לא אדריכל לא מבין גדול באיכות בנייה אבל יש לי ניסיון של עשור וחצי בשוק השכירות וכמעט ארבעה עשורים (אימאלה) שאני חי במבנים. לא צריך להיות גאון כדי להבין את האמת הפשוטה שככלל, דירות ישנות עדיפות על דירות חדשות.
זה נכון מבחינת מרחב, כיווני אוויר ובכלל בכל היבט תכנוני שלא הוכתב> באופן בלעדי על ידי עיקרון העל בתכנון הישראלי המודרני – יעילות ספרטנית שמטרתה למקסם רווחים עד דק. להערכתי הלא מלומדת, לא סתם על הרבה בניינים ישנים מתנוסס שמו של האדריכל, לעומת בניינים חדשים בהם זה כמעט ולא קיים. פעם האדריכל היה גאה בבנין שלו, היום האדריכל הוא פונקציונר>

נכנסתי לFoot Locker לקנות נעליים והמוכר בישר לי שהרשת החליטה להפסיק לייבא נעליים מעל מידה 46.5.
״אף אחד לא קונה״ הוא הסביר.
״אני קונה!״ התרעמתי.
״לא. אף אחד לא קונה״ הוא התעקש.
״רק לפני שנה קניתי, מידה 48 בסנטר״ נופפתי עם הרגל לשם הוכחה.
״אין מצב״ הוא ענה, ״אף אחד לא קונה״.> המשכתי לשופרא והמוכרת שהייתה גבוהה בצורה יוצאת דופן שאלה אם אני צריך עזרה.
״יש לכם מידות?״ שאלתי.
״עד 46״ היא בישרה במבט מתנצל.
״גם האחים שלי גבוהים, לא מוצאים בשום מקום״ חלקה איתי מתוך שותפות גורלם המר של ארוכי הגפיים ומגודלי הרגליים.
המשכתי לסטורי.
״אני מחפש נעליים״ הכרזתי.>

משהו על חרוסת.
הייתי בן שמונה, זאת הייתה השנה הראשונה שלי בארץ והיה סדר פסח כיתתי כזה.
אבל לא ידעתי מה זה סדר, מה זה פסח ובטח לא מה זה חרוסת.
היה לי רק חבר אחד. קראו לו אנטון, ישבנו ביחד והוא הבין עברית אפילו פחות ממני.
כשכולם שרו ״אחד מי יודע״ אנטון ואני הסתכלנו אחד על השני> במבט של ברור שלא אנחנו.
אני לא זה שיודע.
אבל ניסיתי להשתלב ועשיתי את עצמי שר. אחרי זה התחילו לעבור המאכלים.
ביצה קשה, חסה מצה וגם חרוסת.
הצבעתי על החרוסת באימה ושאלתי את אנטון מה זה.
הוא כמובן לא ידע.
ניסינו לנחש וככל שהחורסת התקרבה התחלנו להילחץ.
אנטון אמר שזה נראה כמו>

נסעתי בקו 63 לכיוון תל אביב והרגשתי שמישהו לא מפסיק לבהות במסך הטלפון שלי וגם ריח של בושם מוכר הטריד אותי מאוד.
האוטובוס היה מלא אבל אף אחד לא ישב לידי ובספסל מאחורי האנשים התחלפו בכל תחנה ועדיין התחושה המוזרה הזאת שמישהו נועץ בי מבטים לא שחררה.> הייתי בדרך לים אבל הרגשתי שאני חייב לצאת מהאוטובוס הזה אז ירדתי ליד הבימה נשמתי נשימה עמוקה של הקלה ותכננתי ללכת על שדרת בן ציון ואז להמשיך על בוגרשוב עד הים.
בבן ציון יש את בית הקפה הזה שתמיד מלא ונמתח שם תור ארוך עד חצי השדרה>

