Thread by @eranetzion

"נקודת פיתול" - הדילמות האסטרטגיות של ישראל, וכיצד נכון לנהל אותן -
1. הגדרתו של הנשיא ביידן לרגע ההיסטורי שאליו הדרדרנו, קולעת. זו אכן "נקודת פיתול" פוטנציאלית, שסכנותיה גדולות מאוד.
2. תום פרידמן העלה עכשיו טור-בלהות שאני לא זוכר כמוהו, ובו תחזיות כמעט אפוקליפטיות על "הטעות

הנוראה שישראל עומדת לעשות". בתמצית - הדרדרות למלחמה אזורית שתגרור לתוכה גם את ארה"ב, ובסבירות לא נמוכה גם את רוסיה וסין.
3. התרחיש ברור - חיזבאללה נכנס למערכה, בין אם עקב החלטה אסטרטגית שלו ושל איראן, בגיבוי רוסיה, או כתוצאה מהידרדרות עקב חילופי אש מסלימים. המלחמה הופכת אזורית,

ארה"ב נגררת פנימה, ואז גם רוסיה ואולי סין. מה שהיה בגדר תרחיש דמיוני, עלול להפוך למציאות נוראה, בתוך זמן קצר.
4. בשעה ההיסטורית הזו, ישראל מובלת על ידי ראש ממשלה לא כשיר, עם קבינט קיצוני, משיחי, עברייני וחסר כל נסיון רלוונטי.קבינט שחברים בו אומרים בשיא הרצינות שננצח "בחסדי השם".

5. ארה"ב, הן הנשיא ביידן ויועציו, המכירים היטב את נתניהו ויועציו, והן ה-CIA, הפנטגון ומחלקת המדינה, האמונים על חשיבה ותכנון אסטרטגיים א-פוליטיים, כולם כולם מאוחדים בדעה שעל נתניהו והקבינט הזה אי אפשר לסמוך. גרוע מזה, הם יודעים שהרעיון של" גרירת ארה"ב למלחמה נגד איראן" נדון בפירוט

בקבינטים הישראליים בשנים האחרונות, בהקשר של פרוייקט הגרעין האיראני. עבור ארה"ב זה תרחיש בלתי קביל, שיציג אותה כ" כלי שרת" של ישראל, וימוטט את כל הארכיטקטורה האזורית שארה"ב מתחזקת באזור, כולל הסכמי השלום עם מצרים וירדן, ו-כולל הסכמי אברהם.
6. לא זו אף זו, האמריקנים - לפי פרידמן -

התרשמו ששר הבטחון גלנט, וכמה מראשי צה"ל, מגלים מיליטנטיות מסוכנת, נגררים אחרי עצביהם המרוטים, ואינם מגלים את שיקול הדעת המצופה מנושאי תפקידים ביטחוניים בכירים בשעת חירום.
7. הרעיון לפתיחת מלחמה יזומה עם חיזבאללה, ועם איראן, שגלנט העלה לקבינט, היה רעיון עיוועים. רק בעתיד נבין אולי

מה בדיוק התרחש שם בדיונים המרתוניים בנוכחות האמריקנים, ומה היו עמדות האישים השונים, אבל טוב שהרעיון הזה הופל.
8. המסר האמריקני לישראל הוא בדיוק המסר של ערב מלחמת יום הכיפורים, בדיוק לפני 50 שנה - אם אתם תהיו התוקפן, לא נוכל להגן עליכם. אבל אם אתה תותקפו, תקבלו את מלוא הסיוע הצבאי

והמדיני. זה היה נכון אז, וזה נכון היום.
9. מלחמה עם חיזבאללה שתהפוך למלחמה עם איראן, שעלולה להפוך למלחמה בין-מעצמתית, איננה אינטרס ישראלי. גם בתרחיש האופטימלי, תרחיש של נצחון מערבי ברור (שספק אם מישהו יודע לשרטט כרגע..), ישראל תמצא את עצמה חבולה ומוכה כפי שלא היתה מעולם, ו-נתונה

לחסדי הסדרים בין-מעצמתיים נוסח סייקס-פיקו. כל חסידי "שימור חופש הפעולה של צה"ל" יצטרכו להסביר איך הגענו למצב שבו גבולות המדינה, מצבנו האסטרטגי, ולמעשה עתידנו לעשורים הקרובים, מוכרעים בשולחן אמריקני-סיני-רוסי, כשאנחנו מנסים נואשות למשוך בכנפי המעצמות כדי לקבל התחשבות באינטרסים

