Thread by @bathlizard

יאללה שרשור על "סטטוס", האלבום של נונו 🧵📀📔
האמת שלא תכננתי להקשיב לו כי אני בכלל לא ממש מקשיב ל"אלבומים" לאחרונה. למי יש זמן? וגם נראה שיש לי התנגדות פנימית ל"פופ" שמצטייר כסתמי שמיועד רק לייצר hooks לפרסומאים או לטיקטוק.

למשל כששמעתי שוב ושוב את השורה "אני מתפוצצת ב10,9,8,3,1", התעלמתי. אחר כך נכנעתי, הקשבתי לשיר והיה לי כיף.
ככה התייחסתי לתולעת האוזן שהיא "בוקר ציח וצח צהריים שכט ערב קרחאן". מה זו השטות הזו תעזבו אותי בשקט. אני גם ככה בקושי מקשיב למוזיקה אז למה לבזבז את הזמן על גימיק 🤷‍♂️

אבל בסוף הסקרנות גברה עלי גם בשיר הזה והקשבתי לליבינג דה דרים והיו כמה ימים ששמעתי אותו בריפיט עד שעברתי הלאה. אחלה שיר. מצחיק וגם חכם ומעניין מוזיקלית. נהניתי, ועברתי הלאה. שמעתי גם את "בנים" שיצא לפניו והתלהבתי פחות ואז שמתי את כל זה בצד.

ואז יצא האלבום ו-@guyha כתב רשמים ראשונים והסתקרנתי והלכתי לשמוע והבנתי שיש פה משהו אחר. ממש משהו טוב. משהו שלא ציפיתי לו. ציפיתי לקוריוז. אבל זה ממש לא. לא משנה כמה פעמים גילה אלמגור תקריא "בוקר ציח וצח" בפאתוס עם ציפורלה.

אז הלכתי להאזין לכל האלבום (זה לוקח כולה חצי שעה). אם לא האזנתם לו אני מפציר בכם להפסיק לקרוא וללכת להאזין לאלבום מתחילתו ועד סופו, אבל להאזין באמת, לא רק לשים ברקע. ואז תחזרו לכאן. מכאן אני כותב שיר אחרי שיר.

"מקליד/ה…"
אני אוהב כשאלבום לא נפתח פשוט בשיר אלא במשהו אחר. האלבום הזה נפתח בשיחת טלפון. אנחנו שומעים רק את הצד שלה.

וזו השיחה הכי טריוויאלית בעולם, כולל המשפט הנהדר (גם אם שגוי): "ברור מקושקשת! נו let's face the truth צהוב נוזלי זה לא נעים", שדי מהר עוברת לשיח בין שני זוג כשהיא אומרת אומרת "אמממ.. גם אני… אותך".

בשניה שאני שומע את זה אני מבין שנונו לא באה סתם לעשות שמח או לרגש, אלא היא מזמינה אותי לסיפור. אני אוהב סיפורים.

"קיציקיצ"
זה שיר כיפי. קיצי. הוא חמוד והוא מתוק. זה שיר שממלא את התודעה בדימויים של מיטה ורדרדה עם הרבה בובות, אבל לא של ילדה קטנה. יש פה אישה צעירה מאוהבת וכל התקשורת בטלפון מרטיטה את לבה ("סטיקרים של איי לאב").
אבל לא הכל נוצץ. "מי אומר איי לאב יו וסוגר?"

"אוהב לא אוהב"

מיד איך שקיציקיצ נגמר מתחיל השיר הזה ונהיה ברור שהסיפור הוא לא אהבה מתוקה אלא מה שקורה כשהיא לא מתממשת. או מתפרקת.
כאן אפשר לשמוע שהווקאליות של נונו מהממת ועשירה בצבעים. היא נעה בקלילות בין חיתוכי דיבור וסגנונות בטבעיות, ומתאימה את המנעד הקולי שלה לשיר ולרגש.

זו לא סתם זמרת טובה אלא יוצרת שמציירת בעזרת הקול שלה.
נונו כותבת לדור שלה, שגדל לתוך עולם עם טלפונים חכמים וכל המשתמע מכך. התקשורת היא, איך לא, אחרת. "מה שאתה משדר אני לא מקבלת או שאין לך סיגנל".

זה יכול להשמע רדוד (בטח יש צקצקנים שיכעסו על השיבוץ של המילים באנגלית כל הזמן). אבל זה יושב בול ותואם את התקופה. ומחושב.

ויש בכתיבה שלה רגעים קומיים מתוקים כאלו. אני מדמיין את דני סנדרסון מאזין לאלבום ומהנהן לעצמו בשביעות רצון. למשל בשיר הזה: "מסתכל עליי או מסתכל עליה
בא לך רחל או בא לך על לאה"

או בשיר הבא, האדיר, קוביד 19: "אם אתה נשא קורונה זה די מגונה /
אם הלכת בשרונה זה לא משנה /
אין שם אף אחד גם ככה /
הדבקת רק משלחת של תיירים מרומא עם כוס שרדונה"

"קוביד 19"
זה פשוט אחלה שיר והוא דבוק לי לראש כמו לבן על אורז. שיר כיפ כיפי אבל גם טופיקלי, שכולנו יכולים להזדהות איתו. השיר הזה להיט.
ובנראטיב שלנו, הגיבורה לוקחת אותנו אל הלבד. אני בבידוד, היא שרה. אנשים נעלמים מחייה. קוביד 19.

