Thread by @RafiVered

היום לפני 74 שנים בדיוק, בצהרי ד' תמוז תש"ח, נפתחה המערכה על לוד, מערכה שעתידה להמשך שלושה ימים ולגבות את חייהם של כ-14 לוחמים יהודים, ולהפוך לאבן דרך בתולדות שיבת ציון והסכסוך הישראלי פלשתיני.
הסיפור של שחרור לוד הוא למעשה סיפורה של מלחמת השחרור על אקסטזי.
שרשור<<<

עד היום סיפור הקרב על לוד משמש את הצד שפתח במלחמה וגם הפסיד בה כדי לפגוע בלגיטימיות של מדינת ישראל, תוך שימוש בחצאי אמיתות ובשקרים שלמים.
השקר המפורסם ביותר הוא כמובן הסיפור שלא היה ולא נברא על 'טבח' לוד הנעזר בשירו המפורסם והלעוס לעייפה של אלתרמן 'על זאת' למען הרבות פאתוס.

השיר הזה חובר דווקא על ארועי כפר דווימה, שבמהלך כיבושו באוקטובר 48 על ידי פלוגה מגדוד 89 נהרגו כמאה מתושביו. בעוד לוד שוחררה במהלך יולי, השיר חובר רק בנובמבר אותה שנה. אגב, בעקבות מבצע דני חיבר אלתרמן שיר אחר: 'תנועת המלקחיים'. אולי מפני שזהו שיר הלל לצה"ל הוא הרבה פחות מוכר.

אבל השקרים וחצאי האמיתות לא מתחילים ולא נגמרים שם. הם לא מספרים את הסיפור המלא של הקרב על העיר, בו כוח של פחות מ-300 לוחמים מצא את עצמו נצור בלב עיר מלאה באלפי חמושים שהפרו את הודעת הכניעה עליה הכריזו רק ערב קודם, ונאלץ לירות לכל עבר בכדי לחלץ את עצמו.

הם לא מספרים על ההתעללות בגופות הלוחמים שנפלו בידיהם (הן הלוד והן בלוחמי האצ"ל ברמלה, שכתוצאה מכך נקברו בקברי אחים).
הם לא מספרים על הבוסנים המוסלמים, אנשי הוואפן אס.אס. שבאו ללוד לנסות ולסיים את מה שהתחילו באירופה.

הם לא מספרים על חמולת חסונה ועל תומכי המופתי, ובמיוחד לא על חסן סלאמה שמאז פרעות תרצ"ו יצא לפגוע ולרצוח ביהודי המושבות בעל הסביבה ולתקוף את השיירות אל בן שמן הנצורה.

הם לא יספרו על היהודים שחיו בלוד אלפי שנים עד שהצלבנים, הממלוכים ובעיקר העותמנים דחקו אותם החוצה. הם לא יספרו לכם שהפסיפסים שהתגלו בלוד הם שרידים למורשת יהודית מפוארת של עיר התנאים המוקפת חומה עוד מימות יהושוע, אלא יקראו להם בשם הקוסמופוליטי 'וילה רומית'.

הם לא יספרו על הכפר הקטנטן מוצף הביוב והעוני שהייתה לוד עד שהיהודים חזרו.
הם לא יספרו לכם על ויסוצקי ונסיונות ההתישבות בלוד במהלך המאה ה-19, על היהודים שהבריטים שיכנו בשכונת הרכבת, על ד"ר מג'רו הרופא היהודי שבא לגור בלוד לבדו, או על ישראל נימצ'וביץ ועל בית הבד המתועש הראשון בלוד.

לכן אני פה. כדי לספר כל זאת.
ומחר נתחיל עם סיפור הקרב על לוד.

#עובדות_לוד_חשובות

היום הראשון, ד' תמוז תש"ח, 11 ביולי 1948:

אחרי תנועת המלקחיים האדירה של מבצע דני, שהחל מיד עם סוף ההפוגה הראשונה, הגיעו לוחמי חטיבת יפתח אל ג'ימזו (גימזו של היום). אחרי שסעדו את ליבם בתרנגולות, נשלח 'פטרול אלים' אל המבואות המזרחיים של לוד, כדי לבדוק מה מצב ההגנה של העיר.

המודיעין הניח שרק מערב העיר לוד מבוצר, ואילו עורפה המזרחי חשוף. אופס.
הפלוגה שהגיעה אל חורשת עצי הזית שבכניסה המזרחית של העיר, נקלעה לקרב קשה ביותר תחת השמש היוקדת של צהרי תמוז. לוחמים נפצעו, התחמושת והמים החלו לאזול. הפלמ"חניקים של חטיבת יפתח קראו בקשר לסיוע.

