1/16
בהמשך לשרשור הקודם, על הסיור של יום שישי האחרון, עכשיו אספר מעט, עם תמונות, על שני הכפרים העקורים אשר בשרידיהם סיירתי בשבת - נבי יושע וסלחה. שני הכפרים ישבו בגליל העליון, בשטח של נפת צפת המנדטורית, עד חורבנם ב-1948. רוב משפחות פליטי הכפרים חיות כיום בלבנון.
2/16
מבנה הקבר של אל-נבי יושע ("הנביא יהושע") נבנה במאה ה-18. מסביבו נבנה כפר קטנטן עבור המשפחות שדאגו לתחזוק המתחם, שהיווה מוקד עלייה לרגל למוסלמים שיעים מהאיזור ומלבנון. האיזור מסביב למתחם שימש כבית קברות. שלוש שנים לפני הנכבה, ב-1945, התגוררו בכפר 70 תושבים.
3/16
תושבי הכפר, כמו תושבי הכפר סלחה עליו אספר בהמשך, היו "מתואלים" - כך כונו בזמנו המוסלמים השיעים בלבנון. מלבד שני הכפרים הנ"ל נותרו עד 1948 עוד 5 כפרים מתואלים בשטחי המנדט הבריטי, סמוך לגבול עם לבנון - קדס, הונין, תרביח'ה, אבל אל-קמח ואל-מלכיה.
בשחור-לבן: נבי יושע בשנות ה-30
4/16
כידוע, בתקופה העות'מנית לא הפריד גבול בין הגליל לבין שטחי הלבנון. ב-1916 חילקו ביניהם בריטניה וצרפת מראש את השטחים העות'מנים שתכננו לכבוש. לפי קו הגבול שנקבע בהסכם המקורי, שבעת הכפרים המתואלים אמורים היו להישאר בשטחי המנדט הצרפתי של סוריה והלבנון, וכך אכן היה בשנים 1920-1924
5/16
אין הסכמה לגבי זיהוי הקבר המרכזי. מסורתית הוא זוהה כקברו של יהושע בן-נון, אך ישנם שלל אתרים שמזוהים כמקום מנוחתו של הלה. לרוב מתייחסים למקאם בכפר כיפל חארת' כקברו "האמיתי" של יהושע.
כמו במקאמים רבים, גם כאן "גילו" יהודים דתיים כי במקום בעצם קבור צדיק יהודי, רבי יוסי ממילחייא
6/16
ב-1923 החליטו המעצמות לשנות שוב את הגבולות בין שטחי הכיבוש שלהן, שוב ללא שום התחשבות בנתינים המקומיים. כך, ב-1924, מצאו עצמם תושבי 7 הכפרים בצידו הפלסטיני של הגבול הבינלאומי. עם זאת, הקשר ההדוק עם המתואלים מעבר לגבול נשמר, ורבים מהלבנונים היו מגיעים להילולה השנתית בנבי יושע.
7/16
מלבד מתחם הקבר עצמו, שרדו במקום קברים רבים. מסביב פזורות חורבות בתי הכפר ההרוסים.
מגג המתחם, בין הכיפות, אפשר לראות את עמק החולה פרוש מלמטה בכל הדרו.
על חומה של אחד המבנים שנהרס חלקית, כתב מישהו, כנראה עולה רגל חרדי: "צבא=שמד".
8/16
בגלל זיקת הכפרים ל"ארץ הארזים", ובניגוד לשאר הפליטים הפלסטינים החיים כיום בלבנון, לפליטי שבעת הכפרים ומשפחותיהם הוענקה ב-1994 אזרחות לבנונית.
גורמים שיעים כאלו ואחרים בלבנון, ובמיוחד חיזבאללה ומשפחות פליטי הכפרים, טוענים כי יש להעביר לידי לבנון את שבעת הכפרים המתואלים.
9/16
ב-48 נערכו קרבות קשים בנבי יושע. הפלמ"ח תקף שוב ושוב את המצודה הסמוכה וספג אבידות כבדות עד שהצליח לכבוש את המקום.
רק בדיעבד גיליתי את הקשר, אבל לפני הסיור רחצתי בנחל הדן, בקטע שעובר בקיבוץ דפנה (בתמונות). מתוך 28 הרוגים יהודים בקרבות נבי יושע, 12 הגיעו מהכשרת הצופים בדפנה.
