הסתכלתי עכשיו בוידאו של רוטמן מספר את סיפור צינור הדם, ואני מזדהה לחלוטין עם הבעת הפנים של השופטים כשהוא הסביר את הנמשל שלו
הפעם הראשונה שבה הפריעו לו הייתה אחרי 3 דקות של זיון השכל הזה, כשאסתר חיות העירה לו שאולי לא כדאי להגיד "טיעונים מטופשים" אלא "טיעונים פחות מחוכמים"
כאן מעירים לרוטמן שיש ברוב העולם ביקורת חוקתית על חוקים אז לא נכון לומר שאין לזה אח ורע בעולם. רוטמן מבטיח להתייחס לזה עוד דקה-שתיים, אז שם לעצמי תזכורת
אחרי שאלכס שטיין חופר לרוטמן עם הדרישה לקבל הצדקה פורמלית (לטענת שטיין, כי הוא ידרוש את זה גם מהעותרים) רוטמן מבהיר שהוא לא טוען שהכנסת מוסמכת לחוקק כל חוק, אלא שהיא מוסמכת לחוקק כל חוק *יסוד*, "שזה שונה". מניח שבהמשך נבין למה זה שונה!
כאן ענת ברון שואלת מה אם הכנסת תחוקק חוק של בחירות כל עשר שנים/אין זכות בחירה לערבים/שאסור לנסוע בשבת. רוטמן מבטיח להתייחס גם לזה "עוד כדקה" (קשה לבוא אליו בטענות שטרם ענה לדברים הקודמים כי הוא טרם סיים את הנאום הראשוני שלו והשופטים כבר מעלים שלל שאלות קונקרטיות)
כאן לראשונה רוטמן עונה לשאלה. דפנה ברק-ארז מעירה שהציטוט של לנדוי שרוטמן הביא קודם התייחס לביקורת על חקיקה רגילה ורוטמן "מנכס" אותם לביקורת על חוקי יסוד.
רוטמן עונה ש"קל וחומר" ואז מתפעם מכך ש"קל וחומר" זו אחת מ-13 המידות שהתורה נדרשת בהן ומהמידות הבסיסיות ביותר בהגיון האנושי
כאן רוטמן מתלהב מאיך שהדמוקרטיה (במובן של הצבעה בבחירות והכרעת הרוב) היא הדרך הטובה ביותר לקבלת החלטות משותפת שמצא המין האנושי והיא זו שמקדמת יותר מכל שיטה אחרת את זכויות הפרט. הוא אומר שזה גם מענה לשאלה של אחד השופטים אם כי לא לגמרי הבנתי איזו.
הטיעון המרכזי של רוטמן כאן הוא משהו שכבר שמענו שוב ושוב, כמובן: שבית המשפט לא צריך בכלל להתערב (לא חוקית, קונספטואלית) ושאמנם הכנסת טועה ומפשלת אבל היא גם זו שתתקן ואם היא לא תתקן, אז ייבחרו אחרים שיתקנו ("וגם אתם השופטים הנכבדים יכולים לתקן את הטעויות שלכם ושל קודמיכם")
רוטמן ממשיך לחפור על כמה בית המשפט חוטא לתפקידו וכמה "הכל שפיט" זה עיוות מוסרי ודמוקרטי ושהדיון הוא האם בית המשפט "פעל כשורה". לעוזי פוגלמן נמאס והוא מעיר לרוטמן שזה אמור להיות דיון משפטי ולא פוליטי. רוטמן טוען שזה לא דיון פוליטי אלא "בליבת הנושא העומד לדיון".
אלכס שטיין, שנראה כאילו הוא נהנה מכל רגע כמו ילד בחנות צעצועים, אומר לרוטמן שיש לו כל מני שאלות על מה הם התכוונו בחוק הספציפי שעליו מדברים כי כל מה שרוטמן אמר עד עכשיו רחב הרבה יותר מדי (מה שנכון, כל ה-15 דקות הללו של רוטמן היו באוויר לגמרי וברות תמצות ל"אקטיביזם משפטי זה קקה")
כאן רוטמן "מעלה את השאלה" האם בית המשפט חוטא בניגוד עניינים בכך שהוא עוסק בכבודו ומעמדו. ה"כבוד" מעלה לאסתר חיות את הסעיף והיא אומרת שהם לא עוסקים בכבודם ומעמדם אלא "באינטרסים החיוניים" של הציבור והסעדים שאפשר לתת לו כאשר מופרות חובות שמוטלות על הרשות המנהלית.
