Thread by @mubutu

1. שרשור שהוצת בעקבות האלבום החדש של אלון עדר.
למעשה הוא הוצת עוד קודם, כי השיר בו אגע יצא כבר בדצמבר ליוטיוב, אבל רק עכשיו בשמיעות החוזרות הוא הבשיל אצלי באמת.
זה בעצם שרשור על כמה אהבות שלי כי מעבר לאלון והלהקה, את השיר כתבה לאה גולדברג ושרה יחד איתו חווה אלברשטיין.
מפגש פסגה.

2. מי שמכיר את האלבום, יודע כמובן שאני מתכוון ל"אין לך זכות חנינה בעולם", שיר מרטיט שבכתיבת כותרתו כבר ציטטתי כמעט את כולו - לפחות בגרסה שהגיעה בסופו של דבר* לספר שיריה האחרון: "שארית החיים".
מצורפות המילים.
תיכף ניגע בעיקר: הרפרור המוכר בסופו, אבל נתחיל בהתחלה.

*לא אתעכב על זה

3. שארית החיים, כפי שמעיד שמו, הוא ספר של אשה שמחשבת כבר את קיצה.
ככזה, הוא לא מרחם על קוראיו וגם השיר הזה נפתח כך.
אגב, ארשה לעצמי להניח הנחות בדבר היכרותה ורצונה של גולדברג להיזקק לארון הספרים היהודי, גם בהתבסס על הצהרתה כאשה צעירה בהרבה בספר "והוא האור" על בחירתה ברקעה היהודי.

4. אני אומר גם, כי בספר שלנו ובאופן ספיציפי בשיר הזה, זה קל אף יותר. הספר כולו רווי אזכורים יהודיים: קינות, סליחות ומדרשים ולבו של השיר כמעט מצטט במדויק מדרש מוכר מאד.
לכן, לא אתבייש למתוח את זה ובמקרה הגרוע אטעה (ואשמח כתמיד לתיקונים מבוססים).
אז השיר נפתח בצירוף: זכות חנינה.

5. מיד ניגע בחנינה, אבל בשביל מה זכות בעצם? החנינה די עומדת מאליה, לא?
המילה זכות, בשונה מחנינה, לא מגיעה מהעברית המקראית, אלא מזו המשנאית \ תנאית.
במשנה עצמה (קצת בשונה מבחיבורים תנאיים אחרים) היא מופיעה במובלט בשני הקשרים שאולי יעזרו לנו להבין מדוע בחרה גולדברג להשתמש בה בשיר.

6. ההקשר הראשון, והמתבקש יש לומר, הוא משפט: זכותו של הנאשם העומד בפני בית הדין. המשנה במסכת סנהדרין (ד',א') מונה את ההבדלים בין נאשם בדיני ממונות לנאשם בדיני נפשות ומונה את כל ה"מכשולים" ההליכיים בדרכם של הדיינים מלהגיע לגזר דין מוות - שנתפס כמובן כמוצא אחרון ממנו שואפים להימנע.

7. "דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה", כלומר יש לפתוח בנימוקים לזכאותו של הנידון למוות.
גולדברג מרגישה נידונה למוות בעצמה ואכן פותחת בזכות, אבל הואיל והיא במידה מסויימת דנה את עצמה ולא ממש מרגישה זכאית, זה בעצם היעדרה: אין לך זכות

8. הקשר בולט שני בו מופיעה זכות במשנה הוא במסכת סוטה, הטעונה כל כך. המסכת ככלל עוסקת בבדיקת חשד לבגידת אשה בבעלה - לא אכנס בכלל לריטואל הזה, אבל אני בהחלט מניח שגולדברג הכירה אותו ושהייתה לה בטן מלאה לגבי מה שהוא מייצג.
על כל פנים גם אם האשה נמצאת אשמה בסופו של דבר, קיים עוד פתח

