דמיינו שיש לכם בית פרטי בעיר לא גדולה או קטנה, עיר בינונית, עבדתם מאוד קשה בשביל להגיע לזה והמשכנתא שלכם עדיין דופקת, אבל הנה המשפחה מתרחבת, אולי ההורים מבוגרים ומתארחים אצלכם הרבה, אולי סתם החלטתם שצריך עוד שטח. החלטתם להשקיע כסף ולהגדיל את הבית, אולי לחפור מרתף>>
אולי לסגור את אחת מהמרפסות שבניתם בזמנו בקומה השניה וכבר אז האדריכלית אמרה לכם שזה לא פרקטי אבל לא הקשבתם לה, לא מופרך נכון? ממש לא. עד היום, בשביל לאשר לכם עוד קצת שטח נדרשתם לאישור של פקיד מחוזי. אחלה בחור אבל רוב הסיכוי שהמשרד שלו בכלל לא בעיר שאתם גרים בה
ולמעשה הוא אפילו לא יודע איך נראית השכונה שלכם, בטח לא הרחוב ובודאי שלא הבית, ועדיין,עד היום, שם, אי שם במחוז, הוחלט האם נדרש לכם השטח או לא. לא אדריכל העיר שלכם ולא מהנדס העיר שלכם ואפילו לא סתם פקיד מקומי בעירייה יוכל לאשר לכם דבר כזה, לא ולא.
רק המחוז בכבודו ובעצמו יתערב ויחשוב וישקול ויחליט מה יהיה הגודל הסביר שנראה לו שמגיע לכם לבנות בבית הפרטי שלכם בו אתם גרים כבר כמה וכמה שנים טובות, ושאחרי הילדים שלכם, הוא ככל הנראה הנכס הכי יקר שאתם מחזיקים בו.
והנה עוד אבסורד, עזבו בית הפרטי, נניח אני, מהנדסת עיר ואם בישראל, מחליטה שעל שטח שנקבע לבנות בו ביס תיכון, יותר הגיוני שיוקם בית ספר יסודי,אולי כי השכונה עוד צעירה ואין לי מספיק תיכוניסטיים,אולי כי אני עובדת בעיר שבה מרבית האוכלוסייה שולחת מחוץ לעיר ואני פשוט לא צריכה תיכון עכשיו
גם אני,עד היום,הייתי צריכה לבקש אישור מהמחוז בשביל זה.אני,שכל האחריות התכנונית החוקית והאכיפתית של העיר מונחת על כתפיי, שמוניתי בדיוק לזה, לא היתה לי אפילו סמכות להגיד פה אני רוצה בי״ס יסודי.ועזבו אותי, גם לרה״ע שבחרתם בעצמכם, תשבי העיר, עד היום, לא היתה הסמכות הזאת. הזוי? בהחלט.
המבנה ההיררכי הארגוני של עולם התכנון הישראלי בנוי על חלוקת המדינה לחמישה מחוזות שמנהלים תכנונית למעלה מ200 רשויות מקומיות ומועצות אזוריות במדינה. סמכויות התכנון של אלו ואלו נקבעו דברי אלוהים חיים בחקיקה. כשהוקמה המדינה רשויות מקומיות היו קטנות וחלשות מאוד ונדרשו לאתגרים רבים.
משכך, ובאופן טבעי, השלטון המרכזי החזיק בידיו את מרבית הפיקוד ברוב הנושאים. אבל השנים חלפו, עברנו 75 שנה, רשויות מקומיות הן כבר אירוע משמעותי, חזק, עצמאי, יודע מה הוא רוצה ומה זהותו, אפילו הרשויות החלשות יותר מכירות את התושבים שלהן ואת צרכי הרשות טוב יותר מכל פקיד מחוזי שתבחרו.
הסוגיה הזאת ידועה, והמאבקים על עצמאות וסמכויות בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי ידועים זה מכבר ובעולם התכנון גם נעשו ניסיונות אמיתיים להוריד עוד ועוד סמכות כלפי מטה.