10/16
המשכתי על כביש הצפון עד קיבוץ יראון, המקום בו ישב עד הנכבה הכפר סלחה. מהכפר נותר מבנה אחד - בית הספר היסודי לבנים, אשר שימש את ילדי סלחה והכפר הסמוך, פארה. ביה"ס נבנה בימי המנדט וצורתו דומה לשאר מבני ביה"ס שנבנו בכפרים באותה תקופה. כיום עומד המבנה באמצע הכרמים של יקב יראון.
11/16
ביה"ס, הבנוי אבן ובטון, נשמר היטב. בחלק מהכיתות אף נשמר לוח ההוראה. לפני כמה שנים הוכרז כמבנה לשימור, והוצב לידו שלט מטעם המועצה לשימור אתרים. בקרוב אמור לקום במקום מרכז איזורי, עם בי"ס, מוסדות ציבור ועוד. ביה"ס של סלחה אמור להשתמר ולהפוך ל"מבנה ציבור ותרבות לשימור ומורשת".
12/16
כשראיתי את שלל הגרפיטי הילדותי במקום, עברה לי בראש המחשבה כי זה בדיוק סגנון הגרפיטי האינפנטילי שהייתי מצפה מילדים לרסס בבית הספר בו הם לומדים, אם היה נסגר. אבל ילדי סלחה, וילדיהם, וילדי ילדיהם, מעולם לא זכו לראות את בית הספר הנטוש של כפר מוצאם, גם לא לרסס על קירותיו שטויות.
13/16
בעת כיבוש סלחה, במהלך מבצע חירם, בסתיו 1948, ביצעו חיילי צה"ל טבח המוני, אשר מתועד גם במסמכים ישראליים. לאחר שהתושבים נכנעו והניפו דגל לבן, רצח הכוח הישראלי בין 60 ל-105 תושבים. יש גרסאות שונות לגבי פרטי הטבח, אך כולן ברוטליות בצורה שווה. לאחר הטבח, גורשו התושבים הנותרים.
14/16
לפי אחד הניצולים, החיילים הרגו ביריות את הכפריים והשאירו את הגופות מוטלות על הקרקע. כעבור מספר ימים, הכניסו עם בולדוזר את הגופות המרקיבות לתוך מבנה המסגד של הכפר, ופוצצו אותו. לפי גרסה אחרת, עשרות התושבים הסתתרו במבנה (כנראה המסגד) מפחד הכוחות, והחיילים פוצצו אותו על ראשיהם
15/16
יוסף נחמני כתב: "בסאליחה, שהרימה דגל לבן, עשו שחיטה ממש. הרגו גברים ונשים בערך 70-60 איש. מאין לקחו מידת אכזריות כמו הנאצים[?] למדו מהם. קצין אחד אמר לי, שבעיקר הצטיינו אלו שבאו מהמחנות[...] האם אין דרך יותר אנושית להרחיק את התושבים, אלא בדרכים כאלה ואח"כ לשדוד את רכושם[?]"
16/16
מלבד ביה"ס לא נותר כמעט אף שריד מהכפר, שמנה ערב החורבן כ-1,200 תושבים. עד לפני כמה עשרות שנים שרד גם בית הקברות של סלחה, בשטח הקיבוץ. כאשר הקימו בסמוך פינת חי, סללו את החניה על שטח בית הקברות, וכיום הוא מוסתר תחת האספלט. את כרמי הזיתים ששרדו מסלחה מוסקים מדי שנה אנשי יראון.
בתמונה בציוץ 14: הכפר סלחה לפני הריסתו. מתוך תיק התיעוד של מבנה בית הספר.
1/9 בימים אלו, לפני 74 שנה, יצא צה"ל למבצע חירם. במבצע בזק של 3 ימים, כמעט ללא אבידות לצה"ל, נכבשו שטחים גדולים בגליל המרכזי והעליון. המבצע התאפיין במקרים רבים של פגיעה באזרחים ומעשי טבח. אחד ממקרי הטבח התרחש ב-29.10.48 בכפר צפצאף שליד הר מירון, כיום מושב ספסופה (או כפר חושן). >>
2/9 יש גרסאות שונות לגבי פרטי האירועים, אך בכל המקורות נמסר על 52 עד 70 מתושבי הכפר שנרצחו ע"י חיילי חטיבת 7 ביום כיבוש הכפר.
ישראל גלילי דיווח כי בכפר "52 גברים נקשרו בחבל. שולשלו לבור וירו בהם. 10 נהרגו. נשים בקשו רחמים.
