הנה הם חוגגים את שבועות לפני שנה. אבא שלומי עומד בחולצה תכולה, מחבק את רותם, בן 16, ואת אמא שחר המחייכת. לידה שתי הבנות: שיר ושקד. לא מזמן קיבלו דירות במגורי הצעירים בקיבוץ והן עדיין נלהבות מהעצמאות הטרייה שנחתה עליהן. לחולית עברה משפחת מתיאס לפני 6 שנים. ההתאקלמות היתה מהירה. 
זאת תמונה עדכנית. מתחת לאבני השיש אמא שחר ואבא שלומי. שלושת הילדים היתומים הביאו אותם לקבורה יחד. הם נרצחו בממד יחד. אמא שחר נשכבה על הבן רותם וסוככה. אבא שלומי אמר: "אני אגן" ובגופו הדף את רימון המחבלים. על המצבות תווים מהשיר "ברית עולם". מזכרת מבית שהתרוקן ברגע מחיים וצלילים.
זוג מוסיקאים היו ההורים שלומי ושחר. כל היום גיטרה ופסנתר, והדיבור שפת שירה. אבא שלומי היה גם המורה שלומי. לימד מוסיקה בביה"ס נופי הבשור. התלמידים השתגעו עליו כי הוא היה מורה שאפשר לשתף אותו בקשיים ולבטים, וריבים עם ההורים. לכל אחד נתן את הבמה והוסיף: אני איתך, אני בשבילך.
בשביל לעודד את התלמידים מהיסודי בקורונה הוא אפילו המציא מלים חדשות לשיר ישן:
מחר מהקורונה לא נחשוש/בית ספר לא יהיה כבר ריק/מחר את כל החברים נפגוש/ובשמחה גם נתחבק/כל זה אינו משל ולא חלום/זה נכון כאור בצהריים/טוב, קצת הגזמנו לא בדיוק מחר/ואם לא מחר אז עוד חודשיים/עוד חודשיים
מחר מהקורונה לא נחשוש/בית ספר לא יהיה כבר ריק/מחר את כל החברים נפגוש/ובשמחה גם נתחבק/כל זה אינו משל ולא חלום/זה נכון כאור בצהריים/טוב, קצת הגזמנו לא בדיוק מחר/ואם לא מחר אז עוד חודשיים/עוד חודשיים
היה לו חדר מוסיקה מגניב ואף תלמיד לא הבריז אצלו משיעור משעמם כי לא היה משעמם ולכל אחד היה קול. כשהתלמיד יואב, בן 12, סבל מפחד במה הוא לימד אותו לנשום. כשפלג מכיתה ה' החלה לכתוב שירים, עודד אותה לחלום בגדול. מאחד הטקסטים שלה התרגש במיוחד. קוראים לו: אור.
הנה:
הנה:
המלים שוות הלחנה, הוא קבע. אמא של פלג היא גם מורה באותו בי"ס. יום אחד המורה למוסיקה שלומי פשוט הגיע והתיישב מיד. על כיסא קטן בצל האורגן ידיו נעו על הקלידים בקצב, והוא רוקם לתלמידה מנגינה. בוידאו אפשר לראות קצת מהתהליך. פלג התלהבה אבל שלומי לא סיים. אני אמשיך, אמר לה. הוא לא הספיק
אחרי שנטבחו המורה שלומי ובת זוגו שחר, בנם הצעיר רותם המשיך להסתתר זמן מה מתחת לגופת אמו בחדר. כשהמחבלים הלכו שם לב שנפגע בעצמו מרסיסים וחש שהוא מאבד דם. הנער נאלץ לדחוף את גופת אמו מעליו ורץ לחדר הכביסה. שם עשה לעצמו חוסם עורקים. זהו סיפור הישרדות יוצא דופן של רותם, בן 16. גיבור.
בווטסאפ המשפחתי הוא הודיע שההורים מתים. אני מצטער, כתב. מלא בכאב, ייסורים וגם רגשות אשמה שלא הצליח להציל אותם מהתופת, הוא שמע את המחבלים מתקרבים שוב לבית. רותם נכנס למיטה של אמא ואבא, התכסה בשמיכה והתפלל "לכל אל" כדי לחיות. הרוצחים לא השגיחו בו. רותם ניצל.עכשיו הוא גר אצל הדודים.
הורי ילדי בית הספר היו צריכים לספר להם אבל איך מספרים שהמורה האהוב למוסיקה נרצח? אמא של אחד מהם לא גילתה לו. יומיים אחרי הוא קרא בווטסאפ הכיתתי ונחרד. אמא של תלמידה אחרת סיפרה לה בבת אחת. התגובה היתה קשה.
כשהתלמידים נאספים יחד הם מתחילים לדבר על המוות והבכי נוכח. זה שלומי אבל לא רק הוא. יש עוד נרצחים שהם מכירים. אמא של התלמידה פלג, שכתבה את השיר ששלומי לא סיים להלחין, ידעה בדיוק מה צריך לעשות כדי להתחיל לרפא את הלב. היא חיפשה את רמי קליינשטיין.
הזמר רמי קליינשטיין הוא איש מקסים ויש לו סובלנות אין קץ לילדים קטנים ולהורים שלהם. הוא שמע את קולו של המורה שלומי מההקלטה של תלמידתו פלג והחליט: הוא יסייע להם להשלים את הלחן ואת הביצוע לשיר של המורה למוסיקה. עכשיו פורק האוטובוס את התלמידים מנופי הבשור באולפן ההקלטות העוגן.
לפני כמה ד' סיים הגיטריסט לעשות את השורות שלו בהתנדבות. טכנאי האולפן, שרגיל לסרט נע של זמרים, מתרגש מהילדים הקטנים, שמחכים לפגוש את רמי קליינשטיין. זו שליחות, הוא חוזר ואומר ומנגן בפסנתר את המנגינה בדמעות. אחרי ההקלטות יחבק את פלג. "השלמנו. השלמנו את השיר שלך ושל המורה שלומי".
הילדים הכוכבים של שלומי רוצים שתדעו שהוא היה מורה ממש מיוחד. הילדים הביולוגיים של שלומי ראו את התלמידים שלו שרים את השיר בפעם הראשונה הערב וחשוב להם שתזכרו שחוץ ממורה לחיים הוא היה גם אבא שאוהב לחבק הרבה. חיבוק דב. זה הסיפור שלו:
• • •
Missing some Tweet in this thread? You can try to
force a refresh
