1/ Eighteen hourse since the start of the U.S.–Israel operation against Iran - several insights and new pieces of information.
***The Middle East is still in shock over the assassination of Ali Khamenei, the world’s longest-serving dictator and the architect of the “Axis of Resistance.” Together with other eliminations, this is a strategic blow of historic magnitude - and the first time Israel has killed the head of a sovereign state.
In many ways, Israel has sought to restore its deterrence after October 7, once it became clear it had none- not vis-à-vis Hamas, Hezbollah, Iran, or the Houthis. The killings of Sinwar, Nasrallah, Khamenei, and Assad’s flight to Moscow are an attempt to rebuild regional deterrence. 2/ Who rules Iran?
Senior Israeli officials tell me there has been a significant disruption of command and control. According to them, Ali Larijani is currently the dominant figure, but it remains unclear who the new leader is. The assessment is that a new Supreme Leader has been appointed — his identity is being kept secret. We should assume that strikes against officials are not over yet.

1/אחרי שעות ראשונות, הנה המגמות הגדולות והשאלות.
א. המזרח התיכון כבר שונה לגמרי. גם אם המשטר לא ייפול, וגם אם חמינאי - שהישראלים משוכנעים שחוסל - לא חוסל. למה? כי התקיפות הללו מאסיביות ביותר ויגרמו נזק עצום לאיראן. ארה"ב המחישה מחויבות יוצאת דופן נגד איראן בליסטית או גרעינית. 2/ב. ישראל היא זו ששכנעה את ארה"ב שיש ברשותה יכולות לחסל לא רק את בכירי המשטר, אלא גם את השכבה שעלולה להחליף אותם. נדרש לעניין מודיעין יוצא דופן. רובו הושג ומנוהל בידי אמ"ן. צנזורה אסרה לפרסם על ביקור ראש המוסד בשעתו בוושינגטון, כחלק מביקורי הבכירים שם. אבל הפרטים עסקו בדיוק בזה.

1/EXCLUSIVE: Senior Israeli officials say they assess that the recent surge in antisemitic and anti-Israel activity online is state-led. By 'recent' ,sources point to a shift in tone: from attacking Israel’s actions in Gaza to classic, generalized antisemitism - familiar tropes. 2/The officials stress that criticism of Israel during the war is expected, and the activity of bots etc' in enhancing anti Israel sentiment is well known. But they say the current wave goes further, showing signs of coordination, timing, intent.

1/ So, What’s Happening in Gaza?
How did we reach this agreement? And where does this ceasefire leave both sides?

Beyond the competing narratives and politically motivated spins, a complex and layered set of factors led to this ceasefire - and possibly, the end of the war.

Israel had been pressing Hamas militarily, targeting what remains its most important asset: Gaza City. Within Gaza, pressure was mounting as well - from the Palestinian population and from Hamas operatives urging their leadership to end the war. Netanyahu was constantly discussing the 'break point' of Hamas, promissing a 'total victory'. Yet at the same time, as I've written here several times, the scenario was always of Beirut 1982, when Israel led to the exile of the PLO and Arafat following a short siege.

However, Israel was facing growing international pressure and isolation, which has reached emergency proportations. The United States and President Trump aspired to bring the conflict to a close by the end of 2025. The President himself has said as much, telling Netanyahu, in essence, that Israel cannot fight with the entire world (lookd for his interview to Fox News, right after the agreement was reached).

Washington managed to enlist Qatar and Turkey to help pressure Hamas; both of these countries got substantial returns for that. This left Hamas with no real option, with all its regional allies demanding it compromised on a cease fire.
The failed Israeli assassination attempt in Qatar became a catalyst - an opportunity to turn crisis into leverage and push the process forward.

There’s another dynamic often overlooked: wars have a way of maturing. They reach a point of exhaustion, where both sides lose public support at home and recognize the need to pause, if not end, the fighting. This war, too, had reached that point. No doubt, Israel had the upper hand.

Now: What Was Achieved - and Why It Matters 2/ Let’s start with what this agreement actually achieved.
It’s inaccurate to portray this as a master plan conceived in Jerusalem and implemented through Washington’s good offices. It’s equally wrong to suggest that the same deal was always on the table and could have been reached a year ago.