עוזי פוגלמן בולע את הפתיון ושואל את רוטמן איפה הדיון על בית המשפט אמור להתנהל אם לא בבית המשפט, הרי הוא לא יתנהל בשטרסבורג. רוטמן זורח כולו מאושר כשהוא אומר שהדיון אמור להתנהל בכנסת.
בסוף של הנאום הראשוני של רוטמן הוא חוזר על הפאנץ' שלו - שהשאלות שהשופטים מתעסקים בהן בדיון הזה הן (בין היתר) לא שאלות משפטיות אלא פוליטיות ולכן הם לא צריכים לעסוק בהן.
נראה שזה כל הקייס שהוא נותן כאן, כי כל הנאום הזה היה נטול תוכן משפטי אלא פוליטי נטו.
אם לעשות סיכום ביניים של הדברים שרוטמן הבטיח להתייחס אליהם "עוד דקה שתיים": 1) לכך שהאמירה על "אין אח ורע בעולם" לא נכונה: לא התייחס. 2) להסמכה לכל חוק יסוד אבל לא חוק רגיל: לא התייחס. 3) לשאלה מה אם הכנסת תחוקק חוק של בחירות עוד עשור: לא התייחס
נעם סולברג שואל האם הכוונה של רוטמן ושות' הייתה להחזיר את המצב לקדמותו למצב של טרום "דפי זהב". גם לזה רוטמן עונה בכך שהוא יתייחס לזה עוד שניה כי הוא אוטוטוטוטו מסיים את מה שרצה להגיד.
במסגרת הטענה על כך שהעליון הוא קבוצה אוליגרכית רוטמן מספר סיפור יפה על הסנהדרין שלא מטהר את השרץ וכאן אני אצטרך מישהו שיסביר לי מה הוא רוצה מחיינו ואיך כל הברברת הזו תורמת.
שורת הסיום שלו היא שוב ש"המהלך לתיקון מערכת המשפט ולהשבת האמון הציבורי אליה" הוא "לא מהלך פוליטי" ואז הוא שוב פעם מחזיר את צינור הדם ומסיים עם ציטוט מפרשת השבוע.
כל זה כדי להדגיש שהדיון הוא לא על "משפט" אלא על "צדק".
כנראה באמת אין לו טיעונים משפטיים כלשהם.
כאן רוטמן מתחיל לענות לשאלה של סולברג האם מטרת החוק היא לחזור למצב של לפני "דפי זהב". הוא מסביר שלפני דפי זהב המצב "לא חילק בין נבחרי ציבור ובין כל רשות מנהלית" ואז מתחיל לתת הרצאה על איך שבסבירות במובן הישן מדובר בעצם על חריגה מסמכות.
זה קצת מחרפן את כל השופטים שם
אלכס שטיין מנסה להבין ושואל שוב במפורש את השאלה של סולברג - האם הם רצו לחזור לוונסברי (הדין שקדם למהלך שבוצע בדפי זהב).
לזה רוטמן עונה בכתב החידה "מה שרצינו זה דבר אחד, מה שחוקקנו זה דבר אחר"
שטיין המסכן ממשיך להתעקש ועושה פרפראזה על רחל שצר עולמו כעולמו של החוק והאם הכוונה הייתה למנוע פסילה של החלטה "אבסורדית, פרוורטית, אי רציונלית, מקוממת", כי זה מה שהחוק עושה.
רוטמן עונה ב"פרשנות חוק בנוגע למקרים עתידיים תיאורטיים היא ודאי לא בסמכותי כמחוקק".
זה מרגיז את דפנה ברק-ארז שמנסה לדבר תכל'ס ואומרת ש"זה לא מקרה תיאורטי ועתידי" ושואלת "מה ההבנה הפשוטה של אדוני" לגבי מה יקרה אם מחר בבוקר תוגש עתירה נגד שר שפעל בחוסר סבירות במובן של וונסבורי. האם יש לבית המשפט אפשרות לדון בזה או לא.
רוטמן מנסה להתחמק ומרגיז את ברק-ארז
רוטמן מחרטט ומחרטט ולא עונה לשאלה הפשוטה ששאלו אותו ובול בנקודה הזו שומעים שופטת כלשהי ממלמלת "הוא לא רוצה לענות!"
אחר כך רוטמן אומר שבית המשפט *יכול* לפרש את החוק בניגוד לכוונת מחוקקיו - אבל כמובן, בשום שלב רוטמן לא אמר מה הייתה הכוונה למרות שזה מה ששאלו אותו *במפורש* כמה פעמים
אחרי שברק-ארז *שוב* מתעקשת, רוטמן סוף סוף אומר שלדעתו בית משפט לא מוסמך לדון בטענות על סבירות של נבחר ציבור.