אבל איכשהו הפלונטר נותר תקוע,כל פעם משחררים קצת מידי, מאוחר מידי. ויותר מזה, תמיד יקבע איזה גבול מספרי, איזו כמות
איזה מספר שרירותי שעל בסיסו מסומן הקו המופשט והכללי הזה בין הסמכות המקומית והסמכות המחוזית. עד היום ועדה מקומית יכלה לאשר עד 20% תוספת שטח למגורים, לא 21%, גם לא 27%. למה 20? לא יודעת בחיי שלא. מה קורה שם בתוספת 21% שבנקודה הספציפית הזאת השלטון המרכזי אומר לעצמו עד כאן חברים,
חלאס להשתולל, נגמרה החגיגה אנחנו נקח את זה מפה עכשיו. ואתם שם ברשות המקומית תרגעו. מה קורה אחרי 20%? ובכן כלום.
הסיפור הזה מקובל על שני הצדדים אגב, המחוז בעצמו עמוס ואינו יכול לטפל בכל התכניות שמוגשות לו, גם הוא מוכן ומבין שיש צורך לשחרר למטה לא מעט סוגויות ונושאים.
אבל תמיד נקבע בסוף איזה מספר מטופש כזה או אחר שמותיר את מרבית הפלונטר סבוך. השיטה הכמותית משפטית הזאת לא מתאימה ועוד לא העזנו להמציא פה שיטה אחרת.
תכנון עירוני ואדריכלות הן קודם כל סוגיות מהותיות, פילוסופיות,הומניות, אי אפשר לכמת את האופן שבו אנחנו בוחרים לחיות,
את צורת המגורים שלנו, את האופי של העיר שלנו של השכונות שאנחנו גרים בהן, זאת לא מתמטיקה, זאת היסטוריה, תרבות, חינוך. זה קודם כל זה, ורק אחר כך ואם ממש מתאמצים כי צריך ואין ברירה, אנחנו מכמתים את העיר שלנו והבניה שלנו למספרים לאחוזים ולסימון גבולות וקווים.
נכון, משפטנים לא יאהבו את זה כי מה שאינו חד משמעי יותר קשה לטיפול, אבל על אף הקושי, החלוקה בין מחוז לשלטון מקומי צריכה להקבע על ידינו, אנשי המקצוע של התחום, ובדרך של חקיקה מהותית ולא כמותית. אבל את החוק לא כותבים מתכננים. לו כך היה, מזמן היה ברור שתפקידו של המחוז לאשר רק את
המתווה הכתמי הכללי של הערים והרשויות השונות המשובצות תחת סמכותו,לקבוע את גודל התפשטותן,את עוצמות הבניה הכלליות בהן,לפי איזורים רחבים ככל האפשר ולפי פרמטרים תכנוניים מקובלים ואחידים, לתת אמות מידה כלליות כתמיות נפחיות בלבד ולא בהכרח בתכנית, גם מסמך מדיניות פשוט היה עושה את העבודה
ומכאן ואילך לשחרר את כל היתר לרשות עצמה,לכל רשות,לא משנה כמה היא איתנה פיננסית או כל סיבה אחרת לא קשורה שהשתרבבה לעולם קבלת ההחלטות התכנוני שלנו. וכך, נספחי בינוי, עיצוב, אדריכלות צריכים להיות מנת חלקה ואחריותה של הרשות בלבד. ההחלטה על פריסת השימושים לצרכי הציבור החינוך והתרבות
כמו גם תכנון הגינות הציבוריות, גודל צמודי הקרקע, קביעה בנושא הרחבות דיור ומבנים פרטניות, בכל גודל, ככל שיעמדו בעוצמות הבינוי הנפחיות הכלליות שקבע המחוז, יטופלו ברשות בלבד.
צעד חשוב מאוד לכיוון הזה הוביל משרד האוצר ומטה הדיור בחוק ההסדרים האחרון,
כלים רבים נכונים וכל כך טריוויאליים הועברו אלינו רשויות התכנון המקומיות בחוק ההסדרים האחרון, אני מקווה שתשמחו לשמוע שמהיום אוכל להוביל לבד תוספת בית ספר יסודי במגרש בו נקבע תיכון,
אוכל לשקול להוסיף כמות נכבדה של שטחים למגרשי מגורים כאלו ואחרים בהתאם לשכונה לאופי לצורך ולא להסביר את עצמי לאף אחד מלבד לתושבי העיר. זה מהלך חשוב ואמיץ ,הוא לא מושלם אבל בעל משמעות רבה, והוא עבר בשקט, אז היה לי חשוב שתדעו. #פידתכנון
• • •
Missing some Tweet in this thread? You can try to
force a refresh
נועה קירל חרכה הערב את ליברפול,זמן טוב לדבר קצת על חשמל.חשמל כשר.