Again. Two flawed narratives are circulating.

The first is that this was always Israel’s plan — a carefully choreographed “master strategy” by Netanyahu and Dermer. That is false. Israel was seeking a breaking point for Hamas, not a negotiated settlement.

The second is that this deal was always available, that it could have been secured long ago. Also false. Time, pressure, and changing realities made this agreement possible now — not before.

Here’s what’s different.

The first and perhaps most significant achievement is that all hostages were released alive and at once - rather than in a drawn-out, phased process - while the IDF still maintains control over much of the Gaza Strip.

The second achievement lies in the regional and U.S. endorsement of the principle that Hamas will be disarmed. For now, this commitment is theoretical, but it remains a valuable precedent for the future.

What’s the difference between this agreement and what might have been possible 15 or 16 months ago? Then, Hamas insisted it would only release hostages after Israel withdrew entirely from Gaza - to the last inch of Gazan territory. That would have stripped Israel of all leverage. It also rejected any discussion of disarmament, even in principle.

Today, Israel retains a military presence inside Gaza, and Hamas -at least on paper - has agreed to the notion of disarmament. That’s the delta between then and now.

But there is also a cost. The price paid over those 15 months- in lives lost, in Israel's legitimacy eroded to a point never seen before, in the devastation wrought - will be debated for years. Was it worth it? That question remains open. But This is, with no doubt, better than past agreements pitched to Israel.

As to the previous agreements, the Biden administration has told Netanyahu’s government that Israel retains the right to resume military action if Hamas violates the agreement. “Your right to self-defense will not be infringed,” officials said a clear assurance that the ceasefire does not bind Israel’s hands indefinitely.

We need to mark a clear distinction between the principle of the 'hostages freed first' and phase 2 of the deal. That phase has been in the works since the Biden administration. Much of this was done by the UAE with the two respective administrations. In all of the drafts, Hamas does not rule Gaza, there's a sort of a Palestinian-rule that isn't exactly the PA, and a measure of de-militarization.

1/The Iran - Israel War, Day 8. We are now a week after Israel launched what it labeled its *preemptive strike* against Iran, effectively beginning the war. It’s time to assess what both sides have achieved - and where things stand.
Let’s begin with Israel.
first, Israel focused its opening move on decapitating Iran’s senior military leadership and targeting around two dozen nuclear scientists involved in Iran’s secret weapons program. It then moved to nuclear installations and surface-to-surface ballistic missile infrastructure.

The results have surpassed Israeli and international expectations.

In the first 48 hours, Israel killed the most senior commanders of the Revolutionary Guard, the Iranian military, and the air force. It assassinated the Iranian Chief of Staff.
His replacement relocated to what Iran considered its most secret command bunker, deep in the mountains. Israel struck there too. He fled to a secondary command center in Tehran. He was killed there.
(photo I took myself in Ramat Gan, two days ago). 2/ After this initial shock-and-awe phase, focused on leadership decapitation, the IDF turned its attention to nuclear installations and surface-to-surface ballistic missiles. The Natanz centrifuge facility suffered heavy damage and the AIEA assumes its centrifuges casscades are damaged beyond repair.

The Isfahan nuclear site, where Iran was working on how to convert enriched uranium into material suitable for a warhead, was also heavily struck.

Other research sites involved in Iran’s weapons group- the part of the program focused on constructing a bomb or a warhead - were destroyed.

The Fordow nuclear site, deep in the mountains, was hit only on the surface. Even without U.S. involvement, Israeli officials say they have contingencies in place for Fordow.

As for ballistic missiles:
Israel has destroyed between a third to a half of Iran’s launchers and several hundred missiles.
The Israeli Air Force now operates with real-time intelligence from rather freely flying over west Iran to Teheran - after dismantling nearly all of its effective air defenses.A senior Israeli security source put it bluntly:
“Now, with no limits on air attacks inside Iran - and given the vast military infrastructure they’ve built - it’s like a candy shop for us. Hard to choose what to hit first".
Much of Israel's success is due to the superb performance of its military intelligence branch (AMAN) and technological capabilities. This may be the first time in history that high-tech intelligence tools have produced such a deadly impact and a potential military victory.

