הנה משפחה יפה. איתן, בן 4, נותן לאמא דינה יד. אלין, בת 7, מלטפת את הראש לאבא יבגני. הרבה זמן הם הבטיחו לילדים נסיעה לטיול קמפינג. להתחבק מתחת לכיפת השמיים ולספור ביחד כוכבים בלילה. לפני 3 שבועות הם קנו אוהל, ארזו שמיכות כדי שלא יהיה קר ויצאו לפארק באשקלון
זאת תמונה משפחתית טרייה. משאית צעצוע ודובי כחול מונחים על קבר קטן מימדים. זה הקבר של איתן הפעוט. לידו אחותו אלין ואיתה בובות שאהבה. משמאלם ההורים בתוך האדמה. המראה הזה צועק בתוך הראש.
מחבלים הוציאו אותם מהמכונית ואז הוציאו אותם להורג בדרך חזרה הביתה מהטיול.
לטיול הזה יצאה המשפחה בסוף השבוע עם עוד זוג חברי ילדות, והילדים שלהם. הם חיפשו מקום נוח ולא רחוק מהבית כי איתן נמצא על הרצף האוטיסטי ונסיעות ארוכות מקשות עליו. הילדים התרגשו מאוד ואיתן התלהב מהאוהל
הילדים שיחקו עד שהתעייפו. בלילה כולם הלכו לישון וחיכו לתוכניות של הבוקר שאחרי. לקבוצת הווטסאפ המשותפת שלהם עם חברי הילדות קוראים: "השריד האחרון" ובבוקר שלמחרת דינה מסמסת: "מה זה הבומים האלה?"
מטחי רקטות נורו לעבר אשקלון וסלבה אמר ליבגני מהר-מהר לדחוף לאוטו את האוהלים ולטוס משם.
חיבוק אחרון והם עלו למכוניות: יבגני ודינה עם הבן איתן והבת אלין, זוג החברים שלהם וילדיו. כל אחד נסע בדרך שונה הביתה. יבגני ודינה ניווטו דרך העיר שדרות. כמה דקות אחרי, דינה סימסה בקבוצה שיש חיילים ושאלה למה הם יורים. אלה לא היו חיילי צה''ל אלא מחבלי חמאס וזה יהיה אות חיים אחרון.
סבתא סבטה מחכה בינתיים בבית בבאר שבע. היא קנתה אותו לא מזמן כדי שתהיה קרובה לנכדים. למחרת יש יומולדת 5 לאיתן והיא עוטפת את המתנה שקנתה: משאית צעצוע. איתן הנכד אוהב מכוניות והיא משוגעת עליו. לוקחת את הנכדים כל הזמן לגן השעשועים, משחקת איתם בלי סוף.
כשמתחילות האזעקות היא ממהרת לבית של הנכדים כדי לקחת את הכלב ארגו לדירתה, שלא יפחד להיות לבד. לפני שסבתא סבטה יוצאת היא סוגרת את החלונות בממד אצל הנכדים כדי שלא יהיה מסוכן. בטח הם בדרך ואוטוטו מגיעים הביתה.
לסבא איגור יש עיניים טובות מאוד ולב ענק. הוא ביישן ומעדיף באופן כללי לדבר כמה שפחות. דינה היתה בת יחידה והנכדים איתן ואלין היו כמובן במקום הראשון אצלו מאז שנולדו. בחופש הגדול לקח אותם פעמיים לאילת. גם עכשיו הוא שותק די הרבה והעיניים שלו כל כך עצובות. אני לא יודעת מה להגיד לו.
סבא איגור ואני שותקים ביחד 25 דקות ואז הוא מתאר איך שלושה שבועות אחרי שעולמו קרס הוא חזר לעבודה אבל לא יכול לעבוד. כל הזמן חושב על מה שקרה ומגלגל בראש תרחישים. האם אפשר היה למנוע את זה? האם הם סבלו?
הוא סקרן לדעת איפה נרצחו בדיוק.
הוא נכנס למכונית ונוסע לכניסה לשדרות.
אזור מלחמה. שלושה שבועות אחרי, שדרות כמו סרט. מכוניות מג"ב חוסמות את הכביש, עשבים שרופים בצד הדרך. סבא איגור יורד מהמכונית. הנה המשקפיים של החתן שלו, יבגני. מחברת בי"ס זרוקה. כסאות קמפינג. לידם על הכביש הפכו כתמי הדם לצללים כהים. פתאום הוא שואל בקול: מי מהם נרצח ראשון?
הרצח עצמו לא היה במכונית. הכדורים אמנם פילחו את החלון ויצאו דרך הגג אבל בתוך הרכב לא היה דם. סבא איגור מניח שהירי עצר את המכונית ושההורים חשבו שאם יירדו ויסבירו שיש פה ילדים הכל יהיה בסדר אבל המנוולים כנראה שלפו את דינה ויבגני, ריססו אותם והוציאו להורג גם את הנכדים איתן ואלין.