9. הזכות, נו.
אלא שכאן מדובר בזכות במובן לא זהה לזכאות שפגשנו קודם. אם מדובר באשה רבת זכויות - זה ישחק לטובתה.
"אם יש לה זכות, היתה תולה לה. יש זכות תולה שנה אחת, יש זכות תולה שתי שנים, יש זכות תולה שלש שנים." (סוטה, ג',ד') כלומר הזכות כאן מעקבת גזר דין.
זכרו בינתיים את פרקי הזמן

10. גם כאן יתכן שגולדברג מרגישה כנאשמת רנדומלית במידה מסוימת, לא חפה מזכויות, התלויה ברצון טוב מסתורי כלשהו. יתכן שהיא מרגישה הזדהות עם מצב הלימבו המתואר של גזר דין תלוי ועומד שמתעכב בשל זכות למשך זמן כלשהו, אך כזה שמיד נראה שמתקרב במהירות עצומה אל קיצו הבלתי נמנע: אין זכות חנינה

11. במאמרו "החשבון לא הושלם" על ספר זה, מציין פרופ' גדעון טיקוצקי כי השיר הבא בספר נחתך גם הוא בעריכה כדי להוציא ממנו אובדנות מפורשת מדי.
אבל לדעתי יש בו גם ביטוי לריבוי ובלבול הדיינים. האם המילים* דנות? האם זה דיין האמת? שילוב מוזר כלשהו?
קשה לפספס גם התרסה

*שמי כתבה? אנחנו (!)

12. נחזור אל החנינה.
החנינה, כאמור, היא מילה מקראית יחידאית - המייצגת בהקשרה בירמיהו (ט"ז, י"ג) זרות וניתוק מהאל: "והטלתי אתכם מעל הארץ הזאת על הארץ אשר לא ידעתם אתם ואבותיכם, ועבדתם שם את אלהים אחרים יומם ולילה אשר לא אתן לכם חנינה".
יומם ולילה, מה? מעניין - תיכף נשוב גם לזה.

13. אבל יש גם מופע חוץ מקראי שלדעתי נוכח.
הזכרתי שבספר שואלת גולדברג ביטויים מתפילות התחנון ומן הסליחות (למשל בשיר הנפתח במילים: וזה יהיה הדין). גם כאן, אולי, היא שואלת מתפילת יום הכיפורים.
אל מול הכתיבה לחיים או למוות מתבקשת הכנה (כינוי לישראל): חני נא! התחנני.
פאן בהחלט אינטנדד

14. אז 13 ציוצים הספיקו בשביל לחפור על 2 מילים, לא? אפשר כבר לגשת ללב העניין?
כן, גם אם לשם כך אדלג בינתיים על השורה הבאה.
הלב הזה הוא כאמור ציטוט כמעט מדויק של מדרש כל כך מפורסם, שכשאציג אותו אאלץ לבקש סליחה ממי שכבר מכיר.
זה מדרש המופיע במספר מקומות, אתמקד בגרסה ממסכת סנהדרין:

15. בפינת האקטואליה לפסח, המדרש בוחן את הפסוק המתאר ענן המפריד ביציאת מצרים בין מחנה ישראל ובין מחנה מצרים, שלא קרבים זה אל זה כל הלילה.
האם זהו אותו עמוד ענן כחלק מהליווי האלוהי את העם "יומם ולילה" בפרק הקודם? יתכן.
האם הוא מהדהד לגולדברג את יומם ולילה מפסוק החנינה שהזכרנו? אולי

16. לא אכנס לדרך הדרשה על הפסוק. לדעתי ניכר ופשוט שזו דרשה הומניסטית על חמלה גם על מי שנגזר דינו בצדק רב. יש כמובן חולקים על כך, אבל גדולים ממני כתבו על כך ואתם מוזמנים למשל לקרוא את צמד מאמריו של פרופ' שלום רוזנברג בנידון.
האל, על כל פנים, נוזף במלאכים ששרים שבחו כשיצירתו מושמדת