1. The Israel-Iran war: The first day.
We are now about 15 hours after Israel launched what it labels a *preventive strike* against the Islamic Republic of Iran - targeting its nuclear facilities and ballistic missile sites.

Here’s a short recap of what’s happened - and what it means.

First, this is not an *operation*. It’s not a *strike*. Israel is now **at war** with Iran. And Israel’s defense establishment understands that well.

I spoke a short while ago with a senior Israeli security official. His most important message was directed at the Israeli public:
"Prepare for Iran’s response, don't underestimate what they can do. It will be substantial and lethal". 2. Now to the war. At the beginning of 2024, while Israel was still fighting the beginning of the war in Gaza, it began receiving what security officials described as troubling signals: Iran was advancing in what’s known as the *weapons group* -the part of its nuclear program focused on the actual assembly of a nuclear bomb or warhead.

I heard details related to attempts by Iran to acquire specific equipment that would only be needed for a timed nuclear detonation. A senior Israeli security official confirmed to me that these signals were captured by Israeli intelligence. This quickly became a major headline - in Israeli newspapers, and then in the international press.

It was during that same period that the IDF’s operations branch began serious planning for a possible strike on Iran’s military, the Revolutionary Guard, and most importantly, its nuclear facilities.

What was obvious to the Israelis was that striking Iran’s nuclear sites could never be done without factoring in the Iranian response to that - which would be substantial, and likely devastating for Israel.

סיפור ב-3 מערכות. מערכה ראשונה- מגיע לקינג'ס קולג' אמש בלונדון כדי לדבר בפורום הגיאופוליטי. לצדי מדבר עיתונאי סורי עצמאי, ראסן איברהים. בקהל יש כמה וכמה עם כאפיות שרוצים לצעוק עליי כישראלי. אך והואיל ואיברהים בא עם בטן מלאה על איראן, והאסון של האחים המוסלמים, הם מאבדים סבלנות. 2/ אחרי שאיברהים תיאר באריכות את האסון של פונדמנטליזם איזורי, מחה על כך שמחאות נגד אסד לא ממש היו,
אני מדבר על סיבות העומק ל7 באוקטובר ושואל אותם אם הם שמעו דיון מלומד, בבי.בי.סי או בכלל, מדוע החלה המלחמה. למה חמאס מסתער. דיון אחד. הקהל אומר שלא.

1/A week later, some thoughts about the elections - and the good life.
At first glance, its a straightforward story. If prices are too high, the President seems weak, there is a border crisis, cities feel unsafe (it's not only about the data, remember?), the candidate is the Vice President, and most of the country says its on the wrong track, then the chances of incumbent victory look slim.

Yet there’s something deeper happening, beyond Democrats or Republicans: power structures are failing, and it’s not happening only in the U.S. These structures are hollow, corrupt, or simply no longer fit for purpose. People want to upend them. In dictatorships, the solution is more authoritarianism. In democracies? They keep on changing incumbents, endlessly trying to fix the system by replacing its handlers.

With no real, thoughtful change, it will fail. It’s the system itself that’s broken. 2/ Simply reciting the successes of the Liberal order - a habbit of liberals everywhere - won’t prevent its collapse. We live in an era defined by the politics of sentiment. Seeing that is crucial for any successful nevigation of public affairs.

I have been writing about U.S. elections since 2008, observing the shifts in the country’s political landscape over the years. I’ve written a book titled REVOLT about nationalism, populism, and the demise of the liberal order, and I documented Trump’s rise before his 2016 win in a TV series. It seems to me that Americans have been asking the same question, probably since 2008, and they’re trying to answer it in different ways—choosing different people, becoming more and more desperate as time goes by.

The question: What is the American model for life in contemporary times? And I don’t mean this as an empty slogan. Really—how can you live a good life in this era? And a "good life" isn’t just about the economy. It’s also about identity and security, dignity, a sense of purpose, and human flourishing. And it is also about the consequences of automation, climate change, and a global sense of alienation.