כלומר: רוטמן אומר במפורש שהכוונה פה היא לא "לתקן" את מה שאהרון ברק שינה ב"דפי זהב" אלא לבצע שינוי מהותי הרבה יותר שפוסל גם את מה שהיה *קודם*. מה שנקרא טרלול פרוגרסיבי
עכשיו רוטמן נושא נאום ארוך שמסביר שהוא כן היה רוצה סבירות-וונסברי אבל פשוט אין לו ברירה כי בית המשפט השתמש בעילת הסבירות בצורה מופרזת ולכן חייבים להעביר קו איפה שהוא ואין לו דרך אחרת להבטיח שבית המשפט לא יגזים וכו' וכו'.
יוסף אלרון שואל מה קרה להצעה שלפחות ידרשו מהשרים לנמק את פעולותיהם, מה שרוטמן התנגד לו. רוטמן פוצח בעוד נאום ארוך על כך שאין משמעות לדרישה כזו בלי סמכות של בית המשפט, ואז עוד משהו תיאורטי ארוך על מה הדין והדיין של הכנסת, הממשלה ובית המשפט.
חייב להודות שלא הבנתי מה הוא רוצה
אלכס שטיין כנראה מחפש תירוץ לקטוע את הנאום הנוכחי של רוטמן אז הוא שואל מי כתב את דברי ההסבר לחוק. רוטמן אומר שהייעוץ המשפטי לועדה (ועדת חוקה, חוק ומשפט) וחברי הכנסת לא ממש מתערבים. ולכן "לא להסתמך על דברי ההסבר" כדי להבין את כוונת הועדה אלא על הפרוטוקולים והדיונים.
גם ענת ברון מצטרפת לאלו שמנסים לוודא מה רוטמן רוצה ושואלת האם הכוונה היא שבית המשפט לא ידון בעניין סבירות החלטה של הממשלה ושריה, נקודה. האם זה נכון? רוטמן: "אמת ויציב" ואז מנסה לחזור שוב לנאום הדין והדיין שלו.
עופר גרוסקופף זורם עם נאום "הדין והדיין" ומעלה לדיון את הנקודה שזו הפעם הראשונה בישראל שבה "יש דין אבל אין דיין". רוטמן אומר שבמחילה אבל כבודו "איננו מדייק". ואז זה הופך להיות קטע קלאסי מהרצאה באוניברסיטה עם התלמיד החצוף והמרצה שנוזפת בו, כי...
רוטמן אומר שהכנסת קבעה בכמה וכמה דברי חקיקה מגבלות למשל בחוק הבחירות לכנסת וזה *מקפיץ* את דפנה ברק-ארז שפוצחת בנאום של מרצה על תוכן החוק והעובדה שהוא הגביל רק את בג"ץ אבל לא הגביל את סמכות בית המשפט לדון בערעורי בחירות. רוטמן מנסה להתחכם כמו הטרול שהוא. זה לא עובד טוב.
רוטמן חוזר עוד כמה פעמים על זה שיש דין ודיין על הממשלה - דין הציבור, באמצעות הכנסת. הוא טוען שיש לו הצעות חוק שיחזקו את הפיקוח של הכנסת על הממשלה כמענה ל"אותם מקרים שאולי נדרש יותר פיקוח בעקבות החסר ש*עלול* להיווצר, אני לא חושב שנוצר כל כך".
למה הוא לא העביר אותן קודם? 🤔
רוטמן מזכיר את הפסיקה של בג"ץ על מיגון בתי הספר ושואל האם *בית המשפט* פעל שם בסבירות, מי הדיין שיקבע את זה והאם חלילה בית המשפט אינו כפוף לחוק.
השופטים:
לסיום שטיין שוב מתעקש על זה שהניסוח דברי ההסבר לחוק יוצרים רושם של רצון לחזור לוונסברי בזמן שהחוק מבטל את וונסברי ורוטמן נותן הסבר ארוך על איך שאי סבירות בסגנון וונסברי היא או חוסר סמכות או משהו מופרך כל כך שהוא מעולם לא ראה בשום מקום למרות נסיונו העשיר. השופטים פחות מתרגשים.
רוטמן קצת חורג מהפרסונה הטוויטרית שלו ומדבר בכללי על השיטה שבה יש חוק, ואז בית המשפט בונה פרשנויות וכלים על בסיס החוק וזה סבבה לגמרי עד שבאה הכנסת ואומרת - כאן זה כבר לא טוב.
