Thread by @ShimonNataf

מדי פעם אני נתקל ביוזר "אור כרמי" הידוע, שיש כאן מי שסבורים שהוא משפטן שנותן סקירות מקצועיות.

היום הוא החליט משום מה להתנצח איתי בעניין עובדתי פשוט, במופע מיותר מאד של טיעונים לגופו של אדם.

שרשור קצר.

1. הסוגיה היא סוגיית הרשעתו של בן אוליאל ברצח משפחת דוואבשה הנפשע. >>

2. כידוע, בן אוליאל עבר בעת חקירתו "חקירת צורך", ובעברית עממית - "עינויים". במהלכם, הוא הודה ברצח.
סוגיית ההרשעה על בסיס הודאה שניתנה לאחר חקירת צורך לא חדשה. כבר בשנת 2015 ניתן פסק הדין בעניין אל-סיד (עפ 1776/06), בו נקבע כי הודאה תהיה קבילה אם "ניתק הקשר" בינה לבין העינויים.>>

3. בעניין אל-סיד, מחבל פלסטיני שתכנן את פיגועי התופת במלון פארק בנתניה, הוכרע כי יש לקבל הודאה שנתן בפני המשטרה, למרות שעבר חקירת צורך על ידי השב"כ כמה ימים לפני כן.
פסק הדין ספג ביקורת נוקבת מכיוונם של משפטני זכויות פרט והסנגוריה הציבורית.>>

4. לפני כמה שנים, גם אני ביקרתי את עניין אל-סיד, וטענתי שמדובר בפסק דין בעייתי מאד. הנה מתוך פוסט בפייסבוק שפרסמתי בסוגיה. מי שמכיר את כתיבתי יודע שאני ביקורתי מאד כלפי הפרקטיקות האנטי-דמוקרטיות שנעשה בהן שימוש במסגרת המאבק בטרור הפלסטיני. >>

5. ומעניין אל-סיד, לעניין בן-אוליאל.
בן אוליאל לא רק עונה במסגרת חקירותיו, אלא שחלק מהודאותיו נגבה על ידי מעניו. כמו כן, לאחר ההודאות שנקבע לגביהן שהן קבילות, בן-אוליאל עונה שוב.
השאלה שנדונה בפסקי הדין בעניינו הייתה אם ניתן לקבל את ההודאות שניתנו באמצע. >>

6. מסקנת המחוזי והעליון (מפי השופט אלרון) הייתה שההודאות קבילות, שכן השופטים השתכנעו שניתק הקשר הסיבתי בין העינויים להודאות. זו כמובן מסקנה מאד לא משכנעת בעיני, בלשון המעטה.
כך או כך, השופט אלרון עמד בפירוש על המאפיין התקדימי של הפרשה, נוכח מיקום ההודאות בין שתי חקירות "צורך":
<<

7. על פסק הדין בערעור הוגשה בקשה לדיון נוסף, שהנשיאה חיות דחתה. נקבע שפסק הדין לא חידש הלכה אלא יישם הלכות קודמות. הנשיאה לא התכחשה לכך שהאמצעים שננקטו בעניין בן אוליאל היו "חריגים ביותר", וקבעה כי גם אם יישום ההלכה היה שגוי, זו טענה ערעורית שלא מצדיקה דיון נוסף:
<<

8. על הפרשה נמתחו ביקורות רבות. כך לדוגמה, פרופ קרמניצר ופרופ יובל שני כתבו על המסר המסוכן שבית המשפט מעביר לחוקרים בהכשרת הודאות כאלה:
<

9. פרופסורים ליברלים מובהקים, שאין לחשוד בהם לרגע באהדת נוער גבעות, כגון פרופ אלון הראל, ביקרו את פסק הדין בחריפות:
<<

10. חשוב לשים לב שהדיון כאן הוא לא בשאלה מה אנחנו חושבים על מידת חפותו או אשמתו של בן אוליאל, אלא בשאלה אם מדינה דמוקרטית יכולה להרשיע בפלילים על בסיס הודאות שהושגו בסבירות מאד גבוהה כתוצאה מעינויים.

דעתי האישית היא שבן אוליאל בסבירות גבוהה אשם, אלא שהיה צריך לזכות אותו.>

11. אל תוך כל זה נכנס היוזר "אור כרמי" בטענות שונות ומשונות. כך לדוגמה הוא טוען שבעניין בן אוליאל לא התבצעו עינויים; שההרשעה בעניינו לא תקדימית; ושהסיבה היחידה שאני (שמעון) מתעניין בסוגיה היא זהותו הלאומית של הרוצח.

בתשובה להפניות שלי לעובדות ביחס לטענותיו, הוא ענה את זה:
<<

12. מעבר לטיעון לגופו של אדם, כמעט אף אמירה פה לא נכונה. ביחס לטענה שלא מדובר בעינויים, אני לא מכיר מי שמתווכח על זה, אבל זה פשוט לא משנה איך קוראים לזה. העובדה היא שבעניין בן-אוליאל בעצמו נפסלו הודאות מהטעם שהן נגבו שלא "באופן חופשי ומרצון".

הנה מתוך פסק הדין בערעור:
<<

13. גם הטענה שלא מדובר בתקדים, פשוט שגויה עובדתית. אמנם הנשיאה החליטה שלא נקבעה כאן הלכה חדשה (מה שלא מובן מאליו בכלל), אבל גם היא מודה שהעובדות בעניין בן אוליאל חריגות ביותר, אובייקטיבית, ביחס לכל מקרה אחר, כפי שהראיתי לעיל.
ראו קטע נוסף מפסק דינו של השופט אלרון:
<<

14. ולבסוף, היוזר "אור כרמי" טוען ש"מעולם לא קראתי" הכרעת דין בודדת של מחבל לא יהודי, מה שאפשר להדגים ששגוי עובדתית. לא רק שקראתי, גם העברתי עליה ביקורת די זהה לזו שהעברתי על פסקי הדין בעניין בן אוליאל.
<<

15. מה למדנו?

א. לא נראה שיש סיבה להתייחס ברצינות ליוזר "אור כרמי". הוא הידרדר לשיח אד-הומינומי שחצני ועמוס טעויות.

ב. פרשת בן אוליאל לא פשוטה בכלל. למי שבוחר לא להאמין להרשעה יש סיבות טובות לכך, וזה עוד תוצר רע של ההחלטה להכשיר את ההודאות.

ג. הפוליטיזציה של האירוע מטופשת.

@SimiSpolter אם לא תמצא אשלח לך מחר קישור.
תזכיר לי.