לבת שלי, תלמה, היתה יום הולדת 16 אתמול. הזדמנות מעולה לספר את הסיפור המלא על השם שלה.
לפני עשרים ומשהו שנה הייתי סטודנטית בחוג לספרות אנגלית באונ׳ ת״א. כבר בסימסטר הראשון הזהירו אותי: בשביל התואר חייבים לסיים שלושה קורסים של כתיבה אקדמית (אין את זה באף תואר לדעתי)
לפני עשרים ומשהו שנה הייתי סטודנטית בחוג לספרות אנגלית באונ׳ ת״א. כבר בסימסטר הראשון הזהירו אותי: בשביל התואר חייבים לסיים שלושה קורסים של כתיבה אקדמית (אין את זה באף תואר לדעתי)
כל קורס - מפלצת של ארבע נקודות, עם שתי עבודות להגיש בשבוע, פלוס עבודת אמצע פלוס עבודה מסכמת. המון המון עבודה, בטח למישהי שאינה דוברת אנגלית. ואז, הוסיפו והזהירו, יש מרצה אחת שידועה בקשיחותה ובציונים הגרועים שהיא נותנת. מקסימום 80. שמועות על מישהו שקיבל 85. קוראים לה תלמה יזרעאלי.
נרשמתי לקורס כתיבה א׳ לסימסטר ב של השנה הראשונה, אצל תלמה. ברור. בעבודה הראשונה קיבלתי 70 והיא קראה לי לשיחה. ״זה ברור לי שאת אדם שכותב מלידה״, היא אמרה בטון ענייני בלי לדעת עלי כלום, ״את צריכה לשפר את האנגלית. את צריכה לנקות את השימוש המוגזם בתארים. הוא מחליש.
את צריכה לחשוב כל הזמן על מי שקורא ומה את רוצה להגיד ולא להניח שהוא יבין בסוף או יותר גרוע, שאת תביני בסוף מה רצית להגיד״. לא מילה במילה. אבל זאת היתה רוח הדברים. ביקורת עניינית, מנומקת, קשה, על הכתיבה שלי.
ככה נראה הסימסטר: עבודות וביקורת אחריהן, עם הרבה שיחות אישיות שכולם
ככה נראה הסימסטר: עבודות וביקורת אחריהן, עם הרבה שיחות אישיות שכולם
יצאו מהן בוכים. לא כי תלמה העליבה. היא פשוט נגעה עם סיכה, דרך המילים, בנפש ובאישיות. ״זה מצביע על חוסר ביטחון שלך בטענה״, ״את לא אומרת פה כלום. את מבזבזת לקורא את הזמן כדי שהוא יתפעל ממך״, ״את לא מעזה לקחת את זה יותר רחוק״. המילים שלה היו קשות, אבל מדויקות. היא דחפה אותנו לקצה.
שום קורס אחר לא עניין אותי באותו סימסטר. הבנתי שיש לי הזדמנות שלא תחזור ללמוד לכתוב וללמוד על הכוח של רטוריקה. איך ללחוץ על הגז, ויותר חשוב, איפה הברקס. מתי אפשר לעוף (ואני מעופפת גדולה), אבל איך לקשור את החוט לקרקע שלא יקרע - בכתיבה אבל לא רק. שתיתי כל מילה שהיא אמרה.
זה הרגיש כאילו בפעם הראשונה בחיי מישהו עומד מול ערימת הלגו המבולגנת שהיא אני, ואומר לי שהגיע הזמן לבנות עם זה משהו ואז מלווה אותי כשאני מתחילה להרכיב.
שבועיים לפני סוף הסימסטר תלמה הפסידה שיעור ושלחו מרצה מחליפה. השמועות רצו מהר, היא נאבקת בסרטן כבר שנים והטיפול הפסיק לעבוד.
שבועיים לפני סוף הסימסטר תלמה הפסידה שיעור ושלחו מרצה מחליפה. השמועות רצו מהר, היא נאבקת בסרטן כבר שנים והטיפול הפסיק לעבוד.
