוביקטיבית") ביהמ"ש שולט ברשות המחוקקת.>

שרשור אישי וקשה.
1. הסיפור מתחיל בכיתה א'. הייתי ילד בלונדיני חמוד שנכנס בהתרגשות לתלמוד התורה בפעם הראשונה. אני זוכר את התיק החדש, את חדר הכיתה, ואת הפעילות הראשונה עם הרב'ה שלי, הרב בגין קלימי. הוא זרק לכל ילד כדור, הילד זרק את הכדור בחזרה ואמר את השם שלו. התאהבתי בו מיידית.> 2. קלימי היה הרב'ה שלי מאז ועד סוף כיתה ג'. מהר מאד הפכתי לתלמיד החביב עליו, ובמשך שלוש שנים עברתי סדרת תקיפות מיניות מצדו. בחדר המורים, בכיתה, בטיולים שנתיים – האיברים המוצנעים שלי היו הצעצוע שלו. >