יש פה זוג שכנים. הם בשנות השבעים כזה. היא תמיד מעשנת מתחת לבניין והוא מנגן על חליל. כל פעם כשאני פוגש אותה למטה היא תופסת אותי לאיזה כמה דקות טובות של שיחה על גבעתיים, התככים בבנין ועל הימים שלה כפקידה צעירה בבריכה העירונית.
ושתדעו שאין דרמות כמו בבנין גבעתיימי משנות השישים.> יש פה טינה שהולכת עשורים אחורה.
יריבויות, בריתות וקנאה.
ובגלל שאנחנו שוכרים ולא חלק מחשבון הדמים ארוך השנים, היא מרגישה בנוח לשפוך בפניי את כל הרפש.
היא גם מהאנשים שלא ניחנו ביכולת להבין מתי השיחה נגמרה. אני כזה אומר לה ״טוווב אז שיהיה לך יום מקסים״ והיא מדליקה סיגריה ומתחילה>

בקצה הרחוב שלי יש רחבה. סתם מגרש ריק. לפעמים ילדים משחקים שם כדורגל, לפעמים העירייה עושה פעילויות אבל בדרך כלל אין שם כלום. רק שמש או גשם.
אתמול עברתי שם וילדים מכרו שם מיץ בחמישה שקלים.
כנראה ההורים שלהם מלמדים אותם אחריות כלכלית או איך להתחמק ממיסים או גם וגם.> ליד הילדים איש ישב על ספה.
לצד הספה שולחן.
על השולחן מנורה.
וזה היה מוזר כי בדרך כלל המגרש ריק, ואין בו רהיטים בכלל. כשעברתי שם נזהרתי לא להסתכל על האיש יותר מדי אבל אולי המבט שלי התעכב, בכל זאת, איש על ספה ברחבה שבדרך כלל ריקה.>

עברתי על גלריית התמונות שלי.
זה תמיד עושה לי טוב.
אני אוהב לצלם חלונות של חנויות ואם כבר אז עדיף בלילה.
את התמונה הזאת צילמתי בפלורנטין.
בדיוק נפל השלט והעובד שבתמונה ניסה לתלות אותו בחזרה.
זה הפך לחתיכת פרוייקט. אחרי זה הצטרפו עובדים נוספים ונוצרה שם חתיכת המולה.> כשאני משוטט בעיר, אני תמיד חוזר לאותם המקומות.
רוטשילד, לוינסקי, פלורנטין יפו והפשפשים ומבחינתי זאת פחות או יותר כל העיר. הרי הטיילת והפארקים פחות מתאימים לשיטוטים ליליים.
תמיד אהבתי את הפיצרייה הזאת ברוטשילד. צילמתי אותה לפני איזה שנתיים. לא בטוח אם היא עדיין שם.>

כשעברנו לדירה לפני שנתיים לא היו ילדים בבנין אבל כשירדתי הלילה עם הקטנה למקלט היו שם שלושה פעוטות ורביעית בדרך.
אולי זה שינוי דמוגרפי. הזוגות הצעירים שמחליפים את האוכלוסיה המבוגרת בשכונה ואולי זה הבייבי בום שכולם מדברים עליו אבל ברור שהבניין שלנו נמצא תחת מתקפת קטנטנים.> מה שכן, היה מאוד ברור שהיא הפעוטה הכי חמודה במקלט.
ראיתי איך כל האימהות מסתכלות עליה בקנאה. או קנאה או דאגה או אולי אפילו פחד.
פטפטתי עם אחת מהן והיא סיפרה שהם עוברים עוד שבועיים לפתח תקווה.
חשבתי שזה מוזר כי אני יודע שהיא מכורה לכדורי השוקלד של בית הקפה למטה>

כשהייתי ילד במינסק, ליד הבית שלי הייתה ספריה ציבורית יפה כזאת ממש במרחק הליכה. זה היה המקום האהוב עלי ואחד הבודדים שאני זוכר משם לפרטי פרטים.
פעם השאלתי ספר ילדים שוודי של אסטריד לינדגרן, הסופרת שמוכרת בארץ בתור מי שכתבה את בילבי אבל> במרחב הסובייטי ידועה בעיקר בזכות סדרת הספרים שלה על קרלסון המעופף.
אני חושב שאין ילד רוסי שלא גדל על קרלסון שהיה בעצם בחור שמנמן עם פרופלור על הגב שהתעופף ברחבי סטוקהולם ויום אחד התפרץ לחייו של איזה ילד שוודי והם הפכו לחברים הכי טובים.>

עליתי על קו 63 מגבעתיים לתל אביב. האוטובוס היה ריק. תיקפתי את הנסיעה ונשענתי לאחור. האוטובוס מתגלגל ואני שוקע ברחובותיה הפראיים של גבעתיים רצים לנגד עיני. הכרוז האוטומטי הודיע שהמערכת זיהתה שמספר נוסעים לא תיקפו את כרטיס הנסיעה. בגלל שהייתי הנוסע היחיד ידעתי שהמערכת משקרת.> הנהג הגביר את הרדיו שניגן מחרוזת שירי כריסמס וכשהתחיל ג'ינגל בלס התחלתי לשרוק בעדינות.
לנהג היה שפם שיבה עבה, הוא נשנש במבה שוש משקית קטנה ואני שומע שהוא מצטרף אלי לשריקות.
הוא שורק לו, פירורי במבה משפריצים מפיו ואני חושב לעצמי בואנה מאיפה יש לו במבה שוש? זה עוד קיים בכלל?>

הסתכלתי מהחלון ובדירה שממול, איש עם זקן אדום וצפוף בוהה בי בלי לזוז. הסטתי את המבט וכשהצצתי שוב הוא כבר לא היה שם. אני מכיר את האנשים בכל החלונות שמסביב. הוא היה אחד חדש. כנראה עבר לא מזמן לדירה שממול החלון. אף אחד לא החזיק בדירה שממול יותר משנה.> היום שלי המשיך והאיש המזוקן לא יצא לי מהראש. כל כך מוזר לפגוש מישהו שמסתכל ישר בעיניים. הגיע ערב, הכנתי כוס תה חם והתיישבתי שוב מול החלון. חיכיתי לאיש המזוקן שיופיע מולי שוב. עברו כמה שעות עד שפתאום החלון שממול התמלא אור צהוב ובתוכו צללית מזוקנת רוקדת הלוך ושוב>

אז חזרנו מאילת.
כולם יודעים שהחלק הכי טוב בחופשה בחו״ל, הוא הנסיעה משדה התעופה למלון. לעומת זאת בחופשה באילת, השיא הוא בבירור הדרך.
ובגלל שאנחנו תמיד בוחרים בדרכים שהלכו בהן פחות, החלטנו ליסוע דרך מכתש רמון.
ועדיין, איך זה שיצאנו מגבעתיים בשמונה בבוקר והגענו לאילת רק בארבע?> ובכן קודם כל כי איכשהו שכנעתי את מעין לעצור באופקים.
היא לא התלהבה מהרעיון. אבל התעקשתי שלשתות מירנדה במרכז המסחרי המאובק תהיה חוויה שננצור לנצח, והיא אומנם יודעת שמרכז מסחרי מאובק זה בירוחם, אבל היא גם יודעת לבחור את הקרבות שלה ונכנעה לגחמה. והיא אפילו לא שותה מירנדה.>

