הפסגה של ישראל, איחוד האמירויות, ארה״ב והודו היא הזדמנות טובה לדבר על שני נושאים חשובים בגיאו-אסטרטגיה של ישראל: תזוזת המוקד הדמוגרפי והכלכלי העולמי מצפון האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס ההודי, והמקום של ישראל באגן האוקיינוס. שרשור (14)
1/14 העולם שלנו חווה כרגע מספר שינויים משמעותיים, חלקם ״עתיקים״ יותר מאחרים. החשוב שבהם, והוא מתרחש מאז שנות ה-90׳, הוא התזוזה של המוקד הדמוגרפי והכלכלי העולמי מאגן צפון האוקיינוס האטלנטי לאגן האוקיינוס ההודי.
2/14 התזוזה הזו חשובה משום שבעוד שהעולם המערבי שולט באגן הצפון האטלנטי מעצם העובדה שהוא מחזיק בכל קו החוף שלו, כמעט ואין נוכחות מערבית באגן האוקיינוס ההודי. התזוזה של המוקד גם נובעת מעליית מעצמות חדשות וגם תומכת בעלייתן. אבל מה בדיוק מזיז אותו?
3/14 נתחיל עם הדמוגרפי: בזמן שהודו וסין היו ועדיין שתי המדינות המאוכלסות ביותר בעולם, ההפיכה של אפריקה ליבשת מאוכלסת היא תופעה חדשה יחסית. אפריקה עקפה את אירופה רק ב-1995. משום שהאוכלוסייה צעירה, אפריקה צפויה להמשיך ולגדול מאוד בעשורים הבאים, ולהישאר היבשת הצעירה ביותר גם ב-2050.
4/14 המוקד הדמוגרפי של העולם יזוז דרומה, עם הגידול באוכלוסייה במדינות אפריקה שמתחת לסהרה, אינדונזיה, הפיליפינים, וכמובן הודו. המרחב של האוקיינוס ההודי, שכולל את דרום מזרח אסיה, מזרח אפריקה והמזרח התיכון, יהיה בבירור צעיר יותר משאר העולם.
5/14 והמרחב הזה יהיה חשוב לא רק דמוגרפית, אלא גם כלכלית. הוא כבר היום קריטי הודות לשני נתיבים מרכזיים שעוברים בו - אחד מהמפרץ הפרסי למזרח אסיה, מספק נפט וגז טבעי למרכזים התעשייתים של מערב הפסיפיק. השני ממזרח אסיה לאירופה, משנע סחורות (ואנרגיה) בין החלקים השונים של אירו-אסיה.
6/14 הצמיחה בהודו, קניה, מרכזי התעשייה והמכרות בדרום אפריקה, המכרות והתעשייה באינדונזיה, השער הימי של מרכז אסיה דרך איראן - כולם יתרמו לצמיחה הכלכלית של המרחב. בעוד אירופה, סין וצפון אמריקה יכנסו לסטגנציה כלכלית עקב הדמוגרפיה, האוקיינוס ההודי יראה צמיחה. greatgame.blog/2021/06/08/%d7…
7/14 הנוכחות של דלקים מאובנים, מחצבים ואוכלוסייה צעירה (גם ביקוש למוצרים, גם כוח עבודה זול) כבר מביא את כל המעצמות הגדולות להשיג דריסת רגל באגן. אם זו יפן, צרפת, בריטניה, רוסיה, טורקיה, ארה״ב וכמובן סין, כולן שוקדות על נוכחות צבאית, כלכלית ודיפלומטית במרחב.
8/14 איפה ישראל בכל הסיפור? ישראל תלויה באוקיינוס ההודי בשביל סחר ימי עם המפרץ הפרסי ועם מזרח אסיה. הים האדום מהווה גוף מים קריטי לביטחון הלאומי של ישראל, לאור החשיבות הכלכלית שלו לנו.
9/14 יותר מזה - חיזוק הקשרים עם מדינות המפרץ הפרסי בעקיפין מביא גם לחיזוק היחסים עם הודו, והזדמנויות חדשות במזרח אפריקה. ערב הסעודית, איחוד האמירויות, קטאר הן כולן שחקניות חשובות באגן האוקיינוס ההודי.
