הכלכלן קנת בולדינג התנגד ל"אקסיומה" שיש בכלכלה הנאו-קלאסית שלפיה הגדלת הצריכה היא פרמטר לרווחה כלכלית.
ב-1945 בולדינג כתב כי הרווחה לא נובעת מזרמים של צריכת מוצרים, אלא ממאגרים של הון (כולל הון טבעי) שמספקים שירותים.
אנחנו לא יכולים לנסוע אל העיר במחיר ההחזקה של הרכב, אלא רק ברכב עצמו. אנחנו מעוניינים בבידוד התרמי שבגד מספק, או בערך החברתי שמקבלים ממנו (שירות של מקובלת חברתית) ולא ב"צריכה" של הבגד עצמו.
איננו רוצים לצרוך מזון בכמות גדולה ככל האפשר, אלא להנות משירות של תזונה ובריאות שהמזון מספק לנו, וזאת במידה הנכונה.
לפי בולדינג, ייצור הוא המחיר של שימור ההון, וכמו במערכת האקולוגית, יש להביא שימור זה למינימום.
הייצור הוא ההפך של הצריכה - ולכן לא הצריכה ולא הייצור הם האחראים לרווחה - שכן הייצור משלים את ההון שהצריכה הרסה.
כדי לשפר את הרווחה יש להביא את הייצור והצריכה למינימום אפשרי, תוך שמירה על כמות הון גבוהה.
הון = הון טבעי (כמו עצים, יערות, מערכות אקולוגיות), הון חברתי (כמו אמון, ממשל טוב, שלום), הון אנושי (כמו השכלה, בריאות נפשית, בריאות בכלל) והון תעשייתי (כמו מכונות מפעלים מחשבים)
טענות אלה שונות בצורה רדיקלית מרוב הטענות הכלכליות שמתבוננות בהגדלת הצריכה והייצור כפרמטרים לרווחה כלכלית.
הסיבה הראשונה היא שקל יותר להסביר מה זה תכנון מוטה מכוניות - זה תשתיות, צורות בינוי, חוקים, נורמות ,מוסדות שמעודדים שימוש במכונית ומקשים על שימוש בשהייה נינוחה בעיר, הליכה, רכיבה באופניים או שימוש בתחב"צ.
תכנון מוטה מכוניות כולל תשתיות- כמו מחלפים, כבישים מהירים עירוניים, רדיוסי פניה נדיבים בצמתים, שני נתיבי חניה ברחובות קטנים, צמתים מרומזרים, שכונות בלון, "עץ תחבורה היררכי", מדרכות צרות, חסמי הליכה (כמו גדרות או בלוקים ארוכים).