17. גולדברג לוקחת את הדיאלוג בין האל והמלאכים ורותמת אותו לתפקיד הדיאלוג הפנימי שלה, בלי לשכוח לרגע מי הצדדים בשיח המקורי.
במקור האל מדבר על מעשי ידיו שטובעים בים, אך כאן אלה הם חלומותיה, הפאסיביים. מעשי ידיה היחידים של גולדברג, כולנו יודעים, נמצאים בצד השני של השיחה: הם הם השירה

18. אבל זאת באמת האקטיביות היחידה בשיר הסביל כל כך הזה.
וזה אולי המקום לחזור להכל הוכרע – שיא הסבילות.
גזר דין קפקאי הושת, אין מה לעשות בנידון.
אבל ההכרעה הסבילה הזאת גרמה לי לזהות התכתבות עם שיר אחר מהספר, שאותו אתם מכירים.
פה הכל אכן כבר הוכרע, אבל בשיר קודם "החשבון לא הושלם".

19. אני כל כך אוהב את זה מכבר, מאז ומתמיד - אבל המילים שלו היו לי אניגמטיות. נדמה לי שבזכות אלון עדר פיצחתי חלק מהאניגמה (בתקווה שאני לא מאלץ).
חלק ממה שלא הבנתי הוא: מאיפה באו הים והספינה?
מיהו החוג, לכדי מה הוא צומצם ובאיזו דרך קצרה נותר להם ללכת בעצם?
איך אתם עם הדרך אל השאול?

20. תהיו איתי רגע: גולדברג כאמור נידונה, מרגישה את הקץ קרוב וכו'. יש פרט חשוב לגביה שמהדהד בספר והוא חיבתה העצומה לדנטה והקומדיה האלוהית שלו.
גולדברג חקרה את היצירה, לימדה אותה וייחסה לה חשיבות רבה. פרופ' טיקוצקי טווה את הקשר בשיר הזה לקומדיה, דרך מימד הזמן: עוד שבוע, חודש, שנה.

21. כשהוא מצטט את גולדברג עצמה הוא רותם את האמונה בנצח של דנטה, לנצחיות קצת שונה שגולדברג ממחישה בעוד חודש.
עוד שבוע.
עוד שנה.
"נדמה כאילו שורה זו, החותמת כל בית מבתי השיר, מהדהדת את נצח הייסורים בקומדיה האלוהית". זהו ציטוט חלקי ויש המשך, אבל אם הבנתי אותו נכון נדמה לי שיש שם עוד

22. איני מתיימר לחלוק על טיקוצקי שקטנו עבה ממתניי, ואולי לא הבנתי אותו, אבל בשיר הזה החשבון עוד לא הושלם. הנצח אכן נוכח, אבל באופן אחר.
דרך שיר קודם בהרבה של גולדברג שמביא טיקוצקי, כזה שעוד שואף חיים, אנסה להמחיש.
בשלב המוקדם יש עוד דור, דורותיים, שלושה וגם: עוד אחד, שניים, שלושה

23. זוכרים את הזכות? זכותה של האשה במצב הלימבו (מושג דנטה-אי למדי), זאת שתולה לשנה אחת, לשתי שנים לשלוש שנים?
עכשיו זה נשמע קצת מוכר.
לכן אני רוצה לטעון שבשלב של "זה מכבר" כשהחשבון עוד לא הושלם, עוד אין פה נצח מוחלט - רק דרך לימבואית, שהנצח שבה הוא אי הודאות הנזעקת ב: "ובכן מה??"

24. ואם הדרך הקצרה היא דרכו של דנטה, מה מונע מאיתנו להניח שגם החוג שצומצם ואולי גם הספינה מגיעים משם?
החוג של דנטה בבואו בשערי השאול והתופת, הוא המשורר הנערץ עליו: ורגיליוס (האם דנטה הוא הורגיליוס של גולדברג?). יחד הם צריכים כבמיתוס לחצות את נהר האכרון בפתח השאול, בסירתו של כארון