10/14 תפיסה אסטרטגית הוליסטית של המרחב הגיאופוליטי של ישראל מראה שישראל אינה רק חלק מהמזרח התיכון או שלוחה מערבית, אלא עומדת כציר מקשר לשלושה אזורים גדולים - המזרח התיכון, אגן האוקיינוס ההודי, ואירופה. greatgame.blog/2022/06/15/%d7…
11/14 שינוי באחת הזירות משפיע על שתי הזירות האחרות, וישראל יכולה להשתמש ביוזמה בזירה אחת בשביל להגדיל את השפעתה בזירה אחרת. דוגמה אחת היא חיזוק היחסים עם מצרים שנובע מהביקוש האירופי הגדל לגז טבעי ישראלי. דוגמה אחרת הם היחסים המתחזקים עם איחוד האמירויות והודו במשולב.
12/14 האינטרס הישראלי הוא להבטיח את התנועה החופשית של אנשים, סחורות ומידע בכל אחד מהמרחבים וביניהם. להגדיל את הקשרים הכלכלים עם אגן האוקיינוס ההודי, להגדיל את שיתוף הפעולה המדיני במזרח התיכון וייצוב האזור, ולהגדיל את השת״פ הכלכלי והביטחוני עם אירופה.
13/14 ישראל היא שחקן קטן דמוגרפית במרחב, אך היכולות הטכנולוגיות שלה, הניסיון הביטחוני וכמובן הגז הטבעי נותנים לה ארגז כלים משמעותי ונכסים שהופכים אותה אטרקטיבית בשלושת המרחבים.
נקודה שאני רוצה לחדד בעקבות השרשור על טרנס-לאומיות: מוסדות בינלאומיים אינם מנוגדים למערכת עולמית המבוססת על ריבונות מדינתית. הם הופכים כאלה כשהם צוברים כוח שלא ניתן להם בהסכמת המדינות החברות. דוגמה קצרה תבהיר זאת.
ארגון הסחר העולמי (WTO) הוקם ב-1995. הצטרפות לארגון מותנת ביישום הדרישות שלו בתחום הסחר, וחברות הארגון מעצבות יחד את החוקים של מערכת הסחר הבינלאומית באמצעות משא ומתן. הארגון גם כולל מנגנון יישוב סכסוכים, אליו המדינות החברות צריכות לפנות.
ארגון הסחר העולמי בתחילתו שיקף מערכת עולמית בה הריבונות המדינתית היא הסמכות העליונה. המדינות הן שקובעות את החוקים והארגון אמור לפעול רק על-פי החוקים שקבעו המדינות החברות. מכאן שהסמכות שלו נובעת אך ורק מהסכמת המדינות הריבוניות.
למי שמרגיש שישראל עומדת בפני צונאמי מדיני, כדאי להכיר את המחנה הטרנס-לאומי שאחראי לחלק ניכר מהלחץ. שרשור מדיני-רעיוני ⛓️.
בספרו ״ריבונות או כניעה״ ד״ר ג׳ון פונטה מנתח את המערכת העולמית ככזו הנעה מבין-לאומיות (internationalism) לטרנס-לאומיות (transnationalism). מערכת בין-לאומית היא מערכת בה מדינות ריבוניות משתפות פעולה בהתאם לאמנות וחוקים שהסכימו להן מראש.
הסמכות הריבונית הגבוהה ביותר במערכת היא המדינה, שפועלת בראש ובראשונה לשמור ולאכוף את ריבונותה.
נדמיין שמחר בבוקר כל יכולות ייצור השבבים של טאיוואן עוברות לארה״ב. התרומה של טאיוואן לתעשיית השבבים *מתאפסת*. האם עדיין האי חשוב אסטרטגית לארה״ב? כמובן. בגלל המיקום שלו. שרשור גיאו-אסטרטגי. ⛓️
כדי להבין את החשיבות של טאיוואן צריך להקדים ולהפריך מיתוס גיאופוליטי נפוץ, בנוגע לחסינות האמריקנית בין שני אוקיינוסים. לפי המיתוס ארה״ב צמחה כאומה מבודדת מן העולם, חיה בבטחה הודות לאוקיינוסים המפרידים אותה מאירו-אסיה. בזמן שאין מכחיש שהאוקיינוסים מקשים על פלישה לצפון אמריקה, >
>האמריקנים לא חיו בבטחה.