התקשרתי לקבלה במלון ובצד השני של הקו קול אנרגטי ״שלום מדברת אור, העוזרת הדיגיטלית, במה אוכל לעזור?״.
״אפשר בבקשה מגבות לחדר?״ ביקשתי.
אני תמיד נחמד לרובוטים. מקווה שהם יזכרו את זה כשהם יחליטו על פרוטוקול השמדה.
בכל אופן למרות שאמרתי בבקשה, אף אחד לא ענה.
ניסיתי שוב, הפעם את> הגרסה הקצרה.
״מגבות! מ-ג-ב-ו-ת!״ צרחתי לשפופרת.
אחרי כמה צרחות אור חזרה.
״האם תרצה לשמוע על שעות פתיחת הספא?״ הציעה משום מקום.
מה הקשר בין מגבות לספא? תהיתי עם עצמי.
העניין הוא שאיפשהו, אולי אפילו בתת מודע, רציתי ללכת לספא.
אור ידעה.>

באלנבי יש את חנות הספרים הישנה הזאת. אני עובר שם שנים ואף פעם לא נכנס. אבל אולי בגלל שבזמן האחרון כל יום מרגיש יותר כמו היום האחרון נכנסתי
ושאלתי את המוכר עם יש לו ספרים של ריימונד קארבר.
הוא אמר במבטא אמריקאי שנראה לו שכן, ונעלם בצעדים קטנים ומהירים בסבך מדפי הספרים.> החנות הזאת נראית יותר כמו ספרייה. יש בה הרבה פינות. ומעבר לכל פינה יש בן אדם.
הייתה שם בחורה יפה, שקועה בספר עם דפים מצהיבים, אבל בעיקר שמתי לב לאיזה בחור משופם עם כובע קסקט שישב על הרצפה עם מבט אבוד, כשסביבו תפזורת של עשרות ספרים ישנים.>

על הקיר במסעדה באבו גוש שלט בולט – ״הקבב שכבש את CNN״.
מתחת לשלט תמונה של אמריקאי ג׳ינג׳י ורוד אוכל קבב כשכל הוויתו זועקת שזה הקבב הראשון שלו בחיים.
עכשיו מה זה הקטע הזה שפתאום CNN אוטוריטה בענייני קבב?> זה קצת כמו המספרה שכבשה את המדריך של מישלן.
מצד אחד מרשים, מצד שני מבלבל. כי מה הקשר?
בשולחן לידנו התיישב זוג מבוגר.
הגבר נראה מושבניק שיצא מג׳יפ מיצובישי מאובק.
רק הוא דיבר עם המלצר.
הגברת שתקה.
הוא ביקש קבב אבל שיהיה עסיסי.>

התמקמתי במקום הכי מסוכן לצלם את התמונה הזאת אבל המזל היה איתי ואני גם ככה אוהב לחיות על הקצה.
נראה לי שזאת תמונה מושלמת להתחיל שרשור קצר של תמונות ״צמד״.
אני אוהב איך שהתמונה מחולקת לשתיים באמצעות הכבל. ואז צמד היונים שיושבות אחת מול השנייה מחלקות את הכבל עצמו.> הגרביים האדומות פה זה הדבר הראשון שתופס את העין אבל הסיבה שאני אוהב את התמונה היא הסנכרון.
הצעדים שלהן מתחרזים ממש כמו בשיר המפורסם של לאונרד כהן:

I'm not looking for another as I wander in my time. Walk me to the corner, our steps will always rhyme
>

נועה מהבנק התקשרה.
שאלה מה שלומי ואחרי זה הוסיפה ושאלה אם היא יכולה לעזור לי במשהו. מייד התחלתי לדאוג.
אבל גם אמרתי שכן. שאשמח לעזרה. כי בינינו, מי לא צריך עזרה?
אבל למען הזהירות שאלתי בכל זאת לאיזה סוג עזרה היא מתכוונת. לוודא שאנחנו על אותו ערוץ.
היא אמרה> שאני זכאי להלוואה בתנאים נוחים. אפילו יותר מנוחים, מצויינים!
ככה, ממש במילים האלה: ״זכאי״.
תהיתי אם יש אנשים שנועה אומרת להם שהם ״אשמים״ בהלוואה או לחלופין זכאים להלוואה אבל בתנאים לא נוחים. אבל לא אמרתי את זה. אנחנו כבר מכירים. היא בחורה די קשוחה.
אז במקום אמרתי ״לא תודה״>

שרשור תמונות של חתולי רחוב טובים במיוחד.

