מעט אחרי הכניעה היפנית הוציא המאייר קאטו אטסורו אוסף של קריקטורות הלועגות למלחמה ומקבלות בחום את ״המתנה השמיימית״ של דמוקרטיה מהכובש האמריקני. קאטו הוא מעניין משום שעד לפני רגע היה אחד המאיירים הארסיים של יפן הקיסרית. מה גרם לשינוי? ⛓️ אפשר לטעון שאין שינוי, וקאטו פשוט שינה נאמנות עם השינוי בזמנים. אבל באותה מידה הוא היה יכול לרדת למחתרת ולהפיץ תעמולה לאומנית נגד הכובש האמריקני. הוא היה יכול פשוט לתאר את יפן ההרוסה. הוא היה יכול להתאבל על המתים.
הוא לא עשה זאת.
השאלה היא למה.

אמירה רווחת שאם אתם מתלבטים בין בית הקלפים לפולישוק, זה כנראה פולישוק.
אבל מה אם המשבר הפוליטי-חברתי שלנו הוא באמת מבית הקלפים? והדרך היחידה לפתור אותו מתחילה בהבנת הבעיה של בית הקלפים?
שרשור פוליטי-פילוסופי. ⛓️ אנחנו הולכים להתמקד בפרק הראשון בעונה הראשונה, הפרק שבעצם מניע את כל הסדרה לחיים. נכון שבית הקלפים היא יצירה בדיונית, האנשים והאירועים בה מעולם לא קרו, אך היא מבוססת על אירועים ודמויות אמיתיים בתולדות ארה״ב ועל הניסיון האישי של יוצר הסדרה. npr.org/2015/04/14/399…

נקודה בנוגע ל״הרס רעיונות״:
רבים מצביעים על לקיחת השטחים מגרמניה הנאצית בסוף מלחמת העולם השנייה כנימוק ללקיחת שטחים מהפלסטינים כ״עונש אפקטיבי״ על הפלישה לעוטף. אני חושב שאנשים לא מעריכים את המטרה מאחורי לקיחת השטחים במקרה הגרמני: עיצוב מחדש של הזהות הגרמנית.
שרשור. הנה השטחים שנלקחו מגרמניה בסוף מלחמת העולם הראשונה (צהוב כהה) ובסוף מלחמת העולם השנייה (צהוב בהיר). נתמקד ברשותכם בשטחים במזרח שנלקחו בסוף מלחמת העולם השנייה: למה דווקא השטחים הללו?

נקודה שאני רוצה לחדד בעקבות השרשור על טרנס-לאומיות: מוסדות בינלאומיים אינם מנוגדים למערכת עולמית המבוססת על ריבונות מדינתית. הם הופכים כאלה כשהם צוברים כוח שלא ניתן להם בהסכמת המדינות החברות. דוגמה קצרה תבהיר זאת. ארגון הסחר העולמי (WTO) הוקם ב-1995. הצטרפות לארגון מותנת ביישום הדרישות שלו בתחום הסחר, וחברות הארגון מעצבות יחד את החוקים של מערכת הסחר הבינלאומית באמצעות משא ומתן. הארגון גם כולל מנגנון יישוב סכסוכים, אליו המדינות החברות צריכות לפנות.

למי שמרגיש שישראל עומדת בפני צונאמי מדיני, כדאי להכיר את המחנה הטרנס-לאומי שאחראי לחלק ניכר מהלחץ. שרשור מדיני-רעיוני ⛓️. בספרו ״ריבונות או כניעה״ ד״ר ג׳ון פונטה מנתח את המערכת העולמית ככזו הנעה מבין-לאומיות (internationalism) לטרנס-לאומיות (transnationalism). מערכת בין-לאומית היא מערכת בה מדינות ריבוניות משתפות פעולה בהתאם לאמנות וחוקים שהסכימו להן מראש.