שלנו. וכל זה עוד בתרחיש שבו ביידן נשאר נשיא.. אם חלילה טראמפ נבחר, התוצאות תהיינה חמורות בהרבה עבורנו..
10. לכן, הצו האסטרטגי העליון כרגע הוא Don't. אל תקבלו החלטות בניגוד לאינטרס האמריקני, ואל תתנו לרגשות הנקם וההשפלה, ולחישובים האישיים והפוליטיים שלכם ל"יום שאחרי", לקבוע את

גורל מדינת ישראל לעשורים הבאים.
11. את המערכה מול החמאס בעזה יש לתכנן מתוך הבנת התמונה הגדולה הזו, ולא על בסיס רציונל צבאי-אופרטיבי גרידא ("שלילת יכולותיו הצבאיות של החמאס"). כאשר גלנט מציג תוכנית תלת-שלבית, שהשלב האחרון שלה הוא "משטר בטחוני חדש בעזה", הוא מציג אסטרטגיה חלקית

מאוד, בטחונית בלבד, וכזו ש"מתעלמת" מהפיל שבחדר. הפיל הזה הוא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והזיקה שלו לסכסוך הישראלי ערבי. עזה איננה בעיה העומדת לבדה. גם אם ישראל תצליח להשיג את מטרות המלחמה - מיטוט שלטון חמאס ושלילת יכולותיו הצבאיות - אין בכך פתרון לבעיית עזה, ובוודאי שלא לסכסוך

הישראלי פלסטיני. לא כל שכן אם במהלך כיבוש מחדש של עזה, נמוטט גם את הסכמי השלום עם מצרים וירדן, את הסכמי אברהם, ואת היחסים הנרקמים עם סעודיה.
12. האתגר המדיני-אסטרטגי הוא יצירת קואליציה אזורית ובינלאומית, בהובלת ארה"ב ובהשתתפות סעודיה, מצרים וירדן, שתוביל את שיקום עזה ויצירת שלטון

לא-עוין לישראל בה. זה ניתן לביצוע אך ורק על ידי שינוי מדיניות דרסטי מצד ישראל. במקום בידוד ובידול של עזה - חיבור מדיני, כלכלי ופוליטי בין עזה לאיו"ש, כחלק מארכיטקטורה חדשה, שתתחבר גם להסכמי אברהם ולהסכם עם סעודיה. נשמע מופרך? אולי. אבל זה פחות מופרך מהמדיניות הנוכחית, שהיא

"ניכנס לעזה ואז נראה". את התוצאות של מדיניות כזו ראינו במלחמת לבנון הראשונה, וב-18 שנות "רצועת הביטחון" אחריה.
נכון שנסיונה הקודם של ישראל לייצר שלטון לא-עוין ויציב בעזה נכשל. אבל נכון שבעתיים שאסור לנו להישאב לכיבוש מחודש של הרצועה, ולהרס הסכמי השלום היציבים עם מצרים וירדן.

13. שורה תחתונה - אנחנו ברגע קריטי. מיטוט שלטון חמאס חייב להיות רק חלק מאסטרטגיה רחבה בהרבה, מתואמת באופן הדוק עם ארה"ב וככל הניתן גם עם מצרים, סעודיה וירדן. אסור להיחפז לקבלת החלטות דרמטיות ושגויות שיסבכו את ישראל לעשרות שנים. לנתניהו והקבינט הכושל שלו אין מנדט ציבורי, ואין

תמיכה אמריקנית, למדיניות הרפתקנית של גרירת ישראל למלחמת גוג ומגוג, שתוצאותיה תהיינה הרסניות. יש לתכנן ולממש מהלכים זהירים בעזה, למנוע הידרדרות אזורית, לנהל משא ומתן רציני על החזרת החטופים, כולל במחירים כבדים, ולייצב את חזית הדרום במינימום מחירים. ו-חיוני להחליף את הממשלה בהנהגה

אחרת, שלא נושאת על גביה את חטוטרת מחדל ה-7 באוקטובר, שלא מונחית על ידי "חסדי השם", ושהציבור הישראלי והממשל האמריקני יוכלו לתת בה אמון. זה בנפשנו.

לינק לטור של תום פרידמן -
nytimes.com/2023/10/19/opi…