1/קשה להתעלם מזה, גם אחרי יום. הנ"ל אשכרה אמר "הרצי הלוי לא מתעסק במלחמה הוא מתעסק בפוליטיקה, רק בפוליטיקה". באמת?
מישהו מאמין לשקר המכוער הזה? לדיבה הפשוטה הזו?
פאנל השקר הזה מעיד על מחלה תקדימית בעולם: מנסים לחסל את הצבא, הצבא - תוך כדי מלחמה נגד אויב אכזר. לא היה דבר כזה.

https://twitter.com/Now14Israel/status/1832853827298443473

2/עכשיו תראו. היה זה העיתון והאתר בהם אני כותב שפרסמו את הסיפור (המקומם) על קמ"ן פד"ם. ואני פרסמתי ועוד אפרסם סיפורים על כשלונות מערכת הביטחון. אבל מה בין זה ובין חגיגת העליצות הטמאה הזו, שמובלת בידי הליצן הציני והמלגלג הראשי, שונא ישראל ממש, ינוןמגל. והתשובה: יש להם תכנית.

תנאי לניצחון למלחמה הוא גיוס כל המשאבים הלאומיים (פון קלאוזביץ). ישראל מפולגת וחסרת אמון לגמרי בהנהגה. הממשלה ומי שעומד בראשה בכלל לא משתדלים לגייס את האומה. ההפך; הם מעסיקים שופרות ואינטרסים כדי לזרוע שנאה בינינו, לתועלתם. מה שחשוב להם אינו הניצחון על אויב, אלא להיאחז בשלטון. למאמינים בכיבוש צבאי בעזה: אי אפשר לשלוט בעזה בממשל צבאי ל10 שנים כאשר למעלה מחצי מהציבור חושב שראש הממשלה מושחת וחייב להתפטר, ומעדיף את האינטרסים האישיים שלו על המדינה והחטופים. למאמינים שאין מנוס ממלחמה בצפון: יש פה אמון הנחוץ לכך? אתם יודעים שלא. זה באשמת ממשלה נוראה.

1/פרסום ראשון, הבוקר בידיעות אחרונות ו-Ynet+. תעקבו אחריי, זה לא פשוט. מצונזר. *לינק לטור- בסוף*.
הלילה של ה-6 באוקטובר היה אחד הלילות הדרמטיים בהיסטוריה של המודיעין בישראל. כפי שפורסם בעבר, התקבל סימן מעיד משמעותי, שנבע מפעילות מבצעית שביצע שב"כ בעבר, והמחיש סיכוי לפשיטה קרקעית 2/לישראל. הסימן הזה "עלה" כבר בעבר, ללא חדירה קרקעית של חמאס. ועדיין- זו סיבה מרכזית שראש השב"כ קפץ. שהעירו את הרמטכ"ל. היו סימנים אחרים. היו גם סימנים "מצננים" שגרמו לסברה שמדובר בתרגיל.
אך קרה עוד משהו, שלא דובר בהרחבה עד כה, והוא נקלט ב-8200. הוא היה משמעותי ביותר. מה שאפשר

1/ On October 7, Hezbollah initiated a war against Israel. There is no Israeli 'occupation' of Lebanon, as Israel completely withdrew in 2000. Hezbollah's attack, which predates any criticism of Israel's aerial assaults in Gaza, appears to be a coordinated effort with Hamas, 2/ aiming to stretch Israeli forces thin on both the northern and southern fronts. Hezbollah, labeled 'resistance' group by some in the Arab world but internationally recognized as a terrorist organization, did not disband following Israel's full withdrawal in 2000.

1/מסרב להצטרף לסנטימנט ייאוש כאשר חברים, ובנים של חברים, נלחמים בעזה. היה ברור (ונדמה לי שזה מה שכתבתי, וגם אחרים) שזה יהיה קשה וארוך ונורא. שלב ג' נגד חמאס, בתוכנית צה"ל שהוצגה לקבינט, בין 9 חודשים לשנתיים. שלב ב' (הכניסה הקרקעית, השתלטות אפקטיבית על שטחים) חודשיים-שלושה. 2/ ישראל חייבת ליזום פרואקטיבית כל מאמץ להשבת החטופים, להסכים להפוגות ושחרור אסירים ועסקאות בכלל. אבל האמת היא שהאינטרס החמאסי הוא להשתמש בחטופים עד הסוף. וגם אם המלחמה תיעצר מחר, לנהל מו"מ של שנתיים.לאור מספריהם, ולאור העבר, סינוואר בטח מאמין שיקבל את כל האסירים הבטחוניים ויותר.