נדמיין שמחר בבוקר כל יכולות ייצור השבבים של טאיוואן עוברות לארה״ב. התרומה של טאיוואן לתעשיית השבבים *מתאפסת*. האם עדיין האי חשוב אסטרטגית לארה״ב? כמובן. בגלל המיקום שלו. שרשור גיאו-אסטרטגי. ⛓️ כדי להבין את החשיבות של טאיוואן צריך להקדים ולהפריך מיתוס גיאופוליטי נפוץ, בנוגע לחסינות האמריקנית בין שני אוקיינוסים. לפי המיתוס ארה״ב צמחה כאומה מבודדת מן העולם, חיה בבטחה הודות לאוקיינוסים המפרידים אותה מאירו-אסיה. בזמן שאין מכחיש שהאוקיינוסים מקשים על פלישה לצפון אמריקה, >

חשיבות אירועי ליל אמש נמצאת לא ברמה הצבאית כי אם ברמה המדינית. התגובה הישראלית, אם ישראל רוצה להגיב באופן חכם, צריכה גם להיות בעיקר ברמה המדינית.
כדי להבין זאת, ננסה לנתח את המצב ברמה המדינית: עברו כמעט שבועיים בין התקיפה ״השבדית״ בדמשק ובין> > התגובה האיראנית. בשבועיים הללו איראן מצד אחד הבטיחה התקפה, מצד שני הרגיעה את האמריקנים שאיראן אינה מעוניינת במלחמה אזורית (בדיוק מה שהאמריקנים רוצים לשמוע). כלומר האיראנים הכינו את האמריקנים לכך שהם יגיבו, מורידים את הסיכוי לתגובה מצד ארה״ב.
politico.com/news/2024/04/1…

ניצחון. דווקא בעת הזו - אולי כדאי להבין מה בכלל מלחמה אמורה להשיג.
שרשור רביעי ואחרון על המלחמה. בשרשור הקודם דיברנו על המלחמה ככלי מדיניות ועל האתגר של ההנהגה להשתמש בכלי הזה: מצד עצמה המלחמה רוצה להיות מוחלטת, עד כיליון, בעוד ההנהגה רוצה שתשרת מטרות מוגדרות. אבל ההנהגה עלולה כל-כך לרסן את המלחמה שהיא תהפוך לא אפקטיבית (כמו וייטנאם).

https://x.com/nitzandfux/status/1772855442173222954?s=46&t=_9W6B065qh9izHrYhNgbng

על-אף הרגשות החזקים שמלחמה מעוררת בנו, אסור לנו לשכוח את שימושה - ככלי מדיניות. מבחינתה של ההנהגה, מלחמה היא רק כלי למטרה. אם זוכרים את זה זה יכול להפוך את המלחמה לאפקטיבית מאוד, או - לאסון.
שרשור שלישי על מלחמה. דיברנו בשרשור הקודם על רצון ויכולת והגענו למסקנה שהדרך לסיים מלחמה היא להרוס את יכולת האויב, מה שבמוקדם או במאוחר יביא אותו לכניעה. הבעיה שבזמן שזה נשמע הגיוני בתיאוריה,>

https://x.com/nitzandfux/status/1772262251267002861?s=20

מלחמה מסתיימת כשאחד הצדדים אינו יכול או רוצה להמשיך את המלחמה. השאלה היא איך להביא את היריב לנקודה הזו. אסטרטגיות הצליחו או נכשלו בדיוק על המנגנון שלהן לנצח את האויב. שרשור שני על המלחמה. עסקנו בשרשור הקודם בהגדרות של מלחמה, תבוסה, כניעה ומה ההבדל בין תבוסה וכניעה. ראינו שמלחמה היא מעשה אלימות לכפות את רצוננו על היריב, וההבדל בין תבוסה וכניעה הוא החלטה *רצונית* של היריב להכיר בתבוסה. אבל זה מעלה שאלה - האם האויב יכול להיכנע מבלי שאביס אותו?

https://x.com/nitzandfux/status/1770812811326672996?s=20

בואו נדבר על מלחמה, תבוסה וכניעה. מהי מלחמה? מהו ניצחון? האם כניעה ותבוסה הן אותו דבר? ואם לא - מה ההבדל? רק אם תהיה לנו הבנה טובה של המושגים והיחס ביניהם, נוכל לחשוב ולדון עליהם.
שרשור. בסיס הדיון שלנו יהיה אחת היצירות הגדולות של המערב בתחום המלחמה והפוליטיקה: ״מונטי פייתון והגביע הקדוש״ (״על המלחמה״ של קלאוזביץ גם יופיע כאן, אבל קרל צריך לדעת את מקומו). ספציפית, אנחנו ננתח את הסצנה של האביר השחור. אם אתם לא זוכרים, כדאי לרענן את הזיכרון:

בזמן שאנו ממתינים לראות מה תהיה התגובה של ארה״ב על הרג החיילים בירדן, כדאי להתעכב ולהבין מה בדיוק ממשל ביידן ניסה להשיג במזרח התיכון. לחשוב שאת הבית הלבן מאכלסים פחדנים, טיפשים או גם וגם זה קל. להבין איך הם חושבים עוזר לנו להעריך מה הם יעשו בעתיד. שרשור. את הגישה של ממשל ביידן למזרח התיכון בפרט ולעולם בכלל אפשר לתאר בשתי מילים: משמעת ו-דה-אסקלציה. משמעת - ארה״ב תעבוד לפי סדר העדיפויות שלה והעקרונות שלה, מכירה במגבלות הכוח שלה; דה-אסקלציה - ארה״ב תנסה להוריד מתיחות ולמנוע הסלמה כדי לא להיגרר להרפתקאות צבאיות.

במהלך המצור על אטלנטה מפקד כוחות הדרום התלונן בפני גנרל שרמן שהוא מפגיז בניינים ללא אבחנה, הורג חיילים ואזרחים. שרמן השיב שהוא מוזמן להפסיק לירות כל כך קרוב לאוכלוסייה אזרחית. או שיתרחק מהאזרחים או שירחיק אותם. שרשור מאוד קצר על אגדה אמריקאית. שרמן ראה במלחמה רק מוות וסבל. לא היו לו תפיסות רומנטיות בדבר ״האצילות ואומץ הלב״ שמתגלים בה. ״המלחמה היא גיהנום״ אמר והדרך הכי מהירה לסיים אותה היא לתת לאויב לחוות אותה במלוא אימתה.

מצביעים על חוסר ההצלחה של ערב הסעודית במלחמה נגד החות׳ים כהוכחה שפעולה צבאית נגדם אינה אפקטיבית, משהו בסגנון של ״אין טעם לנהל מלחמה נגד מי שהפציצו והרעיבו אותם״. בזמן שאני מסכים שלישראל אין סיבה לנהל מלחמה ישירה, הניסיון הסעודי לא מלמד את מה שחושבים שהוא מלמד. לדעתי, ניתן לתלות את הכישלון הסעודי בשני גורמים: יכולת צבאית נמוכה והיעדר אסטרטגיה כוללת לטיפול בחות׳ים. הסעודים תכננו להפציץ אותם עד כניעה. לא עבד. למה?

מדוע ארה"ב לא מגיבה בעוצמה נגד הפרוקסי של איראן, למרות ההתקפות נגדה? זה לא משום חוסר יכולת: ארה"ב פרסה באזור כוחות משמעותיים, כולל שתי נושאות מטוסים. הבעיה של ארה״ב היא לא ביכולת, היא בתפיסה - וושינגטון מנסה לרסן הסלמה בה היא לא שולטת. האמריקאים הבהירו כבר בתחילת המלחמה שיעד מרכזי עבורם הוא למנוע את הרחבת המלחמה בעזה לזירות נוספות. האמריקאים לא רוצים להישאב למלחמה חדשה במזרח התיכון, גם משום הרתיעה ממעורבות צבאית באזור (שעלולה להפוך לעוד מלחמה ללא סוף, forever war), >

האם המלחמה בעזה היא חלק ממלחמה קרה חדשה בין הציר המערבי ובין ציר הרשע של איראן, רוסיה וסין?
אני חושב שהשאלה הזו מבוססת על מודל שהוא לא רק מודל גרוע להבין את העולם, הוא גם מסוכן. בואו נבין למה, נכיר מודל עדיף וננסה לנווט במבוך האינטרסים האזורי.
שרשור. ארוך. מאוד. 1. כל מודל מבצע הפשטה של מציאות מורכבת כדי לעזור לנו להבין אותה. כל מודל בהכרח מאבד מידע מסויים כדי לעזור לנו להבין. הערך של מודל נקבע לא רק לפי התובנות שהוא נותן, אלא גם לפי המידע שהוא איבד. אחרת אנו עלולים להשתמש במודלים שלא רלוונטים למצב, או שמטעים אותנו לגביו.