שבוע אחר כך היא באה. לבושה כרגיל אותו דבר: גינס כהה, חולצה שחורה ומגפיים. שיער אפור אפור חלק וארוך, עם צמה קטנה מלופפת חוטי ריקמה, שני עגילי זהב גדולים. גבוהה ודקה ומרשימה בנוכחות שלה. היא נראתה בסדר, והסימסטר נגמר. קיבלתי 85 ונכשלתי בשני קורסים אחרים כי לא עשיתי בהם כלום.
נרשמתי לכתיבה ב׳ לסימסטר הבא. גם אצל תלמה. חיכיתי כל הקיץ שנתחיל. בשיעור הראשון היא הגיעה וסיפרה שהיא חולה. שוב, בטון קצר וענייני. הסבירה שיתכן שתעדר. באמצע הסימסטר הביאו מרצה מחליפה. בסוף הסימסטר היא נפטרה.
עזבתי את התואר. מדהים באיזו מהירות שכחתי איפה הברקס.
עזבתי את התואר. מדהים באיזו מהירות שכחתי איפה הברקס.
5 שנים אח״כ הייתי נשואה ובהיריון עם בת. רועי, בעלי, למד אז באוניברסיטה תואר שני בתאטרון. הוא בדיוק נרשם לקורס על שייקספיר אצל פרופ׳ יוסי יזרעאלי. האלמן של תלמה. לא הכרנו אותו או הוא אותנו אבל ביקשתי לבוא, כמו נועה קירל, להקשיב לשיעורים. הוא מרצה אדיר. רעש וצילצולים. הפוך ממנה.
ב21 במרץ ילדתי. רועי הגיע עם צמיד של בית יולדות על היד ונכנס לכיתה. יוסי שאל אותו מול כולם: אשתך לא פה ויש לך צמיד. אפשר לברך?
כן, אני אבא.
ומה נולד לכם, בן או בת?
בת.
ואפשר לשאול איך קוראים לה?
תלמה
שקט
אתה יודע, אני אלמן. לאשתי, אהבת חיי, קראו תלמה.
אני יודע. זה על שמה.
כן, אני אבא.
ומה נולד לכם, בן או בת?
בת.
ואפשר לשאול איך קוראים לה?
תלמה
שקט
אתה יודע, אני אלמן. לאשתי, אהבת חיי, קראו תלמה.
אני יודע. זה על שמה.
תלמה שלי בת 16. היא נושאת את השם הענק הזה בגאון. מרחיבה ומעשירה אותו.
שמעתי שנולדו עוד כמה תלמות לסטודנטים שלה.
אני עומדת לסיים את התואר. עשרים שנה אחרי.
שמעתי שנולדו עוד כמה תלמות לסטודנטים שלה.
אני עומדת לסיים את התואר. עשרים שנה אחרי.
מהחוקים של תלמה:
* לזכור את הקורא הרטורי.
* אלא אם כן זאת טיוטה, לדעת מה אנחנו רוצים להגיד.
* יותר מדי דימויים הם עדות לחוסר ביטחון. לפעמים צריך להגיד את הדברים כמו שהם.
* אבל דימוי טוב מדי פעם עוזר
* לס איז מור (לא יישמתי בשירשור הזה)
* המילה ״מאוד״ עושה בדיוק את ההיפך מיעודה
* לזכור את הקורא הרטורי.
* אלא אם כן זאת טיוטה, לדעת מה אנחנו רוצים להגיד.
* יותר מדי דימויים הם עדות לחוסר ביטחון. לפעמים צריך להגיד את הדברים כמו שהם.
* אבל דימוי טוב מדי פעם עוזר
* לס איז מור (לא יישמתי בשירשור הזה)
* המילה ״מאוד״ עושה בדיוק את ההיפך מיעודה
• • •
Missing some Tweet in this thread? You can try to
force a refresh