1/עליתי לגליל העליון השבוע.
בשדות הירוקים של קיבוץ נאות מרדכי, לא רחוק מקריית־שמונה, מגדלים תירס, עגבניות וחיטה. החיטה היא גידול מבוקש מאוד בימים אלה, בגלל המחסור שנוצר בשל המלחמה באוקראינה; זו דרכן של מלחמות, שכמו משק כנפי הפרפר, יכולות לשנות את גידולי הפלחה של קיבוץ אלפי קילומטרים משם. חלק מהשטחים החקלאיים נראים פחות כמו שדות כעת, ויותר כמו שטחי מלחמה, משוסעים ובוציים. זו העונה של המלחמה. המלחמה בעגורים. הם פושטים בהמוניהם על השדות החרושים והזרועים, ומכלים הכל. הכל כשר במלחמה הזו: צופרים, אזעקות, לייזר. ובכל זאת, הם חוזרים. השנה, קיוו בעמק החולה שצלילי המלחמה – האמיתית, עם חיזבאללה – יצמצמו את פשיטות האויב העגורי. בכל זאת, בשדות שומעים כעת את קולות היציאות, אך העגורים לא מורתעים. 2/ נאות מרדכי לא זכה בפינוי רשמי מטעם המדינה. שטחיו רחוקים כמה מאות מטרים מהדרוש. בדרך לשם עברתי ליד אגמון החולה. אפשר היה לראות להקת ציפורים מתרוממת. פתחתי את החלון כדי לנסות ולזהות, ובדיוק באותו רגע הגיע פוש לסמארטפון: חדירת כלי טיס של חיזבאללה באזור אגמון החולה.
הכטב"ם הופל דרומה משם, לא רחוק משדה אליעזר. יומיים לפני כן נהרג רס"ב (במיל') יחזקאל עזריה ז"ל מפגיעת כטב"ם מתאבד סמוך למושב מרגליות. זו הפעם הראשונה שזה קרה לצה"ל. יחזקאל היה בן 53, החייל הקרבי המבוגר ביותר שנפל במלחמה.
כך נראים החיים כרגע בגליל העליון: היישובים הקרובים לגבול פונו. תושביהם זוכים לדיור מטעם המדינה או מימון לצורך הוצאות ושכירת דירה. מנרה, דוב"ב, מרגליות, אביבים, משגב עם ושמונה קיבוצים מפונים נוספים. מטולה היא בכלל שטח צבאי סגור. במועצה האזורית יש עוד שמונה קיבוצים שלא פונו (הם מכונים "השמינייה") כי הם לא קרובים מספיק לקו הגבול. תושביהם לא מקבלים כל פיצוי. בערך חצי מהתושבים בקיבוצים הללו, בייחוד משפחות צעירות, עזבו את בתיהם. זו המלצת המועצה: לעזוב בינתיים. המדינה אומרת להם – ולעוד יישובים רבים בקו העימות בגליל, מהים התיכון ועד עמק החולה – להישאר ולהסתדר בעצמם.

1/בתוך אווירת הנהי הנוכחי, כותב משהו שהיה מההתחלה: את חמאס ככוח צבאי מאורגן צריך לפורר. עד הבונקר האחרון. לא ברורים לי הטקסטים שצריך להסביר שזה "ייקח זמן". היה ברור שייקח זמן, ולא בחודשים, ושיסתבך. העובדה נותרת: אי אפשר לחיות עם מדינת חמאס על הגבול. זה לא ישתנה. אסור להדחיק. 2/אז אומרים איך. וקשה. ודרום הרצועה. אני כל הזמן מדבר עם קצינים, בכירים וגם בשטח. הם אומרים שזה ייקח זמן. זה יכלול מאמץ כביר של ישראל. זה יהיה עניין של שנים, אולי, כמו אחרי חומת מגן. ובסוף יהיה חמאס, אבל לא יהיה לו צבא, והוא לא ישלוט ברצועה, ולא יוכל לארגן פשיטה חטיבתית על ישראל.