בואו נתחיל מהתחלה,
כולם מכירים את רוטנברג ותחנת הכוח מ1930.אבל מה צריך כדי שידלק לנו אור? ובכן, מה שצריך (בגדול) הן מערכות ייצור,אגירה,הולכה וחלוקה.
שנים התרגלנו שאת כל זה עושה עבורינו חברה אחת,חברת החשמל>>
אבל ב2018 עבר משק החשמל שלנו רפורמה, מהפכה חשמלית אם תרצו. זו נועדה לשחרר את השוק ממונופול רב השנים של חח״י, לפתוח אותו לחדשנות, תחרות ושחקנים חדשים, הרפורמה גם נתנה יעדים לצמצום וייעול החברה, ובתמורה לכל זה, קיבלה חברת החשמל מונופול בשתי פעולות בלבד: ההולכה והחלוקה.
זה פנחס אגב
במילים פשוטות, השוק נפתח לתחרות לכל מי שרוצה לייצר חשמל, לאגור חשמל ואפילו לספק חשמל, אבל אף אחד חוץ מחח״י לא יכול להוליך את החשמל או לחלק אותו לבתים שלנו.
מה זה להוליך? מערכות ההולכה הן מה שרואים כשאנחנו נוסעים בכביש או הולכים ברחוב, קווי מתח על (400) וקווי מתח עליון (161).
כשבן ציון לוריא קרא לבתו ארנונה על שם נחל ארנון הנשקף מביתו הדבר מיד מצא חן בעיני שכניו שעוד לא החליטו על שם לשכונה המרוחקת אותה הקימו בירושלים. וכך בשנת 1932 פורסם שמה בעיתון הארץ. שכונת ארנונה >>
רוב האנשים לא מכירים את הסיפור היפה הזה, בשביל רובינו ארנונה היא מס חודשי שמשלמים לעירייה על השטח בו אנחנו גרים ובתמורה היא מספקת לנו שירותים עירונים.
גובה תשלום הארנונה בישראל נקבע לפי השטח והשימוש שנעשה בו, ארנונה עסקית היא הגבוהה ביותר, וארנונה למגורים נמוכה. עד כאן ידוע.
המבנה הזה מייצר עיוותים קשים מאוד בתכנון העירוני שלנו ופוגע באופן ישיר בשוק הדיור.
איך? מיד מסבירה. רוב איזורי התעסוקה הגדולים בעולם יתרכזו תמיד בלב איזורי הביקוש. ככה זה. אקסיומה, אין מה לעשות. לונדון טוקיו ניו יורק וגם אצלינו בארץ המע״ר המשמעותי של ישראל נמצא בתל אביב וסביבתה
שישים שניות על רעידות אדמה לכל המעונין ולכל מי שסימס לי ענבר האם הבית שלי באמת עומד ליפול והאם הסיכון שווה מעבר לגור אצל חמותי בצמוד קרקע תהיו איתי רגע.
בעקרון כל המבנים שהוקמו בישראל משנת 1981 נבנו בהתאם לתקן 413 לעמידות ברעידות אדמה.
התקן מורכב וקובע הסתברויות שונות לעוצמת רעש אדמה למבנים מסוגים שונים, המחמיר ביותר למבנים כמו בתי חולים ותחנות כוח שאמורים לעמוד ברעש ובעוצמה החזקים ביותר בלי לזוז. השני למבני ציבור וחינוך שנדרשים גם הם לעמוד ברעש ובעוצמה חזקים מאוד. השלישיים זה מבני מגורים.
בכל הקשור למגורים, התקן מקבע סטנדרט בניה שאמור ברעש אדמה חזק מאוד (תיכף נרחיב) לייצר מבנה שבסוף הרעש יתעוות מבחינה קונסטרוקטיבית ולא ניתן יהיה לשימוש אבל ישמור על השוהים בו בחיים.