והסיוע הגיע. משה דיין, בראש גדוד הקומנדו שלו, החל בהסתערות אל העיר, ובמהלך 47 דקות חצה אותה לאורכה ולרוחבה, תוך שהוא טועה בדרך, ואגב כך מרסק את כוח ההגנה ובעיקר את כוח העמידה שלו. החבר'ה של יפתח ניצלו את המצב, והשלימו את כיבוש העיר המופתעת.

הכוח שכבש ונכנס היה זעיר יחסית לכוחה של העיר: מאה וחמישים חיילים מול כעשרים אלף תושבי לוד, ועוד כמספר הזה פליטים שהגיעו מגוש דן. נוסף לאוכלוסיה החמושה ברובה, שהו בלוד גם 3 פלוגות ירדניות ועוד כוח בוסני של ותיקי וואפן אס.אס.

הלוחמים העייפים צנחו מותשים על מיטות בדירות אליהן פרצו, פעמים רבות גם מבלי להשאיר שמירה. היו שישנו בבית העירייה, והיו שישנו בבתים סמוכים. מולה כהן, המח"ט, שלח את נכבדי העיר לקרוא לירדנים שהתבצרו בבניין המשטרה (מפקדת מג"ב כיום) להכנע, אולם הללו השיבו באש ופגעו בראש העירייה.

כרוזים סבבו ברחבי העיר וקראו לכל מחזיקי הנשק להסגיר את עצמם ולהתכנס ברחבת המסגד הגדול. מאות ערבים החלו להתקבץ שם, חלקם מלווים בבני משפחותיהם.

כך ירד לילה ראשון על לוד המשוחררת, בבלאגן איום. כיבוש רעוע שהחזיק מעמד רק הודות להפתעה ולהלם של תושבי העיר ממהירות התבוסה שלהם עצמם...

היום השני, ה' תמוז תש"ח, 12 ביולי 1948:

שחר עלה על העיר הספק כבושה ספק לא. במהלך הלילה הגיע שמריה גוטמן, המוכתר של קיבוץ נען, והחל לנהל את כניעת העיר. מאות גברים ערבים כונסו במסגד הגדול במהלך הלילה, ועם שחר ניסו חלק מבני משפחותיהם להגיע אליהם כדי לברר מה יעשה איתם.

אנשי יפתח החלו בסריקות בתוך העיר, מתוך כוונה למצוא נשק ולוחמים נוספים שעדיין הסתתרו ברחבי לוד. הלוחמים מתארים פסטורליה של ממש: הלוחמת זיוה ארבל הסתובבה לבדה בתוך העיר כאשר רק אקדח חגור על מותניה, בעוד חיילים אחרים נפנו לקנות גזוז באחד הקיוסקים.
אבל אז, ב-11:00 בבוקר, הכל התהפך:

שלוש שיריוניות ירדניות הגיחו משום מקום, ולפתע אש ניתכה על לוחמי יפתח מכל חלון. בדיעבד התברר שהשריוניות נשלחו כדי לחלץ את הכוח הירדני המבוצר בתחנת המשטרה, אולם תושבי לוד היו בטוחים שמדובר בכוח חלוץ שבא לכבוש מחדש את לוד, וראו בכך אות לפתיחת סבב לחימה מחודש.

ההתקוממות הנואשת הזו דוכאה בקושי רב על ידי לוחמי יפתח המעטים, שמצאו עצמם נצורים בלב המון ערבי חמוש, ועלתה בדם רב (במה שמהווה עד היום תשתית להמצאת 'הטבח של לוד'), ובחייל מיכאל כהן שנעדר עד היום.

אחד ממוקדי 'הטבח' היה מסגד דהמש, בו רוכזו כמה עשרות שבויים, שלפתע זרקו רימונים על כוחות הפלמ"ח שמצאו עצמם נתונים בתווך בין השבויים לבין עשרות אלפי ערביי העיר. כוח הפלמ"ח השיב באש, ופגז פיאט שפגע במסגד הרג כ-30 מהמתקוממים.
חשוב לזכור את ההקשר של הארוע הזה, כאשר נתקלים בשקרים.

עם רדת הלילה, חיילי הלגיון שהתבצרו בתחנת המשטרה נמלטו בחסות החושך, בהשאירם אחריהם פצוע אחד בלבד. הדבר יתגלה רק בבוקר שלמחרת, התחנה הריקה תוצג אז בפני נכבדי לוד- והעיר תיפול, הפעם באופן סופי. אבל זה עדיין לא סוף הסיפור.