תרמילי הכדורים נותרו על הכביש. עדות לזוועות שהן כאילו לא מהעולם הזה אבל קרו. הכל קרה. בבקשה שהעולם יראה. הנה התמונות:
יבגני נרצח כי הוא יהודי אבל לפי הדת הוא רק חצי יהודי ולכן לא נקבר בחלקה של יהודים. סבא איגור וסבתא סבטה החליטו שאם כך, כל המשפחה תיקבר יחד ולכן גם דינה והילדים איתן ואלין נקברו מעבר לגדר. סבתא סבטה שרה שיר לבן יבגני בהלוויה. אח"כ ניגש אליה רב וביקש אם אפשר שלא תשיר בהלוויה הבאה.
סבא איגור וסבתא סבטה רוצים שתדעו שהנכדים שלהם היו מתוקים. אלין ידעה לצייר וליצור בובות קטנות מפלסטלינה ומאז שאובחן על הרצף האוטיסטי, איתן התקדם מאוד. והיו להם אמא ואבא מאושרים עם חלומות שתכננו עוד הרבה טיולים ביחד. משפחת קפשיטר יצאה לבלות בקמפינג ונמחקה.
ב-7 באוקטובר 2023 דקל היתה בהריון. 24 שעות אחרי הטבח בבארי התגבשה ההבנה שאין עוד טעם. איפה תוכל להחביא תינוק שייוולד לעולם אם מחבלים יבואו שוב? זאת היתה המחשבה שהובילה להפלה.
היא מחבקת עכשיו את הדרכון החדש שקיבלה בסניף משרד הפנים המאולתר בים המלח. הדרכון המקורי נשאר בבארי עם החיים הקודמים. דקל יורדת מהארץ. הם יורדים מהארץ. כל המשפחה. הבגדים הארוכים שקיבלו כתרומה מקופלים במזוודה. באותה שבת הגיעו חסרי כל. עקורים. בארה"ב קר אולי אבל כאן יש חרדות.
אלה החרדות שלא הוציאו אותה ואת הילדים מפתח בית המלון שלושה שבועות. איך ייסעו לכמה דקות? עלולה להישמע בדיוק אזעקה ועלולות להגיע רקטות. ועלול להופיע טנדר לבן ובו מחבלים. כל אדם ברחוב הופך חשוד מיידי. דקל לא תהיה רגועה עד שלא תנחת מעבר לים.
הכל חי. הטרנינג האפור שגאיה לקחה למקרה שיהיה קר ומטען לנייד, אם ייגמרו הסוללות. וסוכריות על מקל. היא קנתה אותן במיוחד ביום שלפני המסיבה ברעים. אפילו הן חזרו שלמות. גם הטלפון שלה.
היא כתבה בו פתק עם רשימה: "דברים לקחת לטבע: חמציצים. כובע. משקפי שמש. בגדים להחלפה".
עכשיו כל אלה מונחים על המיטה של גאיה בבלגן. אין סיכוי שהיא היתה נותנת לזה לקרות. בענייני סדר היא תמיד הקפידה. בגדים בארון מקופלים לפי צבעים, טושים ועטים בטורים. הלפ טופ שקיבלה עדיין בקופסה. מתחת לשולחן נייק לבנות חדשות שתכננה לנעול ביום הראשון ללימודים באקדמיה.
אמא של גאיה שותקת בהתחלה ואבא של גאיה אומר בקול את מה שכולם פה בחדר שלה חושבים: איזה פספוס.
אבא של גאיה שמע אותה מתה בטלפון. הוא שמע את הכדורים. גאיה התקשרה אליו מהמסיבה כשהכל התחיל. היא התחבאה בשיחים והתכתבה וניהלה את האירוע כמו החובשת הקרבית שהיא היתה.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל לכתוב את זה בכלל מרוב שעצוב. הם היו נדב ואיזבלה #איזבלהונדב. כל הזמן. בכל מקום ביחד. ככה חמש שנים. הנה השמלה הלבנה של איזבלה. היא לא רצתה שנדב יראה עד החתונה שאמורה היתה להתקיים הערב אז הוא העביר לי דרך החברות בלי להסתכל. תראו כמה היא יפה:
תראו את ההזמנה לחתונה. צעירים ויפים שכל החיים לפניהם בכל כך הרבה מובנים. הם גרו באשדוד. תכננו ילדים. משפחה. חלמו לקנות בית. ללמוד. להקים עסק. איזבלה בת 27, נדב בן 32. אלוהים ישמור, איזו החמצה.
הצעת הנישואין היתה בחו"ל. הוא שלף טבעת. כרע ברך כמו שהוא ראה שעושים בסרטים. אחר כך הם הלכו לקנות יחד טבעות נישואין. שלו גדולה כזאת. לה יש יד קטנה במיוחד