לאיש במדי קצין לבנים קוראים מאיר אזמה. הוא בן 42, אב לשני ילדים קטנים, גדל באופקים ועושה חיל בחיל הים. חובב אופנועים אבל שומר על זהירות בדרכים. בדיוק היום הוא מנקה את האופנוע שלו עם הבן בחנייה. אחר כך יטיילו שניהם ומאיר יתן לבנו נשיקה. הם נפרדים עכשיו והוא מתחיל בנסיעה מאיר נקבר כחלל צה"ל באופקים. אחותו דורה מגיעה כמעט בכל יום למרק את השיש ולסדר. הוא היה הדבק של המשפחה וברגע אחד נעלם ומאז כולם הרוסים, ואין נחמה. ככה זה בתאונות דרכים. במכה אחת מאבדים חיים קודמים. מבעד לדמעות ממשיכה דורה לדבר אל מאיר שבקבר ולבקש ממנו שיבוא אליה בחלומות בבקשה

רב"ט גיא בזק מנגן בפסנתר בתחנה בשדרות, תרמיל ענק על הגב ונשק בהצלב. מכאן ימשיך לכיסופים. שם הוא מוצב עכשיו. 10 חודשים בצבא, גדוד 51 של גולני. לוחם. קו משעמם, הוא מדווח לאמא כרמית. "לא קורה כלום". זהו יום ראשון בשבוע. בעוד שישה ימים יהיה גיבור וימות בקרב.

המצבה הטרייה מקושטת בלב עשוי אבנים קטנטנות ועל תווית בקבוק של יין מצויירות הפנים היפות של ארץ ישראל. אלה הפנים של גיא, בן 19, שיצא ראשון בשבע בבוקר, חיסל מחבלים והציל חיים. אבא שלו, יובל בזק, הוא תת אלוף במילואים. עשרות שנים מחייו שירת את צהל. הוא היה בעצמו בעבר מפקד גדוד 51.

לאיש שמחזיק עגבניות אדומות ביד אחת קוראים טל ממן. הוא נשוי באושר לענת ואבא לשלושה מתוקים קטנטנים. הם התגוררו במושב מבטחים. ראשון הגיע סבא מאיר ממרוקו והפך חקלאי. בן גוריון הבטיח לו ציוד טוב. אבא ציון המשיך לגדל ירקות, עד שבא הבן טל ואמר לו: עכשיו תורי ואתה תנוח. מגיע לך לנוח. טל הובא למנוחת עולם במושב אחרי שנרצח ב-7 באוקטובר. הוא היה חבר כיתת הכוננות. זה קרה בקרב בכיכר, מרחק צעדים מהבית. מעטים מול כ20 מחבלים, שהשליכו רימונים וירו למוות. עכשיו מפוזרים שם פרחים צבעוניים. הנה תמונה ששלח להורים לפני שיצא אל הדרך: שכפץ, מדים וחיוך. זאת תהיה התמונה האחרונה

הנה משפחה מתוקה: מירל'ה הפעוטה עם סרט על הראש, מחבקת את אמא חנה ואת אבא אפריים, שאוחז בידו של הילד חיימק'ה. ארבעתם מחייכים כי עוד מעט ייצאו באוטובוס לאילת. לנסיעה הזאת חיכו. הזדמנות להרוויח זמן עם ההורים ולגלות הרפתקאות חדשות ביחד. הם אפילו הספיקו לקנות בגדי חג באלנבי. מהתמונה הזאת נשארה בחיים רק מירל'ה, בת 5. בדרך חזרה מאילת, בעלייה המפותלת למעלה עקרבים, ארבו מחבלים. גופת האם נלקחה החוצה. שמלתה הופשלה, אצבע ועליה טבעת נישואין נכרתה. אמא חנה, אבא אפריים והבן חיימק'ה נקברו. מירל'ה היתומה היא היום סבתא. בדיוק לפני 70 שנה חוותה את 7 באוקטובר שלה.

הנה תמונה של זוג צעיר מתחתן. תמי בשמלת כלה לבנה וכפפות תואמות ויורם בחליפה אופנתית ומשקפיים שחורים עבים, חותם על הצהרה שכולה אהבה. תיכף תישבר הכוס ולפני שישימו לב יחלפו 59 שנות נישואין, שלושה ילדים ושבעה נכדים. הבית של תמי ויורם מצגר היה בקיבוץ ניר עוז. וזאת תמונה טרייה יחסית. סבתא תמי וסבא יורם מצגר עדיין זוג אוהבים, שותפים לחיים, משלימים זה את זו. רק השיער הלבין. כל השאר ממש אותו דבר. חוץ מהעובדה שהיא שוחררה מהשבי אחרי 54 ימים. הוא עדיין שם. ארבעה חודשים בעזה. אין תמי בלי יורם והיא מתגעגעת לחיבוק.

הנה הם חוגגים את שבועות לפני שנה. אבא שלומי עומד בחולצה תכולה, מחבק את רותם, בן 16, ואת אמא שחר המחייכת. לידה שתי הבנות: שיר ושקד. לא מזמן קיבלו דירות במגורי הצעירים בקיבוץ והן עדיין נלהבות מהעצמאות הטרייה שנחתה עליהן. לחולית עברה משפחת מתיאס לפני 6 שנים. ההתאקלמות היתה מהירה. זאת תמונה עדכנית. מתחת לאבני השיש אמא שחר ואבא שלומי. שלושת הילדים היתומים הביאו אותם לקבורה יחד. הם נרצחו בממד יחד. אמא שחר נשכבה על הבן רותם וסוככה. אבא שלומי אמר: "אני אגן" ובגופו הדף את רימון המחבלים. על המצבות תווים מהשיר "ברית עולם". מזכרת מבית שהתרוקן ברגע מחיים וצלילים.