1/Breaking: Senior Israeli officials are saying that the IDF will maintain a significant presence in the northern areas of the Gaza Strip after the current intense phase of the conflict ends. Messages along these lines are being conveyed to the US. My piece this morning. 2/ This is not just about a security perimeter next to the Gazan border. The immediate return of all Palestinians living in the north, who were displaced, will not be allowed. Instead, there will be a gradual process for their return, overseen by Israel. The senior officials

1/מחשבות על המלחמה.
חמאס לא רק הפתיע את ישראל בהתקפה ב-7 באוקטובר, אלא גם בטקטיקת ההגנה בה בחר. לפני כניסת צה"ל לרצועה, דובר רבות על מיקוש, מטענים, מארבים. צה"ל גבר על האיומים הללו בהפצצות ריכוך מאסיביות; ההפתעה היא שמנהיג חמאס לא הצליח או לא רצה לחולל קרבות נרחבים 2/ואגרסיביים מול חטיבות צה"ל – אלא בוחר בהסתתרות והירתעות מחיכוך.
סינוואר משחק על זמן. עושה רושם שהוא מהמר שיוכל לשרוד יותר זמן מתחת לאדמה – ממה שצה"ל יוכל להיות נוכח מעליה. כוחות צה"ל, עצומים במספרם ויכולות האש שלהם, מייחלים לעימותים ישירים עם המחבלים.

1/מתוך טורי בידיעות אחרונות במוסף לשבת.
עסקת החטופים שוטפת את המדינה בים של דמעות ופוסט-טראומה. השחרור האיטי, טיפין-טיפין, עם העברת שמות למשפחות ערב קודם, יהיה מטלטל וקורע לב. הוא מזכיר לכולנו שה-7 באוקטובר לא נגמר. הוא מתמשך, כל עוד המלחמה מתרחשת – וכל עוד החטופים כלואים במנהרות, ב"תת-קרקע". בניגוד למה שמשתמע מהשיח התקשורתי בימים האחרונים, התקווה של רבים במערכת הביטחון ובממשלה היא שהעסקה תתמשך. אפילו תיגרר. שאחרי 4 ימי ההפוגה המוסכמים, חמאס יסכים לשחרר עוד חטופים, ויבקש עוד ימים. למעשה, זו ההערכה שהוצגה לממשלה: שחמאס, כרגע, יכול ורוצה לשחרר יותר מ-50. המספר ששרים ציטטו לי הוא 70-80; "ואנחנו מקווים שיותר".
ההסבר לכך כואב. אחרי ההפוגה, בין אם תהיה כמה ימים ותסתיים בהשבת כ-50 חטופים, או תימשך 10 ימים (וזו ההערכה בקבינט המלחמה) ותשחרר הרבה יותר, צה"ל יעבור לשלב הבא במלחמה. הוא יהיה קשה, מבצעית. צפויים מהלכים מורכבים, יוצאי דופן, עמוסי אש. מערכת הביטחון תצטרך להיערך אליהם. להפוגה יש יתרונות מבחינה זו – יתרונות שהוצגו לקבינט ואי אפשר לפרטם. מה שכן אפשר לומר הוא שצה"ל מחזיק באומדנים מדויקים – כמה טנקים ייפגעו. מה הם תרחישי הייחוס לשחיקה בסד"כ – זאת אומרת, לחיילים שחלילה ייהרגו או ייפצעו. עד כה, הפעולה ברצועת עזה מנצחת את החישובים העגומים; מספר הנפגעים, והפגיעה בציוד, מצויים בחלק הנמוך ביותר של ההערכות שהוכנו בזרועות הצה"ליות שעוסקות בתכנון ובניין כוח. זה מעיד על יכולות תכנון ולחימה, והקרבה, יוצאות דופן. אך אין ערובה שזה יימשך כך, והקרבות צפויים להיות מאתגרים.
2/"ולכן, כמה שנצליח להוציא מהחטופים שלנו עכשיו, נוכל לפעול בקלות רבה יותר מבחינה מבצעית", העיר בכיר אחד, "וצריך לומר את האמת: אין ערובות שנצליח להחזיר את כל מי שלא ישוחרר כעת. הרי זו מלחמה שתכליתה הסופית היא השמדת הצבא של חמאס וחיסול יחיא סינוואר ומוחמד דף. אז אנחנו מוכנים לתת לזה זמן, לנסות לשחרר מיידית את כל מי שאפשר. כי השלב הבא עומד להתרחש. לא משנה מה".