טוב, זה הגיע לטוויטר אז אתייחס בקצרה לפוסט בפייסבוק שטוען שהרוסים מעורבים/נהנים מהמתקפה של חמאס, כי היא מונעת את הקמתו של מסדרון הודו-המזרח התיכון-אירופה שהיה אמור לספק גז טבעי לאירופה במקום מרוסיה -
בולשיט.
הפוסט הזה כל-כך מנותק מהמציאות שהוא חד-קרן.
בואו איתי.

https://twitter.com/Dorsh8/status/1719454953079546051

הנה קישור לפוסט למקרה ועדיין לא נתקלתם (אני ממשיך לקבל לינקים בתדירות של פעמיים ביום):
m.facebook.com/story.php?stor…

מיד עם היוודע שם המלחמה בעזה הרשת סערה - ״חרבות ברזל״? ברצינות?
ישראל נדרשת למאמץ לאומי אדיר כדי למגר את חמאס והדבר הכי טוב שצה״ל יכול להביא זה ״חרבות ברזל״? מזל שלא קראו למלחמה ״טנקים מפלדה״.
אבל.
בעיון מעמיק כנראה שאין שם טוב יותר למלחמה הזו דווקא.
שרשור מקראי. החרב נמצאת איתנו מקדמת דנא, אולי כלי הנשק הראשון של האדם המתורבת. לא לחינם הביטוי ״הוכה לפי חרב״ מופיע פעמים רבות במקרא במובן של הרוגי מלחמה והחרב כדימוי למלחמה: ״וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב״ (ויקרא, כ״ו, ל״ג).

את המצור על פיזה פירנצה ניהלה במשך כעשור וחצי, בין 1494 ל-1509. לא היה טעם במצור - פירנצה רצתה חזרה את פיזה, פיזה לא רצתה לחיות תחת פירנצה. בעשור וחצי של מצור החברה בפיזה הפכה מיליטנטית לחלוטין, מגייסת את כולם - נשים, זקנים, אפילו כמרים. עשור וחצי של מאבק אכזר בין שני הצדדים. הניצחון הגיע בסוף ע״י שילוב של אמצעים: מצד אחד, פירנצה הרעיבה את פיזה, פשוטו כמשמעו. היא שרפה את אזורי הכפר והבריחה את הכפריים לעיר. לאט-לאט, יום אחר יום, האוכל התמעט והעיר התקרבה לרעב המוני.
אבל זה היה רק אמצעי אחד.

שני אנשים משקיעים בחברה שמפתחת תרופת פלא לסרטן. הראשון משקיע 5% מהונו במניות החברה. השני שם את כל חסכונותיו (ושל אשתו, ואת הקופות של הילדים) במניות החברה. החברה נכשלת בפיתוח תרופה ופושטת את הרגל. ההון המושקע נמחק.
כעת לחידה: האם היה זה מזל רע שבגללו אחד מהם איבד את כל הונו? חידה אחרת: שני אנשים זוכים ב-50 מיליון שקל בלוטו. הראשון משקיע את הכסף, מתפטר מעבודתו ולא משנה את אורח חייו (למעט שיפוץ קל במטבח שאשתו כבר שנים רוצה לעשות). זמנו ברשותו ואת שארית חייו הוא משקיע בקריירה מוצלחת מאוד כחוקר של התרבות הפיניקית בלבנון.

לורנצו מדיצ׳י אמר: ״יש לי שלושה בנים. אחד טיפש, אחד פיקח, ואחד נחמד״. לצערו, הטיפש היה הבכור, והפך בגיל הרך של 20 לראש המדיצ׳י, המשפחה החזקה בפירנצה. זה לא היה חסר תקדים - אביו הפך לראש המשפחה בגיל 20. אבל יש סיבה שלורנצו (שמאל) הוא לורנצו המפואר, ופיירו (ימין) הוא פיירו האומלל. במשך 60 שנה משפחת מדיצ׳י השתלטה על האוליגרכיה של פירנצה, הפכה למשפחה השולטת באמצעות נישואין, הלוואות (הם היו בנקאים) והגלייה של יריבים (כמעט תחביב פלורנטיני בימים ההם). פיירו הרס את כל המפעל המשפחתי באמצעות מספר מועט של מהלכים. בואו ננתח: