הנה תמונה של זוג צעיר מתחתן. תמי בשמלת כלה לבנה וכפפות תואמות ויורם בחליפה אופנתית ומשקפיים שחורים עבים, חותם על הצהרה שכולה אהבה. תיכף תישבר הכוס ולפני שישימו לב יחלפו 59 שנות נישואין, שלושה ילדים ושבעה נכדים. הבית של תמי ויורם מצגר היה בקיבוץ ניר עוז. 
וזאת תמונה טרייה יחסית. סבתא תמי וסבא יורם מצגר עדיין זוג אוהבים, שותפים לחיים, משלימים זה את זו. רק השיער הלבין. כל השאר ממש אותו דבר. חוץ מהעובדה שהיא שוחררה מהשבי אחרי 54 ימים. הוא עדיין שם. ארבעה חודשים בעזה. אין תמי בלי יורם והיא מתגעגעת לחיבוק.
ביממה שלפני הפעימה, השבויים מהמנהרה הרגישו משהו שונה באוויר והחלו להתכונן. אולי הם ייצאו, אולי הפעם תורם. יורם הציע לאשתו, תמי מצגר, ללבוש את הטרנינג הורוד כי הוא חם יותר. הירידה לעומק האדמה של עזה נכפתה עליהם בסוף הקיץ אבל עכשיו אמור להיות קר שם בחוץ. ואז המחבל ביקש מתמי לבוא.
לרגע הזה תמי חיכתה כמו כולם אבל דווקא כשהגיע הכל הרגיש פתאומי מדי ובלתי ניתן לעיכול. בקושי הספיקה להיפרד מיורם שלה. הוא אמר לה ללכת. גם רימון קירשט נדחקה קדימה לאחר ששהתה בתא כליאה קטן ונפרד. הן הלכו קילומטרים כמו ביום הראשון עם מחבל חמאס צעיר שהוביל אותן עד שהגיעו לפתח.
תמי מצגר התבוננה בפתח היציאה. היה שם מעין סולם בנאים ארוך ומלמעלה ביצבצו אלומות דקות של אור. היא לא מבינה איך עלתה. אישה בת 78, חולה. כל החיים עישנה שתי חפיסות סיגריה ליום עד השבי. נעזרה בבקבוקי חמצן. כנראה שבמקרים כאלה תאוות החיים גוברת ומתגלים כוחות מיוחדים, אחרת אין הסבר.
אי אפשר להסביר גם את האושר והתקווה שחשה עם הטלפון הראשון לילדים ולנכדים. נשיקות וצורך לספר כבר מה קרה. זאת היתה תקווה דומה לזו שהרגישה כשהושלכה ב7 באוק' בגסות למכונית, פצועה ומדממת ואז שמעה קול מוכר: תמי, זאת נילי. אני פה. נילי היא נילי מרגלית. אחות בסורוקה. חברת קיבוץ ניר עוז.
הן הגיעו למנהרה ונילי אמרה לתמי מצגר היחפה, הפצועה, ההמומה, לאחוז בה לאורך כל ההליכה הארוכה. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא הצילה את חייה. בפעם השנייה היא השיגה אנטיביוטיקה לאחר שהפצעים הזדהמו וכשזה לא עזר - השתמשה בדבש מרפא. אח"כ דאגה שיעבירו בלוני חמצן לתמי הקשישה כדי שתוכל לנשום.
תמי לא ידעה איפה יורם בעלה. הם נחטפו בנפרד. היא מחדר המקלחת, אחרי שנתפסה מסתתרת והתבקשה על ידי מחבל להביא כסף אבל ניסתה להסביר שאינה מחזיקה מזומנים. פתאום במנהרה היא פוגשת אותו. את אהוב ליבה. כשתמי מספרת עליו היא לא בוכה. "אני חזקה".
עכשיו, כשהיא ישובה בסלון ביתה הזמני בקריית גת, תמי אומרת ש"תמי הישנה אולי היתה בוכה. אולי לא היתה מדברת". אבל תמי של אחרי השבי מרגישה שאדמתה בוערת תחתיה והיא לא תשקוט. אפשר לעצור את הלחימה כדי להשיב חטופים, היא אומרת. לנו יהיה את הכוח לקום עוד פעם. לא משנה (תמורת) כמה, הוא חסר.
כדי להעביר את הזמן בשבי הם ביקשו מאלכס ההיסטוריון הרצאות על השואה. הוא דיבר על היהודים שנחנקו למוות בעוד הם חווים גיהינום משל עצמם. עוד יום עובר ומתחלף ללילה והדרך היחידה להבין את זה היא באמצעות שעון שהסליקו ועבר מיד ליד. באחד הימים היתה הפגזה של צהל מעל המנהרה והקירות רעדו.
מדי פעם בפעם ביקרו אותם בכירי חמאס עם זקנים מחודדים. שאלו שלום ירושלים. ביום אחר פתאום מילאו את החלל קולות של טלויזיה. במנהרה קלטו את שלושת הערוצים. יורם מצגר הוזמן לתרגם. הוא יודע ערבית אבל לא נחטף עם מכשיר שמיעה ולכן עוצמת הווליום הוגברה למקסימום. גם חטופים אחרים יכלו להאזין.
ירדן ביבס, אבא של הג׳ינג׳ים כפיר ואריאל ובעלה של שירי, הובא מעת לעת למפגשים עם קבוצת המצגרים. יום אחד עבר במנהרה דוד קוניו, חברו הטוב. ירדן התחנן למחבלים שיישאר. הציע לחלוק איתו מזרן. הם סירבו. הוא הלך והסתגר. אמר ליורם מצגר: לפחות הילדים שלך זוכרים אותך. הילדים שלי קטנים מדי.
מהמנהרה ההיא כבר לא נשאר דבר. החטופים הועברו למקום אחר. לפני מספר שבועות שוחרר סרטון ובו נראה יורם מצגר. עדיין אפשר לזהות בו את ניצוץ החיים, אומרת תמי. רוב היום עובר עליה על הספה. למרפסת היא לא יוצאת. לילות הם סיוט וכך גם הבקרים, בלי יורם. הוא בעזה.
תודה רבה למשפחת מצגר האהובה ובעיקר לסבתא תמי הגיבורה. היא לא אוהבת שמכנים אותה גיבורה אבל זאת מי שהיא. לא בא לי לשחק אותה כאילו הראיון הזה הוא עוד יום במפעל. התרגשתי. היה לה קשה והשתדלתי ככל יכולתי לנהוג ברגישות.
הנה הראיון עם תמי מצגר שחזרה משבי חמאס:
הנה הראיון עם תמי מצגר שחזרה משבי חמאס:
https://twitter.com/kann_news/status/1754337971174510983?s=19
• • •
Missing some Tweet in this thread? You can try to
force a refresh
