הסיפור הזה מתחיל בתא שירותים. אומרים שהאנושות מתחלקת לשניים: אלה שגליל נייר הטואלט בבית שלהם מונח עם הנייר כלפי חוץ וכאלה שהנייר שלהם כלפי פנים. כמה שעות אחר כך במונית בדרך לבית מרקחת היחיד שפתוח בלילה בת״א נהג המונית שאל: ״נוסעים לזיין?״ ״לקנות משחה לטחורים״ והשיחה הסתיימה שם. בית המרקחת לא היה ריק באופן מפתיע ובאותו התור עמדו בחור עם קעקוע של בארט סימפסון על הכתף וחבילת קונדומים ביד ואחריו מישהי שהגיעה לקנות פוסטינור. הרוקחת בקופה בחנה אותי ואת המשחה ושאלה אותי: ״זהו?״ אז עניתי: ״מה את מציעה?״ ״יש גם מגבונים״ ״תביאי״ וככה יצאתי עם ערכת טיפוח לישבן.

אומרים שבתל אביב אתה לא מכיר את השכנים שגרים 20 מדרגות בדיוק מעליך. תמר גרה בקומה האחרונה בבניין, נעלה גם בקיץ וגם בחורף ד״ר מרטינס שחורות, היתה זורקת זבל כשהידיים שלה עוטות כפפות חד פעמיות והיתה הולכת לעשות קניות בסופר בשכונה עם שקיות רב פעמיות. בקיצור, טבעונית. התאהבתי בה. כל קיץ היא איימה מחדש שהיא עוזבת את ת״א ועוברת לפרדס חנה אם לא יתקנו את הנזילה מהגג אבל לא היתה מקיימת וככה היא הפכה לדיירת הכי ותיקה בבניין בגיל 32. כמה חודשים אחרי שעברתי לגור בבניין הזמנתי אותה אליי, ניגנתי לה את ״נחיתה בחוף הג׳ינג׳יות״ והיא אמרה: ״איכס, מה זה המילים האלה?״

הכל הלך ממש חלק, כמו כביש אחרי גשם ראשון. קראו לה נטלי והיא נראתה כמו כוכבת קולנוע בשחור לבן משנות ה-40. כבר בדייט השלישי ענדתי לה טבעת של ביסלי בצל על האצבע וקידשתי אותה כדת משה וישראל, היא צחקה ושאלה אם קניתי את חבילת הביסלי בכספי, עניתי לה שהיה מבצע שלוש בעשר. עברנו לגור יחד. מוזיקה חזקה ברמקולים, היא עליי בספה בסלון, כלים בכיור ופתק על הדלת: ״נשמח אם תוכלו להיות יותר בשקט״. קנינו לברדור לבן, קראנו לו בוז׳י כי הוא היה אשכנזי מת וחודשיים אחר כך מחלקת עסקים לפריז, מסעדה צרפתית עם קוד לבוש, לא כרעתי ברך אבל היא אמרה לי ״כן״. 1.2K לייקים כשברקע אייפל.

יכולתי להמשיך ולהיות ״ההוא שמצייץ סיפורים״ או ״חולה הנפש״ אבל אתמול בחרתי להביע עמדה פוליטית שמנוגדת לזו של תומכי נתניהו. זכיתי בטוויטר ובפייסבוק למטר של תגובות, הודעות עם איחולים שונים וקללות שביניהן: ״אפס״, ״סמרטוט״ ו- ״נאצי״. לא הגבתי או עניתי לאיש, עכשיו הזמן לספר כמה דברים. אני אוהב את ישראל, זאת המדינה שלי, כאן נולדתי וכאן אמות. אין לי כוונה לרדת מהארץ ולא משנה מי יעמוד בראשה. גם ציינתי אתמול במפורש שאני אכבד את תוצאות הבחירות. אבל כן, במלחמה הבאה במקום לספוג מאות טילים ביום ולשבת בחדר המדרגות בתל אביב מבלי לתרום דבר אני אעביר אותה רחוק מכאן.