אבא של ענר שפירא מחפש. מתכופף לתוך ערימה מפוחמת וחופר בידיים. הנה קליעי רובה וזה שריד אר פי ג׳י. פתאום על הארץ מבצבץ תיק קטן שחור, עליו מוטבעת האות A. וככה, חודש וחצי אחרי שבנו נרצח, משה מוצא את התיק של ענר ליד המיגונית. המום הוא ממשש באצבעותיו את המזכרת. זאת המיגונית מהסרטון המפורסם שבו רואים מחבלים מכתרים אותה ואז משליכים רימונים פנימה. הגיבור שתופס אותם ומעיף החוצה הוא ענר שפירא. בבטן הבטון שוהים בזמן הזה צעירים רבים שהיו במסיבה וברחו מאימת הרקטות, אל המקום הכי מוגן שהכירו. בחסות העשן אחד הצעירים מנסה לנוס. מחבלים מרססים אותו.

3 ילדים יש לאייל: רותם התינוק בן שנה וחצי ואלמוג בת 4. כרמל בת 6 היא ילדה מהממת עם משקפיים אדומים. היא על הרצף האוטיסטי. כשהמחבל התקרב לביתם בקיבוץ ניר עוז, אייל דיבר עם הקטנים כאילו הם מבוגרים: אם לא תהיו בשקט, כולנו נמות.
כרמל לא הבינה ולא היתה בשקט, ולאייל לא היתה ברירה. אייל תפס את הבת שלו, החזיק חזק וחסם את פיה כדי שלא תצעק. זאת היתה הדרך היחידה להציל את המשפחה מרוצחים. אלא שתוך כדי התופת הוא נזכר במקרה של סמדר הרן מנהריה, שהשקיטה את ביתה יעל עד מוות. הוא שחרר אחיזה ונתן לגורל לעשות את שלו. אם נזק היה נגרם לבתו, הרי ממילא הוא בעצמו היה מת מכאב

ב-7 באוקטובר 2023 דקל היתה בהריון. 24 שעות אחרי הטבח בבארי התגבשה ההבנה שאין עוד טעם. איפה תוכל להחביא תינוק שייוולד לעולם אם מחבלים יבואו שוב? זאת היתה המחשבה שהובילה להפלה. היא מחבקת עכשיו את הדרכון החדש שקיבלה בסניף משרד הפנים המאולתר בים המלח. הדרכון המקורי נשאר בבארי עם החיים הקודמים. דקל יורדת מהארץ. הם יורדים מהארץ. כל המשפחה. הבגדים הארוכים שקיבלו כתרומה מקופלים במזוודה. באותה שבת הגיעו חסרי כל. עקורים. בארה"ב קר אולי אבל כאן יש חרדות.

הנה משפחה יפה. איתן, בן 4, נותן לאמא דינה יד. אלין, בת 7, מלטפת את הראש לאבא יבגני. הרבה זמן הם הבטיחו לילדים נסיעה לטיול קמפינג. להתחבק מתחת לכיפת השמיים ולספור ביחד כוכבים בלילה. לפני 3 שבועות הם קנו אוהל, ארזו שמיכות כדי שלא יהיה קר ויצאו לפארק באשקלון זאת תמונה משפחתית טרייה. משאית צעצוע ודובי כחול מונחים על קבר קטן מימדים. זה הקבר של איתן הפעוט. לידו אחותו אלין ואיתה בובות שאהבה. משמאלם ההורים בתוך האדמה. המראה הזה צועק בתוך הראש.
מחבלים הוציאו אותם מהמכונית ואז הוציאו אותם להורג בדרך חזרה הביתה מהטיול.

הכל חי. הטרנינג האפור שגאיה לקחה למקרה שיהיה קר ומטען לנייד, אם ייגמרו הסוללות. וסוכריות על מקל. היא קנתה אותן במיוחד ביום שלפני המסיבה ברעים. אפילו הן חזרו שלמות. גם הטלפון שלה.
היא כתבה בו פתק עם רשימה: "דברים לקחת לטבע: חמציצים. כובע. משקפי שמש. בגדים להחלפה". עכשיו כל אלה מונחים על המיטה של גאיה בבלגן. אין סיכוי שהיא היתה נותנת לזה לקרות. בענייני סדר היא תמיד הקפידה. בגדים בארון מקופלים לפי צבעים, טושים ועטים בטורים. הלפ טופ שקיבלה עדיין בקופסה. מתחת לשולחן נייק לבנות חדשות שתכננה לנעול ביום הראשון ללימודים באקדמיה.

אני לא יודעת מאיפה להתחיל לכתוב את זה בכלל מרוב שעצוב. הם היו נדב ואיזבלה #איזבלהונדב. כל הזמן. בכל מקום ביחד. ככה חמש שנים. הנה השמלה הלבנה של איזבלה. היא לא רצתה שנדב יראה עד החתונה שאמורה היתה להתקיים הערב אז הוא העביר לי דרך החברות בלי להסתכל. תראו כמה היא יפה: תראו את ההזמנה לחתונה. צעירים ויפים שכל החיים לפניהם בכל כך הרבה מובנים. הם גרו באשדוד. תכננו ילדים. משפחה. חלמו לקנות בית. ללמוד. להקים עסק. איזבלה בת 27, נדב בן 32. אלוהים ישמור, איזו החמצה.