היום לפני 74 שנים בדיוק, בצהרי ד' תמוז תש"ח, נפתחה המערכה על לוד, מערכה שעתידה להמשך שלושה ימים ולגבות את חייהם של כ-14 לוחמים יהודים, ולהפוך לאבן דרך בתולדות שיבת ציון והסכסוך הישראלי פלשתיני.
הסיפור של שחרור לוד הוא למעשה סיפורה של מלחמת השחרור על אקסטזי.
שרשור<<<
עד היום סיפור הקרב על לוד משמש את הצד שפתח במלחמה וגם הפסיד בה כדי לפגוע בלגיטימיות של מדינת ישראל, תוך שימוש בחצאי אמיתות ובשקרים שלמים.
השקר המפורסם ביותר הוא כמובן הסיפור שלא היה ולא נברא על 'טבח' לוד הנעזר בשירו המפורסם והלעוס לעייפה של אלתרמן 'על זאת' למען הרבות פאתוס.
השיר הזה חובר דווקא על ארועי כפר דווימה, שבמהלך כיבושו באוקטובר 48 על ידי פלוגה מגדוד 89 נהרגו כמאה מתושביו. בעוד לוד שוחררה במהלך יולי, השיר חובר רק בנובמבר אותה שנה. אגב, בעקבות מבצע דני חיבר אלתרמן שיר אחר: 'תנועת המלקחיים'. אולי מפני שזהו שיר הלל לצה"ל הוא הרבה פחות מוכר.
אבל השקרים וחצאי האמיתות לא מתחילים ולא נגמרים שם. הם לא מספרים את הסיפור המלא של הקרב על העיר, בו כוח של פחות מ-300 לוחמים מצא את עצמו נצור בלב עיר מלאה באלפי חמושים שהפרו את הודעת הכניעה עליה הכריזו רק ערב קודם, ונאלץ לירות לכל עבר בכדי לחלץ את עצמו.
הם לא מספרים על ההתעללות בגופות הלוחמים שנפלו בידיהם (הן הלוד והן בלוחמי האצ"ל ברמלה, שכתוצאה מכך נקברו בקברי אחים).
הם לא מספרים על הבוסנים המוסלמים, אנשי הוואפן אס.אס. שבאו ללוד לנסות ולסיים את מה שהתחילו באירופה.
הם לא מספרים על חמולת חסונה ועל תומכי המופתי, ובמיוחד לא על חסן סלאמה שמאז פרעות תרצ"ו יצא לפגוע ולרצוח ביהודי המושבות בעל הסביבה ולתקוף את השיירות אל בן שמן הנצורה.
הם לא יספרו על היהודים שחיו בלוד אלפי שנים עד שהצלבנים, הממלוכים ובעיקר העותמנים דחקו אותם החוצה. הם לא יספרו לכם שהפסיפסים שהתגלו בלוד הם שרידים למורשת יהודית מפוארת של עיר התנאים המוקפת חומה עוד מימות יהושוע, אלא יקראו להם בשם הקוסמופוליטי 'וילה רומית'.
הם לא יספרו על הכפר הקטנטן מוצף הביוב והעוני שהייתה לוד עד שהיהודים חזרו.
הם לא יספרו לכם על ויסוצקי ונסיונות ההתישבות בלוד במהלך המאה ה-19, על היהודים שהבריטים שיכנו בשכונת הרכבת, על ד"ר מג'רו הרופא היהודי שבא לגור בלוד לבדו, או על ישראל נימצ'וביץ ועל בית הבד המתועש הראשון בלוד.
לכן אני פה. כדי לספר כל זאת.
ומחר נתחיל עם סיפור הקרב על לוד.
אחרי תנועת המלקחיים האדירה של מבצע דני, שהחל מיד עם סוף ההפוגה הראשונה, הגיעו לוחמי חטיבת יפתח אל ג'ימזו (גימזו של היום). אחרי שסעדו את ליבם בתרנגולות, נשלח 'פטרול אלים' אל המבואות המזרחיים של לוד, כדי לבדוק מה מצב ההגנה של העיר.
המודיעין הניח שרק מערב העיר לוד מבוצר, ואילו עורפה המזרחי חשוף. אופס.