"גוליית 2"
קודם כל מעניין איפה גוליית 1 (כנראה נשאר בתקליט של כוורת).

התחלנו את האלבום עם אהבה אבל עכשיו מתחיל הסיפור באמת. בשיר הזה ברור לנו שהאהבה הזו התפרקה. "אני יודעת טוב / עכשיו הזמן לעזוב".

זה שיר פרידה. אבל הוא upbeat והוא גם לפרקים מצחיק. אבל זה לא הומוריסטי. @guyha כתב על זה נכון: "אישה שחווה שברון לב, אכזבות והתאהבות ומשתמשת בשכבת הגנה של להיות מצחיקה כדי לא להיפגע. זה יותר קורע לב מאשר קורע".

קחו למשל את הבית הזה:
"תמיד היה לנו פול מצחיק /
מעבירה לך כסף כותבת בדיחה בביט /
תשלום עבור - חרא או סקסי מלאווח /
במתח כשאתה מקליד"

מאחורי הקריצה והחיוך טמון כאב לא קטן.

"סתם עוד איזה דוד"
כששמעתי את השיר הזה חשבתי לעצמי שהוא היה יכול להיכתב על ידי אחת מבוגרות רימון. אחר כך גיליתי שנונו למדה ברימון במסגרת השירות הצבאי שלה.
ואתם יודעים מה? זה שיר ממש יפה. בלדה של פרידה ושברון לב וגם נקמה. הכל יושב פה בול. המילים (מי אמר הגנה הומוריסטית?), הלחן.

אולי זה הרגע באלבום שמיסמר לי את ההבנה שיש כאן יצירה אחרת. "ליבינג דה דרים" היה כיפי ומעניין, אבל עד עכשיו יכולתי למסגר את זה כpure fun. אבל "סתם עוד איזה דוד" הוא לא pure fun. נכון, יש בו אבסורד (טוסט שרוף, שריפה מטפורית) אבל הוא יפה ונוגע והזעקה בסוף (אש מדורה) באמת כואבת.

והוא הגיע ברגע המדויק לו באלבום. וכן, הוא בנוי בדיוק כמו ששיר כזה אמור להיות. האם יש פה פרודיה או אמירה על השטאנץגלגלצ? אולי.

"0:06"
הטרק הבא כאילו מינורי וסתמי. זה פילר
אבל הוא לא. זה הקטע שחוצה את האלבום. היתה פרידה ועכשיו אנחנו שומעים את גיבורת הסיפור מקליטה הודעה קולית קצרה. היה ממש כיף. ביי.

זה נגמר.

"ליבינג דה דרים"
רק ברצועה השמינית הגענו ללהיט שממש הביא את נונו לתודעה. וזה המקום הטבעי שלו באלבום כי אחרי הפרידה הבחורה הפגועה הזו כואבת וכשכואבים צריכים הגנות. אצלי זה גלידה, אצלה זו מסיבה.

היא מפעילה את כל ההגנות המאניות ויוצאת לחגוג. היא לא צריכה אפאחד, בטח לא אותך יאיר (מישהו אמר התקשרות נמנעת?).
(תגידו, יכול להיות שיאיר מרפרר לבנשלביבי?)

בשיר כזה מהיר קשה לקלוט כל מילה ומילה אבל שווה להקשיב או לקרוא את המילים. יש כאן כמה שורות פשוט מעולות. "בלעדיך בחיים יותר לא עמוס / זה כמו קסם בול כמו אקספליאמוס"

אבל מול כאב להגנות יש כוח מוגבל. זה לא אמיתי. אף אחד לא באמת לא צריך אף אחד. השיר הזה מספר גם על זיוף. כמו שיאיר מזויף ועף על עצמו שלא לצורך, כך גם החיים החלומיים שלה הם בריחה לזיוף. ואיך היא מספרת לנו את זה? במבטא הישראלי החזק של השורה האחרונה. אני מת על הרגע הזה.

"בנים"
הבא בתור הוא הסינגל הראשון שנונו הוציאה. הוא משתלב היטב בסיפור כאן. זה שיר על דייטים והקושי להתחבר ולתקשר עם המין השני. אבל הוא יותר דחקאי מהשירים הקודמים. נחמד? כן, אבל היו פה שיאים גבוהים יותר.

"שוז" ו"יש וייב שאין וייב"
טוב אלו כבר שני שירים שאיך נאמר, כמו שרק 3: לא התחברתי.
הם טובים, ההפקה עדיין חזקה וטובה (בעיקר בשוז), אבל הם פחות הזיזו לי משהו בלב. הם מרגישים לי שירים של טכניקה, של זריזות מילים ופחות חץ ללב.