בטוויטר, כזכור, הוא חופר כל הזמן על זה שאם אין חוק ספציפי שנותן לשופטים סמכות אסור להם כלום.
בקיצור רוב מה שרוטמן עשה היה סתם נאום פוליטי ואני חייב להודות שלא הבנתי מה הוא בכלל עושה בדיון משפטי. ביתר הזמן השופטים ניסו לקבל ממנו הסבר מה הייתה מטרת החוק ולקח לו הרבה יותר מדי זמן להגיד שזה אכן יצירת מצב עניינים חדש שלא התקיים מעולם (ולא ברור האם ניתן לנצל אותו לרעה)
• • •
Missing some Tweet in this thread? You can try to
force a refresh
כיצד פותרים את "אפשר חשבון" של "הארץ"? הבה ונדגים על המשחק (הקל) של היום >
המשחק הזה הוא דוגמא קלאסית לבעיה של "סיפוק אילוצים", כמו למשל סודוקו. מחשב יעשה את זה בקלות אבל אנחנו לא מחשבים ורוצים בכללי להסתבך כמה שפחות. אז העיקרון הוא: בכל שלב, לנסות לגלות מה *חייבים* לעשות כדי להקטין את הסיכון שנסמן משהו לא נכון ונאלץ לחזור על עקבותינו >
במקרה הנוכחי יש לנו מזל: שורה אחת בולטת לעין בכמה שהיא מוזרה. יש בה רק 8, וגם איזה 3, למזל. הסכום הוא 19, וזה מספר *אי זוגי*, מה שאומר שאם נחבר רק 8-ים לא נוכל להגיע ל-19 לעולם. *חייבים* את ה-3 הזה. קיבלנו את נקודת המוצא שלנו והיתר ינבע מכאן.
אני ממשיך את #גדי_לומד_מתמטיקה והפעם: אחרי שהלך לי טוב באלגברה לינארית ובמתמטיקה דיסקרטית, הרגשתי שאני מוכן להתמודד עם מה שהזהירו אותי שהולך להיות קשה: הקורס בחשבון אינפיניטסימלי 1 של האוניברסיטה הפתוחה. הגעתי הכי מוכן שאפשר וחטפתי זפטה מזעזעת. הייתי איום ונורא. הלך לי רע מאוד >
האם זו אשמת הספרים של האו"פ? יש לי תלונה או שתיים עליהם ואני אגיע אליהן, אבל לא, זה לא בגללם. זה לגמרי אני. זה עלי. פשוט לא הייתי טוב מספיק. לא ידעתי איך ללמוד. הגעתי לנושא שהיה גדול עלי והוא היה גדול עלי ולא הצלחתי להתעלות. הזדמנות טובה בשבילי לראות שאני לא חכם כמו שאני חושב >
מה לומדים בחשבון אינפיניטסימלי? זה שם אחר ל"חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי" (אין סיבה מיוחדת לבחור בשם כזה או אחר; באנגלית ברוב המקרים יקראו לזה בכלל Calculus, "חשבון"). בניגוד לאלגברה לינארית ומתמטיקה דיסקרטית, אינפי הוא תחום ותיק יותר במתמטיקה, ואולי השימושי והמפורסם ביותר >
ראיתי שצץ בטוויטר העברי דיון בשאלה האם ∞-∞ שווה אפס או לא. אני בגדול במחנה של "לא שווה אפס" אבל הטענה היא לרוב שזה לא שווה אפס כי ∞ הוא בכלל לא מספר אלא "תהליך" או משהו מהז'אנר, ועם זה אני לא מסכים. ∞ בהחלט יכול להיות גם מספר, פשוט כזה שמתנהג בצורה שונה ממה שאנחנו רגילים >
אז מה זה ∞? ראשית, ∞ הוא סימן שהראשון שהשתמש בו בהקשר מתמטי היה מישהו בשם ג'ון וואליס, אי שם במאה ה-17. השימוש בו היה כדי לתאר "אינסוף" אבל המושג עצמו הוא הרבה יותר רחב מאשר הסמל ∞. במתמטיקה תמצאו שמסמנים אינסוף גם ב-ω או ℵ (כן, האות א'). אז צריך לדבר על הסוגים השונים >
הנה שאלה קלה: נניח שמותר לנו להשתמש רק בספרות 0-9 בשביל קוד סודי של 4 ספרות, כמה קודים סודיים קיימים? בדיוק 10,000 (כל המספרים מ-0000 עד 9999). זה לא הרבה. אז מה אם מותרות 5 ספרות? אז יש 100,000 אפשרויות. ואם *אין הגבלה* על מספר הספרות? אז יש ∞ אפשרויות. זה אינסוף של *כמות* >
ראיתי לא מזמן אנשים מתלהבים מהטריק הבא: קחו מספר כלשהו, למשל 62,719. תחליפו את המקום של שתי ספרות ותקבלו למשל 12,769 (החלפתי את 6 ו-1). תחסרו אחד מהשני (נקבל 49,950) ויוצא ש*תמיד* נקבל מספר שמתחלק ב-9 (שווה 9 כפול 5,550).