הפלוגה שהגיעה אל חורשת עצי הזית שבכניסה המזרחית של העיר, נקלעה לקרב קשה ביותר תחת השמש היוקדת של צהרי תמוז. לוחמים נפצעו, התחמושת והמים החלו לאזול. הפלמ"חניקים של חטיבת יפתח קראו בקשר לסיוע.
והסיוע הגיע. משה דיין, בראש גדוד הקומנדו שלו, החל בהסתערות אל העיר, ובמהלך 47 דקות חצה אותה לאורכה ולרוחבה, תוך שהוא טועה בדרך, ואגב כך מרסק את כוח ההגנה ובעיקר את כוח העמידה שלו. החבר'ה של יפתח ניצלו את המצב, והשלימו את כיבוש העיר המופתעת.
הכוח שכבש ונכנס היה זעיר יחסית לכוחה של העיר: מאה וחמישים חיילים מול כעשרים אלף תושבי לוד, ועוד כמספר הזה פליטים שהגיעו מגוש דן. נוסף לאוכלוסיה החמושה ברובה, שהו בלוד גם 3 פלוגות ירדניות ועוד כוח בוסני של ותיקי וואפן אס.אס.
הלוחמים העייפים צנחו מותשים על מיטות בדירות אליהן פרצו, פעמים רבות גם מבלי להשאיר שמירה. היו שישנו בבית העירייה, והיו שישנו בבתים סמוכים. מולה כהן, המח"ט, שלח את נכבדי העיר לקרוא לירדנים שהתבצרו בבניין המשטרה (מפקדת מג"ב כיום) להכנע, אולם הללו השיבו באש ופגעו בראש העירייה.
כרוזים סבבו ברחבי העיר וקראו לכל מחזיקי הנשק להסגיר את עצמם ולהתכנס ברחבת המסגד הגדול. מאות ערבים החלו להתקבץ שם, חלקם מלווים בבני משפחותיהם.
כך ירד לילה ראשון על לוד המשוחררת, בבלאגן איום. כיבוש רעוע שהחזיק מעמד רק הודות להפתעה ולהלם של תושבי העיר ממהירות התבוסה שלהם עצמם...
היום השני, ה' תמוז תש"ח, 12 ביולי 1948:
שחר עלה על העיר הספק כבושה ספק לא. במהלך הלילה הגיע שמריה גוטמן, המוכתר של קיבוץ נען, והחל לנהל את כניעת העיר. מאות גברים ערבים כונסו במסגד הגדול במהלך הלילה, ועם שחר ניסו חלק מבני משפחותיהם להגיע אליהם כדי לברר מה יעשה איתם.
אנשי יפתח החלו בסריקות בתוך העיר, מתוך כוונה למצוא נשק ולוחמים נוספים שעדיין הסתתרו ברחבי לוד. הלוחמים מתארים פסטורליה של ממש: הלוחמת זיוה ארבל הסתובבה לבדה בתוך העיר כאשר רק אקדח חגור על מותניה, בעוד חיילים אחרים נפנו לקנות גזוז באחד הקיוסקים.
אבל אז, ב-11:00 בבוקר, הכל התהפך:
שלוש שיריוניות ירדניות הגיחו משום מקום, ולפתע אש ניתכה על לוחמי יפתח מכל חלון. בדיעבד התברר שהשריוניות נשלחו כדי לחלץ את הכוח הירדני המבוצר בתחנת המשטרה, אולם תושבי לוד היו בטוחים שמדובר בכוח חלוץ שבא לכבוש מחדש את לוד, וראו בכך אות לפתיחת סבב לחימה מחודש.
ההתקוממות הנואשת הזו דוכאה בקושי רב על ידי לוחמי יפתח המעטים, שמצאו עצמם נצורים בלב המון ערבי חמוש, ועלתה בדם רב (במה שמהווה עד היום תשתית להמצאת 'הטבח של לוד'), ובחייל מיכאל כהן שנעדר עד היום.
אחד ממוקדי 'הטבח' היה מסגד דהמש, בו רוכזו כמה עשרות שבויים, שלפתע זרקו רימונים על כוחות הפלמ"ח שמצאו עצמם נתונים בתווך בין השבויים לבין עשרות אלפי ערביי העיר. כוח הפלמ"ח השיב באש, ופגז פיאט שפגע במסגד הרג כ-30 מהמתקוממים.
