Thread by @orcarmi

- פרשת הירש ברנבלט -
 
ניתן לכתוב ללא סוף על המשפט הישראלי והשואה. רובכם בודאי מכיר את הפרשות האייקוניות של אייכמן ודמיאניוק – ולהבדיל אלף אלפי הבדלות את פרשת קסטנר.
 
אבל אני מניח שחלקכם לא שמע על הירש ברנבלט, יהודי שהועמד לדין בגין עבירות לפי חוק עשיית דין בנאצים ועוזריהם. >>

ברנבלט היה מפקד "המשטרה היהודית" בגטו בעיר בנדין שבפולין. הוא הואשם בגין מעשים שביצע בשנים 1942-1943.
 
ביהמ"ש המחוזי זיכה את ברנבלט משבעה אישומים, אך גם הרשיעו בחמישה אחרים – ובראשם אישומים מחרידים של מסירת יהודים לידי הנאצים. אותם יהודים סיימו את חייהם במחנות ההשמדה. >>

ברנבלט ערער על הרשעתו, ואת פסק הדין המוביל כתב השופט חיים כהן.
 
כהן זיכה את ברנבלט מכל הרשעותיו, בהנמקה משפטית "קלאסית" שעיקרה ניתוח של הראיות השונות, ועל חוות דעתו לא נתעכב.
 
הבא אחריו היה אולשן, שהסכים לזיכוי המלא – ולצד הניתוח המשפטי, הוסיף גם דברים ברוח אחרת, ובהם נתמקד. >>

עד פרשת ברנלבלט, שהסתיימה בשנת 1964, התקיימו בישראל עשרות הליכים נגד יהודים, שהואשמו בעבירות לפי חוק עשיית דין בנאצים ועוזריהם בגין מעשים שביצעו בשואה.
 
באותן שנים, התפיסה הרווחת היתה שאנשי היודנראט והמשטרה היהודית (שהיתה יחידה של היודנראט) שיתפו פעולה עם הנאצים, ויש להענישם. >>

אולשן ביקש לערער את התפיסה הזו.
 
לדבריו, אין ספק שעצם קיומם של היודנראט והמשטרה היהודית עזר לנאצים, שכן אחרת הם לא היו מוקמים. בדיעבד אף הסתבר שברוב המוחלט של המקרים פעולותיהם של אנשי היודנראט לא הביאו להצלחה ולהצלה, והנרטיב ההיסטורי העלה על נס את גבורתם של המורדים והמתקוממים. >

כל אלה, כך לפי אולשן, הביאו לאחר השואה לויכוח שלעולם לא יפסק "בדבר הדרך הנכונה אותה צריך היה הציבור היהודי על מנהיגיו לנקוט בארצות השואה".
 
אולשן לא בא להכריע בויכוח זה. להיפך, הוא ציין שאפשר בהחלט לסבור שכל שיתוף פעולה עם הנאצים, גם אם תכליתו הצלת יהודים – הוא פסול מעיקרו. >>

כך, "במקום להשתעשע בתקוות של הצלת יהודים בעזרת עבודת כפיה לטובת הגרמנים, מתן שוחד, מילוי פקודות תמורת הבטחות וכו' – צריך היה לארגן בכל ארצות השואה מרד המוני, ולהטיף להקרבה עצמית, אפילו חסרת תוחלת, תוך כדי מאבק ומלחמה".
 
ואפשר גם להחזיק בדעה פחות רדיקלית, ועדיין שלילית בעיקרה. >>

לפי דעה זו, "אין לגרום לאבדן נפש אחת מישראל אף לא כדי להציל על ידי כך נפשות רבות מישראל". כלומר, גם אם היודנראטים היו מצליחים להציל רבים – עדיין "יש להעמידם או את זכרם לעמוד הקלון".
 
אבל, המשיך אולשן, צריך להכיר גם בקיומה של עמדה אחרת, לפיה "אין להתעלם מן מציאות הימים ההם". >>

באותה מציאות, מנהיגי הקהילות נאלצו לציית לנאצים – בתקווה שיצליחו, "תוך תמרונים חישובים ותקווה" למנוע או להשהות פעולות השמדה.
 
דרך פעולה זו גרמה לציבור היהודי לראות באנשי היודנראט כאכזרים וכבוגדים, אף על פי שסופם של מנהיגי היודנראט והמשטרה היהודית היה לרוב כגורלם של הכלל. >>

לפי אולשן, השאלה המוסרית באיזו שיטת פעולה היה על המנהיגים היהודים לפעול – היא "שאלה להיסטוריה ולא לבית המשפט".
 
אבל מבחינה משפטית, *מותר* היה לאנשי היודנראט והמשטרה למסור יהודים לעבודות כפיה, ואפילו להמתה, אם *עובדתית* (להבדיל ממוסרית) הדבר נועד כדי למנוע תוצאות גרועות יותר. >>

ואולשן המשיך:
 
העובדה שברנבלט היה מפקד המשטרה היהודית אינה במחלוקת, אבל גם אינה מהווה עבירה. אולשן הזכיר שבתחילה התביעה ביקשה להאשים את ברנלבלט בהשתייכות ל-"ארגון עויין", אלא שהיודנראט והמשטרה לא נחשבו ככאלה.
 