אבל חכו, איזה מזל שמגיעה הרצועה הבאה.

"<3"
מכירים את זה שאתם אוכלים מנה במסעדה ויש בה איזה טעם קצת אחר, חמקמק אולי, שמשלים ומעמיק הכל והופך את הטעם לשלם ומושלם? זה הטרק הזה בשביל האלבום.

זה לא שיר אלא סקיט קצר. קטע דיבור בן 33 שניות שנונו מגישה בנונשלנט מקסים ונוגע ללב. הקטע הזה ובמיוחד הסיום שלו הופכים את ההאזנה למושלמת וסוגרים לנו את הסיפור שהתחיל חצי שעה קודם. סיפור על אישה צעירה, כמהה לאהבה, קצת תעלומה, קצת לא סגורה על עצמה, עם זמן פנוי. יותר מדי ממנו.

אם נונו ושותפיה ליצירה היו שואלים אותי הייתי מפציר בהם לסגור את האלבום כאן אבל הם לא שאלו אותי. והנה מגיעה הרצועה האחרונה באלבום.

"סוד"
זה קאבר לשיר של אדם שמבוצע כאן עם אדם ורוני דואני. זה קאבר ממש טוב וגם ממש מחושב. השיר היה כידוע להיט של אדם, ולפני כמעט עשרים שנה רוני דואני הוציאה לו קאבר, אז נגיד שיש פה כמה סגירות מעגל?

אבל יותר מזה, את השיר כתבה אלונה קמחי והוא הולחן והופק במקור ע"י בן זוגה יזהר אשדות. וכנראה שלא במקרה, האלבום של נונו הופק (בכשרון רב) על ידי עיליי אשדות, הבנשלהם.
סיפור מגניב וגם ביצוע יפה לשיר. אבל גם אם הוא מתאים בנראטיב של הסיפור, עד עכשיו הסיפור הוגש לנו לבד, למה אורחים?

לדעתי הוא מיותר במסגרת האלבום, בטח במקום שבו הוא נמצא. אם זה היה אשכרה דיסק זו היתה יכולה להיות אחלה רצועת בונוס, עם דקה או שתיים של שקט לפני שהיא מתחילה, אבל בסטרימינג זה לא עובד ככה.
וגם לשים שיר אחרי הסגירה היפה כל כך של הקטע הקודם זה מיותר.

רגע לפני סיום, מילה על מה חסר לי באלבום.
הלוואי והיה שיר על הטיפול שהבחורה עוברת אחרי הפרידה. נראה לי היה יכול להיות מדהים. אבל אני משוחד.

זהו. תם ונשלם מסע של חצי שעה, עמוס ומגניב ונדבק לאוזן. אחלה אלבום, של מוזיקאית מוכשרת, חכמה שלא מזלזלת בקהל שלה. כיף.

הגעתםן עד לפה? כל הכבוד לכם, זכיתם באלבום מתנה! הנה כל האלבום בפלייליסט ביוטיוב

במחשבה נוספת דעתי על "סוד" השתנתה. יש משהו נכון ויפה לשים אותו בסוף האלבום. יש בו מעין השלמה והתפתחות וגם יציאה מעמדת ה"אני" שבאלבום עם הצירוף של אשכרה הדורות הקודמים. איילת שהגיבה לי נעולה אז אני לא יכול לרטווט אותה אבל היא ציינה איך האירוח של דואני ואדם בעצם ממחיש >

שזה סיפור שחוזר על עצמו, דור אחרי דור אחרי דור. וזה יפה.
עדיין חבל בעיני שהשיר מתחיל מיד אחרי הסיום של 3> בלי הפסקה של דקה או שתיים אבל אלו דברים שכנראה לא יחזרו בטכנולוגיה הנוכחית.

תוספת מאוחרת: שמתי לב שאחרי הרבה האזנות לאלבום בשלב מסוים נטשתי אותו ליותר משבוע. זה לא כי הוא כבר לא טוב או כי השירים של נונו נמאסו ונס ליחם. נראה לי שזו הבעיה של אלבומי קונספט, כאלו שמספרים סיפור. בהתחלה אתה עף על זה. הסיפור מעניין וסוחף. את מזדהה ומתרגשת. ואיך שזה

עובר במוזיקה אז בכלללללל.
אבל אחרי כמה פעמים זה אותו סיפור שכבר שמעתי כמה פעמים. אני בחיים לא קורא את אותו הספר מיד אחרי שסיימתי אותו, נכון?
אז ככה גם עם האלבום הזה (חוץ מקוביד19 שתמיד כיף לשמוע)

אגב, אותו דבר בדיוק קרה לי עם האלבום The Hazards of Love של אהוביי הדצמבריסטים. בשונה משאר האלבומים שלהם (סיפוריים כשלעצמם), זו ממש אופרת רוק וזה אלבום מצוין שצריך לשמוע מהתחלה עד הסוף, רצוי עם המילים מולכם. אבל אחרי כמה פעמים כבר אי אפשר עד שלוקחים הפוגה, שוכחים וחוזרים לסיפור.