חשוב לזכור את ההקשר של הארוע הזה, כאשר נתקלים בשקרים.
עם רדת הלילה, חיילי הלגיון שהתבצרו בתחנת המשטרה נמלטו בחסות החושך, בהשאירם אחריהם פצוע אחד בלבד. הדבר יתגלה רק בבוקר שלמחרת, התחנה הריקה תוצג אז בפני נכבדי לוד- והעיר תיפול, הפעם באופן סופי. אבל זה עדיין לא סוף הסיפור.
• • •
Missing some Tweet in this thread? You can try to
force a refresh
ברוך 'בולק' קרבצ'יק הספיק ב-20 שנותיו מה שעשרה אנשים אחרים לא יספיקו עד כי יזקינו. נולד בווארשה טרום המלחמה, ובן 13 היה כאשר נסגר הגטו. לא שזה הרשים אותו. עוד בגטו הוא הסתובב עם נשק חם (כן, בגיל 13).
>>>
ברח אל מחוץ לגטו ומצא מסתור אצל איכר פולני כשהוא מעמיד פנים כי הוא גוי פולני. הוא הצטרף למחתרת הפולנית, ויצא לבוש מדי קצין פולני ודגל פולין החופשית בידו כשהוא רכוב על אופנוע ממולכד לסיבוב ראווה סביב ווארשה. כשהגרמנים עטו עליו, קפץ מהאופנוע, ופוצץ את המטען שהרג חלק מרודפיו.
>>>
את השאר חיסל באמצעות רימון, וזחל כשהוא פצוע עם הדגל כמעט 6 ק"מ עד למחסה הקרוב. בהמשך הוא חזר לגטו, שם חיסל קאפו כשניסה לחלץ ללא הצלחה את אחותו. השתתף במרד גטו ווארשה, וכשהמרד דוכא, נמלט החוצה דרך תעלות הביוב. בסוף המלחמה חזר רק כדי לגלות שאיש מבני משפחתו לא שרד.
>>>
גם השנה, כבכל שנה, תתקיים בערב יום הזכרון עצרת לזכר חללי האצ"ל שנפלו בקרב על שחרור רמלה, לפני 75 שנים.
<<<
בקרבות הללו איבד האצ"ל 51 לוחמים, בהם אודים מוצלים משואת אירופה כמו אברהם אלבסן ומתתיהו פיצ'ון- שניהם אנשי סלוניקי שגורשו לאושוויץ ודכאו, נותר לבד ממשפחתם, וכחודש וחצי אחרי שעלו לארץ נפלו בקרב על רמלה.
<<<
או יהודה כץ, ערירי לחלוטין שאין לנו שום מידע על קורות חייו חוץ מהעובדה שהוא ניצול שואה, או יצחק חדש, נצר אחרון למשפחתו שמגיל 13 נלחם ביערות כפרטיזן, ולאחר שעלה לארץ התגייס לאצ"ל, נלחם ביפו ונפל כאן ברמלה.
לתוקף קדושת יום עצמאותנו
בשנים הראשונות שלאחר נצחון החשמונאים על הסלוואקים, רק מעטים ראו סיבה לחגוג בכ"ה בכסליו- שהרי אין זו עצמאות אמיתית ומלאה, עדיין אין מלך מבית דוד, לא זאת המדינה אליה פיללנו וכדומה. אפילו חז"ל לא חיבבו את החשמונאים ואת החג שבדו מליבם וניסו להעלים אותם.
>>>
אותם אלו שחגגו את החג החדש הדליקו נרות כדי לסמן את הניצחון, ורק שנים לאחר מכן ('לשנה אחרת' כלשון הגמרא) הפך המנהג העממי להלכה פסוקה.
גם בפורים, סביר שרוב העם בכלל לא הבין את הסיבה למסיבה. ממתי חוגגים מלחמות בהן נצלנו בעור שינינו? ובכלל, איפה היה אלוהים בשושן?