אף אחד לא מוכן להבטיח מתי תבוא עסקת השחרור הבאה, אבל ראוי להזכיר דברים שכתבתי בעמודים אלה בעבר: קבינט המלחמה לא שולל, ולא ישלול בעתיד, את האפשרות של יציאת צמרת חמאס לגלות (ובלבד ששלטונו חוסל ברצועה), בתמורה להשבת חטופים.

החשש המובהק והמוצדק ביותר הוא מאבדן מומנטום. מהתמונות והסרטונים שייצאו מצפון הרצועה ההרוס. יש פער בין העולם לישראל. בקהילה הדיפלומטית, גם במערב, רואים בהפוגה צעד ראשון לקראת היום שאחרי. בירושלים – יותר נכון, בבור בקריה – אומרים שיום כזה הוא מעבר להררי החושך של חמאס. שר החוץ האמריקני בלינקן יגיע לכאן השבוע. הוא ישמע קבינט מלחמה חד משמעי, ללא בקיעים, מתואם: המלחמה נמשכת. הפנטגון ובלינקן מנסים להבין: איך חמאס ינוצח בדרום הרצועה, כאשר זו שרויה במשבר הומניטארי למעשה, עם מאות אלפים רבים שאיבדו את ביתם, בצפיפות יוצאות דופן, וצה"ל אמור – איכשהו – לטהר את האזור ממחבלים.
יש תשובות לשאלות הטובות הללו, אבל לא בטוח שהן ישכנעו את האמריקנים.

הנ"ל מוגדר כ associate professor , דרגה בסיסית, באוניברסיטה שממוקמת במקום ה-159 בארהב לפי הUS News. זו שעתו הגדולה, שבה הוא מעניק ריאיונות שבהן לא רק נטען שישראל אחראית לרצח עם בעזה, אלא שזה "רצח עם לפי הספר". למה מראיינים אותו? בגלל הישגים אקדמיים? לא. פרובוקציה+עברו כישראלי. ישראל מנהלת מלחמה בעזה נגד ארגון טרור שנתמך ומסתתר בתוך אוכלוסיה. עזה היא מקום עני ואומלל, וישראל עשתה טעויות חריפות בעבר ביחס אליו, כולל במתן אפשרות לחמאס להתעצם, אבל גם הומניטארית. אל מול הזוועות והניסיון לרצח עם שביצע חמאס, חסידי הפלסטינים משמיעים את טענות הג'נוסייד שלהם.