למה?
זו הזדמנות להציג משהו נהדר שנקרא "חשבון מודולרי" >
כולנו מכירים חשבון מודולרי גם אם אנחנו לא קוראים לו ככה. כשהשעה 19:00 ואנחנו רוצים לדעת מתי ייגמר מרתון סרטי "שר הטבעות" שהתחלנו אנחנו מוסיפים ל-19 את ה-10 שעות צפיה, מקבלים 29, ומגיעים למסקנה שזה יסתיים ב-5:00 בבוקר. עשינו כאן חשבון מודולרי: חיבור מודולו 24 >
אותו דבר עובד עם ימות השבוע: אם היום יום שלישי (3) ואנחנו יודעים שעוד עשרה ימים יוצא "שר הטבעות" החדש, אנחנו מחברים, מקבלים 13, ומגיעים למסקנה שזה יהיה ביום *שישי* (6) הבא. עשינו כאן חשבון מודולרי: חיבור מודולו 7.
אז אנחנו יודעים מה זה, רק אולי לא ידענו שיש לזה שם. למה צריך? >
לפני קצת פחות משנה הגיע אל סיומו המוצלח פרויקט מתמטי אדיר ממדים שהכריע תעלומה מתמטית בת כמעט 40 שנים שהיה בהחלט סביר שלא תיפתר לעולם. הכירו את בעיית "הבונה העסוק 5", Busy Beaver 5, שהיא בבסיסה השאלה מה תוכנית המחשב המטרילה ביותר שקיימת. מגודל 5.
נראה לי שכולנו מכירים את הסיטואציה: אנו מריצים תוכנית כלשהי, לוחצים על משהו, מצפים שמה שזה לא יהיה יסתיים מייד - אבל הוא לא. אנחנו מחכים ומחכים ומחכים וזה לא מסתיים, אז אנחנו הורגים את המנוול ופותחים את התוכנית מחדש.
אבל מה אם היינו מחכים? אולי זה היה עוזר?
תוכניות מחשב בדרך כלל מבצעות *אינטראקציה* איתנו, המשתמשים, אבל בואו נפשט לצורך הדיון ונדבר על תוכניות שמופעלות ואז רצות ללא התערבות שלנו, אפילו בלי קלט ראשוני. מה יקרה איתן בסוף? ובכן, או שהן יסיימו לרוץ מתישהו, או שהן לא יסיימו אי פעם. הן פשוט ירוצו לנצח, לא משנה כמה נחכה.
לא מזמן התגלה "הראשוני הגדול ביותר", 2 בחזקת 136,279,841 פחות 1, ויחד עם הגילוי הגיעו כרגיל האנשים שרומזים בידענות שהקהל הרחב והנבער בכלל לא מבין את עומק החשיבות של הגילוי הזה, אז אני אנסה כמיטב יכולתי ועל בסיס הידע המוגבל שלי לתקשר את החשיבות של הגילוי הזה:
אין כזו.
למה? >
ראשית, מה זה בכלל?
"מספר ראשוני" זה מספר גדול מ-1 שמתחלק רק בעצמו וב-1. למשל 2, או 11, או 97. לעומת זאת 57 הוא לא ראשוני כי הוא מתחלק גם ב-3.
ראשוניים הם מושג מרכזי במתמטיקה; הרבה הוכחות מתבססות על כך שאפשר לפרק כל מספר טבעי למכפלה של ראשוניים בצורה שהיא בערך יחידה >
ומה שהופך ראשוניים למעניינים עבור מתמטיקאים הוא החשיבות הזו של ראשוניים במתמטיקה, בתוספת העובדה שהם לא מופיעים בצורה "מסודרת" במיוחד. אין נוסחה פשוטה שנותנת את הראשוני ה-n-י. אין לנו דרך סדרתית יעילה לייצר את כולם. אז המתמטיקאים ניגשים אליהם בשתי גישות שונות ומשלימות >