>>>
גם כאן, השמחה הספונטנית שנחגגה בקריאת מגילה (ובאי אמירת הלל), בשליחת ארוחות בין חברים ובדאגה לעניים הפכה ברבות השנים להלכה עם גדרים מוחלטים וברורים.
בעצם היום הזה, כ"ג טבת, לפני 79 שנים, עלה סבא נח לרכבת בתחנת קנטרה ואחרי נסיעה לא קצרה הגיע לתל אביב, לראשונה בחייו.
סבא נח נולד בפולין, התגייס ללגיון הזרים הצרפתי כדי לברוח מאימת המלחמה באירופה, והוצב בצפון אפריקה.
<<<
כשצרפת נפלה, הוכנס סבא עם שאר החיילים היהודים למחנות מעצר, שם הועבדו בכפיה במכרות הפחם באלג'יר.
כשכבשו הבריטים את צפון אפריקה הם השאירו בתפקידו את הנציב הצרפתי מטעם ממשל וישי, האנטישמי דרלאן, ולכן סבא ושאר החיילים היהודים נשארו לבלות במחנות עוד חודשים.
לבסוף, שוחרר סבא וגוייס לצבא הבריטי ולאחר שירות קצר הוצעה לו ברירה: אזרחות בריטית או רשיון עליה לפלסטינה.
סבא בחר בציונות, ושט בספינה מאלג'יר לקנטרה, שם עלה על הרכבת לתל אביב.
וכך יהודי שנולד בפולין, שרת בצבא צרפת ובצא בריטניה בצפון אפריקה, שב סוף סוף למולדתו.
בעוד 10 ימים, ביום ראשון השני של חודש נובמבר, יחול יום הזכרון הבריטי. ביום זה, בכל בתי הקברות הצבאיים הבריטיים ברחבי העולם, יתקיימו טקסי זכרון לחללי בעלות הברית בשתי מלחמות העולם. שני בתי קברות יוצאי דופן ישנם- וכמובן, שניהם כאן בישראל.
בבית הקברות הבריטי שבירושלים הטקס נערך כבר בשבת, וזאת כדי להמנע מהגעת משמר הכבוד הצה"לי לארוע (סירוב להכיר בריבונות ישראל על ירושלים). בבית הקברות ברמלה, לעומת זאת, הטקס נערך ביום ראשון, אולם מוקדם בחצי שעה בגלל המואזין השכן, אשר מסרב באופן מסורתי להתחשב בבאי הטקס.
הטקס ברמלה מרשים ויפה, ונערך בהנחיית הנספח הצבאי הבריטי ומלווה בחמת חלילים סקוטית. אל הטקס מגיעים (מעבר לסקרנים ולתיירים) כל הנספחים הצבאיים הזרים בישראל על שלל מדיהם היצוגיים והססגוניים, וכן וטרנים של בעלות הברית ויוצאי הבריגדה היהודית.
דתיים ודינוזאורים.
מתוך תפארת ישראל, הרב ישראל ליפשיץ (1782-1860)
"דהרוח המשתוקק שבאדם, החפץ לגלות כל העלומות, חקר וחפר ויחפש כחולדה בקרבים של האדמה בהרים היותר גבוהים שבעולם בהררי פירענעען ובקארפאטישען געבירגע, ובהרי קארדיללען באמעריקא, ובהרי היממעל, בגבול כינא..."
<<<
"...עוד לא הסתפקו בזה כ"א גם חתרו במעמקי ארץ ובקרביה... ומצאו תוך עובי האדמה 4 סדרים וכל אחת למעלה מחבירתה כל אחד מין אדמה אחרת, ובין סדר לסדר מונחים ברואים שנתקשו ונתהוו בתוארם לאבן אשר משם הוכיחו שהארץ נתהפכה ונחלפה פניה כבר 4 פעמים..."
[שכבות מאובנים]
"והברואים שבין שורת אדמה לחברתה מצאו תמיד שאותם שמונחים בשורה התחתונה שבארץ, הם בנויים בגודל ענקיי יותר מאותם שמונחים בשורה של מעלה ממנה וכמו כן אותן שמונחים בשורה השנייה, עדין יותר גדולים מאותן שמונחים בשורה השלישית וכמו כן מהשלישית להרביעית העתיי ..."
[הבדלים בין מאובני השכבות]