בכך ראה אולשן ביטוי של "השפעת יוזמי המשפט", שאת זהותם לא פירט. >>

לפי אולשן, "התביעה הגזימה בהבאת עדים שהעידו באופן כללי נגד היודנראט ונגד המשטרה". עדים אלה נתנו למעשה ביטוי להשקפותיהם נגד היודנראט והמשטרה היהודית כמוסדות, ויצרו "אווירה מגמתית" שלילית – שיתכן שהיא הביאה לבסוף להרשעת ברנבלט בחלק מהאישומים.
 
השופט השלישי, והאחרון, היה לנדוי. >>

גם לנדוי קבע כי "אין על בית המשפט לפסוק בויכוח הגדול הניטש – לא במעט בכוח הנבואה שלאחר מעשה – על דרכם של היודרנטים למקומותיהם, אם בשתפם פעולה במידה זו או אחרת עם הגרמנים הם סטו מציווי המוסר, ואם התועלת שבפעולתם היתה מרובה על הנזק שהסבו". >>

אותו שיתוף פעולה, "שנולד מתוך אונס וכפיה מאין כמוהם" – אינו עבירה. בדומה, עצם השתייכותו של אדם ליודנראט או למשטרה היהודית אינה כזו.
 
ביחס לכך, לנדוי מתח ביקורת חריפה ביותר על קביעת ביהמ"ש המחוזי לפיה ברנבלט היה "אדם קטן", והיה עליו להתפטר מתפקידו ולא לשתף פעולה עם הנאצים. >>

לפי לנדוי, תהיה זו התנשאות והתחסדות, כלשונו, לדרוש מאנשי היודנראט להתעלות לרמת מוסר עילאית, כשהם נרדפים עד צוואר על ידי שלטון שמטרתו למחות את צלם האדם מעל פניהם.

לשפוט אחים נרדפים לפי אמות מידה של מוסר צרוף – לא יביא להקלת המועקה שבלב מהמכה הנוראה שבה הוכה העם היהודי. >>

לכן, גם אין מקום לראות באור שלילי את הצטרפותו של ברנבלט למשטרה היהודית. בודאי שאין מקום להרשיע אותו בפלילים, שכן החוק "לא נכתב בשביל גיבורים יחידי סגולה, אלא בשביל בני תמותה רגילים, עם חולשותיהם הרגילות".
 
וכך, בשורה התחתונה, ברנבלט זוכה לחלוטין – ופה אחד – מכל האישומים. >>

לאחר הזיכוי המהדהד של ברנבלט היתה ירידה משמעותית בהגשת כתבי אישום דומים, ולמעשה ניתן לראות בפרשה זו כסיום פרק בהיסטוריה המשפטית.
 
לא ניתן כמובן להוכיח זאת, אבל קשה להשתחרר מהרושם שהסיבה לכך היתה אותם דברים נוקבים שכתבו אולשן ולנדוי, ששיקפו את השינוי שחל בחברה הישראלית כולה. >>

השינוי הזה היה בעיקרו מעבר מתפיסה כאילו יהודי אירופה "הלכו כצאן לטבח", ואפילו כזו שראתה במי שניצל כמי שלא עשה את הדבר "הנכון", ולא מרד – אל ההכרה שלא ניתן לשפוט, לא מוסרית ולא פלילית, את האופן שבו פעלו היהודים בכלל, ואנשי היודנראט והקפואים בפרט.
 
כי זו היתה, כידוע, פלנטה אחרת. >

אף אחד מאיתנו, שלא חווה את זוועות הנאצים על בשרו, לא יכול לדעת כיצד היה נוהג תחת המציאות הבלתי אפשרית ששררה אז. כל מי שניצל מהגטאות ומהמחנות – הוא גיבור בפני עצמו.

ההכרה הציבורית בכך, שמשפט אייכמן נחשב כאירוע שחולל אותה, קיבלה בעצם חותמת סופית בפסק הדין המזכה של ברנבלט. >>

כיום, הדברים נראים כמעט מובנים מאליהם.
 
אומנם, המונח "יודנראט" עדיין נושא משמעות שלילית, אבל נראה שכמעט כל מי שצולל לעומקם של דברים מבין שלאיש מאנשי היודנראט לא היתה מטרה לסייע לנאצים. הם ניסו, כל אחד בדרכו, להקטין במעט את הרוע. "עוזרי הנאצים", כמו דמיאניוק, הם ודאי לא היו. >>

הויכוח כיצד היה על היהודים לנהוג, הוא כאמור עניין להיסטוריה, ולא למשפט.
 
נהוג לטעון שהשופט אגרנט קבע כי "את קסטנר תשפוט ההיסטוריה, ולא בית המשפט".

למיטב ידיעתי המשפט הזה כלל לא נאמר, וחבל שכך – כי לטעמי אין נכון ממנו. גבורתם של המורדים במקומה מונח. אבל גם גבורתם של מי שלא מרדו.

קישור לפסק הדין המלא:

nevo.co.il/psika_html/ely…

מצרף גם קישור לפרק רלבנטי בהסכת הנהדר של @akivanovick:

https://twitter.com/akivanovick/status/1518449625568530432