מסקנות מהמלחמה, מבוססות על סקרים ושיחות עם בכירים בישראל. מתוך טורי בידיעות אחרונות.
1. אמון.
חוסר ביטחון עמוק, אמון בצה"ל וחוסר אמון כלפי ממשלת נתניהו. מערכת הביטחון וצה"ל כשלו בזיהוי האיום, ונכשלו בבוקר השבת השחורה במשימתם העליונה להגן על אזרחי ישראל – שנרצחו, ומאות מהם נחטפו. ייאמר לזכות הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש אמ"ן שהם קיבלו אחריות, מיד; ייאמר לזכות מערכות הביטחון, שהן התעשתו במהירות. הסיפורים על הזוועות שבוצעו באזרחי ישראל, ועל אי־ההגעה של כוחות הביטחון ליישובי העוטף במשך שעות רבות, ילוו את האתוס הלאומי הישראלי. גם ניצחון חד־משמעי ברצועת עזה לא ישיב לישראלים, בהכרח, את האמון בביטחונם האישי. אך בעת מלחמה, ולאור התעשתות צה"ל והמעבר שלו להתקפה, הישראלים מביעים אמון בצבא. הנתונים שמופיעים כאן של מרכז אקורד באוניברסיטה העברית ממחישים כי האמון בצה"ל הוא גבוה, ולמעשה הגבוה מבין כל המוסדות שנבדקו. זו תוצאה קבועה במחקרים ובסקרים, ומה שמעניין הוא שלא השתנתה גם אחרי 7 באוקטובר. מדיניות אמירת האמת, נטילת האחריות, הצורך להילחם, ההתעשתות של חיל המילואים, כולם תרמו לאמון. ומי סופג את עיקר הנזק? חברי הכנסת בקואליציה, שרי הממשלה, ראש הממשלה בנימין נתניהו. כל אלה קיבלו אחריות באורח מוגבל, ותפקודם נתפס ככושל. למעשה, רק צה"ל, בכירי מערכת הביטחון הנוכחיים (הרמטכ"ל, ראש המוסד וראש השב"כ) ובני גנץ זוכים לציון חיובי במדד האמון. ישראל במלחמה, והציבור סומך על גנרלים.


2. צה"ל יגדל.
הסכמה נרחבת בדרג הצבאי והמדיני: צה"ל יגדל, תפיסת הביטחון של ישראל עומדת להשתנות. בגבול בין קוריאה־הדרומית לקוריאה־הצפונית יש, דרך קבע, כשני מיליון חיילים, המוכנים בכל בוקר למלחמה. שני הצדדים אינם מסתמכים במיוחד על התרעות מודיעין למלחמה; הם מניחים שיכולתם לצפות את הצד השני מצומצמת. ולכן היערכותם הביטחונית מבוססת בעיקרה לא על מודיעין והתרעה, אלא על היכולות של האויב. ישראל תמשיך להסתמך על מודיעין בהיערכות למלחמה, אך תגדיל את כוחותיה בהתאם לאיומים הכלליים ויכולות האויב – ותסתמך פחות על הערכות אמ"ן. הצבא יגדל, משמעותית. תתבצע היערכות לפריצות גבול ולפלישה פתאומיות; דוגמה טובה לכך היא הדרך שבה מערך מסוקי הקרב של צה"ל צומצם ‑ ועתיד כעת להתרחב שוב. לא רק צה"ל יגדל, אלא מערכת הביטחון כולה. מערך כיתות הכוננות יעלה למדינה למעלה ממיליארד שקל; סף החרדה גבוה מאוד. בחלק מהיישובים ביקשו לקבל לידיהם טילי "גיל", ולא רק נשק קל (הם לא יקבלו). הגדלת הסד"כ של צה"ל תעלה במחיר יקר, והוא יתורגם לקיצוצים בשירותים אחרים של הממשלה; המשק הנאנק יסבול. התרחבות צה"ל עשויה לדרוש את גיוסם של רבים באוכלוסיות שמסרבות לשרת – ובראשן החרדים.

זה לא מובן מאליו, לצערי-
המלחמה לא יכולה להיגמר באיזה מין הפוגה, שאחרי ממשיך "מאבק ארוך" בחמאס, "טפטופי ירי רקטי" לעוטף ולמרכז הארץ, "כי ייקח שנים" וכל הג'אז הזה. לא אחרי למעלה מ1000 נרצחים. לא אחרי ששילמנו ואנחנו משלמים מחיר כה יקר. חמאס חייב להיות מוכנע באמת ובתמים. אני שומע הרבה אנשים שמסבירים לי על יחסים בינ"ל ואמריקה. ובזה, באמת, יש לי ניסיון. ישראל לפעמים, ועל עניינים מסוימים, חייבת להתעמת, אם צריך עם כל העולם. לא על השטויות של ביבי בנאום בקונגרס. אלא על זה
ש
**יחזירו לנו את הילדים. והנשים. וכולם**
ושחמאס יוכנע. בלי שמץ ירי רקטי. כלום.