הראשון הוא טאבי אמיץ שמציץ מעבר לפינה בחששנות וסקרנות.
רואים שהוא חתול בטוח בעצמו ואפילו קצת שמנמן.
המבט החודר שלו אומר הכל, הוא
חתול טוב מאוד ומגיע לו חטיף.> חתולה לבנה-כתומה מהפארק הלאומי.
יש לה הילה שמימית.
היא מסתובבת ליד האגם בפארק ומטילה אימה על הציפורים ואפילו על הטווס (!) שגר בסביבה, כיאה לטורפת העל שהיא.
היא זאת שתשבור לכם את הלב.
היא זאת שהרבה מעל הליגה שלכם.
אתם מוזמנים להעריץ אותה תמורת חטיפים.
חתולה טובה מאוד.>

הלכנו בטיילת החדשה של ים המלח.
חוץ מזמר מפורסם שצילם שם קליפ, המקום היה ריק.
אהבתי את שני השבילים האלה שמובילים ללב הים.
אם זה היה תלוי בי, הייתי בוחר בשביל שהלכו בו פחות, אבל השבילים האלה הם של מפעלי ים המלח.
מזעזע שהמדינה הפקירה ים (!) בידיה של חברה פרטית תמורת נזיד עדשים.> המפגש הזה של ים ומדבר זה משהו די מטורף. דברים שלא אמורים להיפגש.
ובגלל שים המלח כל כך שטוח וחסר תנועה, ההרים של מדבר יהודה משתקפים עליו בצלילות.
ככל שהערב יורד, צל ההרים זוחל על הים ומכסה אותו יותר ויותר.
רגע לפני שמחשיך, כבר לא רואים את הכחול של הים, אלא רק את השתקפות ההרים.>

בום אדיר סימן שמכונת הכביסה שלי סוף סוף החזירה את נשמתה לבורא הגרמני שלה.
לאט לאט הבחירות האופנתיות שלי הצטמצמו. ורגע לפני שהתחלתי למחזר גרביים, אספתי את עצמי למכבסה ציבורית עם שק כביסה על הכתף.
במכבסה, על שרפרף דהוי, ישב גבר צעיר בחליפת חתן.
אם תחשבו על זה, אחד לא מגיע סתם> ככה למכבסה ציבורית. תמיד יש שם סיפור.
זה המקום של השבורים והדחויים.
של המסבלטים אחרי פרידה. של החיילים הבודדים ושל דחיינים בתפקוד נמוך כמוני. ופה, במכבסה פינתית ברחוב ברדיצ׳בסקי בלב תל אביב, יושב בחור צעיר בחליפת חתן.
״אז מה, בדרך לחתונה עוצרים במכבסה״ שאלתי.>

הייתי אתמול בשוטטות בתל אביב.
נכנסתי לחנות תבלינים בלוינסקי וביקשתי לצלם כמה תמונות.
המסקנה שלי שגם בצילום, כמו כמעט בכל תחום, הדבר הכי חשוב זה הגישה לאנשים.
הבחור סיפר שהוא בחנות כבר שלושים שנה. שאלתי מה חדש בעסקי התבלינים. הוא ענה ״תבלינים. מה חדש?״ ונפנף עם היד.> המשכתי ברחוב, עדיין באזור של השוק והגעתי לקצבייה שאני לא מכיר.
זה נראה עסק של פעם כזה.
וכשאני נישא על גל האופוריה של החוויה הטובה מחנות התבלינים פשוט נכנסתי פנימה וביקשתי גם הפעם לצלם.
גם הם הסכימו.
איזה כיף.
הם צחקו ושאלו אם זה הולך להתפרסם באמריקה. עניתי שהם צריכים סוכן.>