3 מקרי אונס (...) ילדה בת 14 נאנסה. עוד ארבעה נהרגו". >>
3/9 יוסף נחמני, איש הקק"ל וארגון ההגנה, כתב ביומנו "בצפצאף, אחרי שנכנסו (החיילים) לכפר ואנשיו הרימו דגל לבן, אספו את הגברים והנשים לחוד, קשרו את הידיים לחמישים ששים פלחים וירו בהם, המיתו אותם וקברו אותם בבור אחד. וגם אנסו כמה מנשי הכפר. >>
1/5 הטבח במג'ד אל-כרום - איש מפ"ם, אליעזר בארי (באואר), ביקר בכפר ב-14.11.1948, כשבועיים אחרי כיבושו, שמע עדותו של המוח'תאר, וכתב:
"בלילה בין יום ה' 4.ח.ז. [חודש זה] ויום ו' 5.ח.ז. בא צבא לכפר ודרש שלמחרת הבקר יימסר כל הנשק. אנשי הכפר טענו שכבר קודם לכן מסרו את הכל.>>
2/5 ביום ו', 5.ח.ז. בשעה 9 בבקר באו חיילים באוטובוס, בפיקודו של קצין לובש. בכניסה לכפר הרגו שני אנשים בשדה ביריות. הם אספו את אנשי הכפר בכיכר הראשית, על-יד המעין, דרשו שוב מסירת נשק, ושוב טענו תושבי הכפר שאין להם עוד. אותה שעה הביאו חיילים שני רובים שמצאו באחד הבתים. >>
3/5 המוחתאר טוען, שאלה היו ברשותו של פליט מכפר אחר, ללא ידיעת שאר האנשים ושאין להם אחריאות לכך. אז הצביע הקצין על איש אחד מבין העומדים שם, העמיד אותו ליד קיר המעין, מולו שישה חיילים, קשרו את עיני הערבי והרגו אותו. >>
1/7 "Yes we're talking about Mahmoud Masarwa, prosecution says that he's a spy, he ain't working for no foreign power, that's a Shin Bet lie"
ב-1988 נעצר מחמוד מסארוה, פעיל שלום סוציאליסט מבאקה אל-גרביה. לאחר מעצרו הועבר למתקן חקירות של השב"כ ואז לכלא אשקלון, שם נמשכה החקירה.
2/7 מסארוה ישב בעברו בכלא על חברות ברשת הריגול של אודי אדיב, למרות שלדברי אדיב היה חלקו בפרשה מזערי עד לא קיים, והוא הורשע רק משום שנשא נאום פוליטי חוצב להבות בבית המשפט.
כשנעצר ב-1988 הואשם בתחילה בתמיכה באינתיפאדה, בחברות בפתח ובחזית העממית, בהתארגנות עוינת ואפילו בשוד ואונס.
3/7 חוקרי השב"כ טענו כי ההאשמות התבססו על מידע סודי, אך אף אחת מהן לא הופיעה בסופו של דבר בכתב האישום. במקום זאת הוא הואשם ששלח לשבועון הסוציאליסטי הבריטי "מיליטנט" מסמכים סודיים שקשורים לפרשת קו 300, בהשלכת בקבוקי תבערה והצתת יער, תכנון פיגועים בישראל ועוד.
באוקטובר 1989 הורשע.
1/8 Snowballing nakba: on December 30th 1947, three IZL men - Moshe Levi, Shimon Damti and Moshe Bodek - arrived at the gates of the oil refinery in Haifa, where Arabs and Jews worked side by side. The men threw several homemade bombs, killing 6 Arab workers and injuring 42.
2/8 Immediately after the bombing, Arab workers started attacking their Jewish co-workers, using rods and knives. 39 Jews were massacred, many were injured. Only about an hour after the incident started, British police arrived and dispersed the crowd.
3/8 The next day, on new year's eve, more than 100 Zionist militants arrived at nearby villages Balad al-Shaykh and Hawassa, where some of the Arab workers lived. The order given to the Haganah men was "to kill maximum adult men, destroy furniture etc."
1/12
הטירוף הלאומי הישראלי סביב דגל פלסטין הגיע לאחרונה לשיאים חדשים. אבל ההתייחסות לדגל כסמל מוקצה, ואיום על ביטחון המדינה, ממש לא התחילה עכשיו.
בשרשור להלן קטעי עיתונים הממחישים זאת, מתקופת האינתיפאדה הראשונה והשנים שהובילו אליה.