חלק גדול מהסובלים ממאניה דיפרסיה לא זוכרים את שהתרחש בזמן שהיו בהתקף פסיכוטי או זוכרים במעומעם. אני זוכר הכל. כל רגע נחרט בי. באפריל 2017 נעלמתי, הוכרזתי כנעדר ואחריי עקבותיי ניסו להתחקות משטרת ישראל, האינטרפול וחוקרים פרטיים, הפרשיה הזאת לא פורסמה בכלי התקשורת על מנת להגן עליי. אני יושב על הספה בבית, מולי הלפטופ, בקבוק יין לבן ומריחואנה, עובד על טיוטת תסריט שאני צריך להגיש לחברת ההפקה עד לסוף השבוע. האצבעות שלי מקלידות במהירות ושטף מילים זורם ממני. את קופסאות הכדורים זרקתי למדף העליון בספריה, מולי תמונה של הית׳ לדג׳ר בתפקיד הג׳וקר בסרט ‘האביר האפל׳.

זה שרשור מאוד אישי ומשער שלחלקכם יהיה קשה לקרוא את כולו עד סופו. יש הרבה דעות קדומות בנוגע לאשפוז במחלקה סגורה בבתי חולים פסיכיאטרים ולמתמודדי נפש ואולי אני אצליח לערער חלק מהן. יש רגעים שלא שיתפתי בהם עד היום ובפעם הראשונה אחשוף אותם ואת החוויה האישית שלי כמאושפז במחלקה הסגורה. המחלקה הסגורה באברבנאל שקטה, חדר העישון עמוס מאושפזים, לחלקם אין בני משפחה שיקנו להם סיגריות והם עטים על כל מאושפז חדש במחלקה בתחינה לסיגריה.
אני הגעתי אליה אחרי ששני אחים גברתנים חיכו לי בשדה התעופה וגררו אותי מול העיניים המשתאות של השוהים באולם הטיסות הנכנסות ועיני בני משפחתי.

מהדורת החדשות של השעה 02:00 שאותה מקריין מלאכי חזקיה נקטעת כעבור 3 דקות בסיסמה ״נחש צפע״. מיכה פרידמן וצבי לידר באולפן המאוחד של ׳קול ישראל׳ וגלי צה״ל אינם יודעים מה פירוש הדבר. ״יש לנו כל מיני צפצופים שבאים אלינו, מבלי שאנחנו יודעים מאיפה הם באו ולמה" אומר מיכה פרידמן בשידור. היחידה שיודעת שמשמעות הסיסמה היא ירי טילים על ישראל היא רינה מצליח כתבת הבריאות של ׳קול ישראל׳ שפגשה באותו היום במסדרונות התחנה טכנאי שסיפר לה על כך אבל לא הסיקה שמדובר במידע כה חשוב. מפיקה צעירה מגלי צה״ל מצליחה להשיג את דובר צה״ל נחמן שי ולו אין מושג מה מתרחש.

עמוס תמם בפרסומת לבנק פועלים מזכיר לי יום חמישי בערב, אני חוזר מהצבא מסריח וחייב מקלחת דחוף לפני דייט ראשון. ערום במקלחת אני פותח את הברז ומגלה שאין מים. בודק בברז במטבח. גם שם אין. לובש על עצמי משהו, יוצא החוצה ועושה סיבוב מסביב לבניין. מגלה ליד השיבר הראשי בחור נחמד עם חריץ אינסטלטור חופר באדמה. שואל אותו: ״אתה קשור לזה שאין מים?״ בלי להסתכל עליי הוא ממשיך לעבוד ועונה לי: ״לא יהיו מים שעתיים״. אני חוזר לדירה, לוקח ארנק ורץ לפיצוציה.

הפרסומת של גלעד כהנא לחברת ביטוח הזכירה לי מסיבת טבע בערב יום העצמאות 2008. מופע הפתיחה היה של הג׳ירפות ואני הגעתי עם כמה חבר׳ה מסטולים שאיך שהגענו למקום הקימו בצד אוהל, עישנו, ואמרו שיגיעו עוד מעט להופעה. ככה מצאתי את עצמי עומד ליד הבמה לבד. ההופעה התחילה, הגיע התור של ׳וואו איזה אבסורד׳ וגלעד כהנא כטוב ליבו בחומרים שהוא לוקח ניסה לשיר אותו בספרדית.
מהידע שיש לי בספרדית תיקנתי אותו, הוא עצר את השירה ושאל אם יש מישהו בקהל שיידע לשיר את השיר בספרדית.