הביטחון האמריקני היום הוא תוצאה של תהליך היסטורי בו ארה״ב מצד אחד התעצמה ימית, בעוד האיום הימי הכי גדול עליה דעך - האימפריה הבריטית. עבור האמריקנים של המאה ה-19 פלישה מבריטניה בהחלט הייתה איום ממשי, והרפובליקה הצעירה סערה בדיונים כיצד להתמודד עם האיום.
חשיבות אירועי ליל אמש נמצאת לא ברמה הצבאית כי אם ברמה המדינית. התגובה הישראלית, אם ישראל רוצה להגיב באופן חכם, צריכה גם להיות בעיקר ברמה המדינית.
כדי להבין זאת, ננסה לנתח את המצב ברמה המדינית: עברו כמעט שבועיים בין התקיפה ״השבדית״ בדמשק ובין>
> התגובה האיראנית. בשבועיים הללו איראן מצד אחד הבטיחה התקפה, מצד שני הרגיעה את האמריקנים שאיראן אינה מעוניינת במלחמה אזורית (בדיוק מה שהאמריקנים רוצים לשמוע). כלומר האיראנים הכינו את האמריקנים לכך שהם יגיבו, מורידים את הסיכוי לתגובה מצד ארה״ב. politico.com/news/2024/04/1…
למה זה חשוב? אם אירועי ליל אמש יסתיימו ללא תגובה אמריקנית משמעותית (מעבר לגינוי דיפלומטי וסנקציות), וושינגטון בעצם מכירה בכך שלטהרן יש את הלגיטימיות לתקוף ישירות בעלת ברית אמריקנית בתיאום עם ״ציר ההתנגדות״, רשת הפרוקסי שאיראן בנתה. ארה״ב מכירה שזו זכותה של איראן להעניש מדינות>
ניצחון. דווקא בעת הזו - אולי כדאי להבין מה בכלל מלחמה אמורה להשיג.
שרשור רביעי ואחרון על המלחמה.
בשרשור הקודם דיברנו על המלחמה ככלי מדיניות ועל האתגר של ההנהגה להשתמש בכלי הזה: מצד עצמה המלחמה רוצה להיות מוחלטת, עד כיליון, בעוד ההנהגה רוצה שתשרת מטרות מוגדרות. אבל ההנהגה עלולה כל-כך לרסן את המלחמה שהיא תהפוך לא אפקטיבית (כמו וייטנאם).
הדילמה של ההנהגה נובעת מכך שמלחמה היא גם כלי בידיה וגם תהליך עצמאי ממנה. המלחמה יכולה להתפתח באופן בלתי צפוי וללא שליטה של הצד שפתח בה. המלחמה עלולה להסלים במפתיע, לדרוש עוד ועוד משאבים ולהביא את המדינה להרס מוחלט. משום שמלחמה היא אינטרקציה בין שני צדדים, אף צד>
על-אף הרגשות החזקים שמלחמה מעוררת בנו, אסור לנו לשכוח את שימושה - ככלי מדיניות. מבחינתה של ההנהגה, מלחמה היא רק כלי למטרה. אם זוכרים את זה זה יכול להפוך את המלחמה לאפקטיבית מאוד, או - לאסון.
שרשור שלישי על מלחמה.
דיברנו בשרשור הקודם על רצון ויכולת והגענו למסקנה שהדרך לסיים מלחמה היא להרוס את יכולת האויב, מה שבמוקדם או במאוחר יביא אותו לכניעה. הבעיה שבזמן שזה נשמע הגיוני בתיאוריה,>
> במציאות מלחמות מסתיימות הרבה לפני שנגרם נזק משמעותי לאויב, או לחילופין לעיתים האויב ממשיך להילחם גם אחרי שנזק משמעותי נגרם. כלומר מצד אחד אסטרטגיה של מקסימום הרס לא בהכרח תביא לסיום המלחמה ומצד שני לעיתים היא אפילו לא דרושה. מה שמעלה את השאלה - למה?