25. אצל גולדברג אין ים ואין ספינה, אין איש מחכה ללוות אותה בתחושת הבדידות המתעצמת שלה (איפה נסעת יה דנטה??) וממילא החוג צומצם.
אבל רגע, איך נהר וסירה נהפכו לים וספינה?
פה חוזר החיבור לשיר שלנו: הים אותו ים.
זה שחלומותיה טובעים בו ולכן הייאוש מצמצם את החוג.
ואם ים, הרי ספינה תתאים

26. את שאריות האקטיביות האחרונות תנצל גולדברג *מחר* בשיר הזה, טרם השלמת החשבון, רק כדי להתעורר, לפקוח עיניים ולהבין שעוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה עד שהכל יוכרע בשיר ממנו יצאנו.
אז, באמת כל שיישאר הוא עצם קיומה: לומר שירה.
פה, אני רוצה סוף סוף לחזור לתפקיד של אלון עדר ביצירה הזו.

27. בהיעדר כל ידיעה שלי לגבי היכרותו של עדר עם מקורות השיר ולפחות המדרש, לא אניח שום דבר לגביו.
אבל אפילו בלי זה, אני חושב שבחושי היוצר המחונן שלו הוא זיהה את הדיאלוג הפנימי בשיר.
בן שלו בביקורתו בהארץ, כתב שעדיף היה שאלברשטיין תשיר לבד. אני טוען שאסור היה לה לשיר לבד בשום אופן

28. כן, הדיאלוג הוא דיאלוג פנימי - אבל גם בכזה יש "שני" צדדים.
כעת כשאנחנו יודעים מי מיוצגים בשני הצדדים האלה: בורא ונבראת ובצלמו יוצרת ויציריה, עוד יותר זועק הצורך לדואט שלהם. ועוד עם כזה קאסט*!
אבל גם הסיום: השירה חסרת המילים, הכרחית

*שאם נניח מודעות, יש בו קצת פתח למגלומניה😉

29. אם אני זוכר נכון, בן שלו תלה את החזרתיות ואת השירה הווקאלית בסוף באורכו הקצר כל כך של השיר, מה שסביר.
אבל עכשיו נדמה לי שאנחנו מבינים שהם מחוייבי המציאות. קודם הצגת שני ה"דוברים", והסיום כפי שראינו, בפעולה היחידה שנשארה: את "אומרת" שירה.
אומרת ללא מילים, באקטיביות הכי פאסיבית

30. נדמה לי שפה מסתיים המסע שלנו עם גולדברג וחוגה, בתקווה שהנתיב שלנו נפרד משלה לכיוון אופטימי בהרבה.
אגב, התייחסתי לעיתוי השרשור בהקשר הפסח שלו - אבל גם דנטה יצא למסעו בשבוע הקודם לפסחא, בו אנו נמצאים.
זהו, אני מקווה שהצלחתי לעניין אתכם ותודה רבה למי שצלח איתי את תופת השרשור.

נספחים:
1. השיר הנפלא:

2. שניים מהמאמרים המוזכרים בשרשור:
רוזנברג: shalomrosenberg.com/wp-content/upl…
טיקוצקי: library.osu.edu/projects/hebre…

הבהרה קטנה לנושא התופת, בגלל הערות ושאלות שקיבלתי:
כמו שהעירה לי @Gal_G, ציינתי שהיא חישבה את קיצה - אבל לא כתבתי שהיא גססה מסרטן, וכשהכל הכרע, *באמת* הכל הכרע 😔
לכן, בזה מכבר - קצת קודם, היא כבר ממש חווה תופת, או אולי גרוע מזה, מאד מודעת לקיומו בדרך הקצרה שלפניה.
לימבו, אמרנו >

לכן היא כמובן הייתה רוצה משענת כלשהי: ללכת עם החוג בחברה חלקית אך מנחמת, לעבור את התופת - אבל בדרך אל הפורגטוריום ובתקווה אחריו אל העדן.
אבל היא בודדה ומרגישה שזה רחוק מלהיות המצב.
החוג צומצם, אין ים ואין ספינה.
התופת בהחלט מוחשית ונוכחת - כעת נותר לעבור אותה ללא תכלית ממשית ולבד