'אם אתם לא משתמשים ב-AI אתם מבזבזים את הזמן שלכם'

תפסיקו לפמפם לי את המסר הזה!!!

בשביל מי שרוצה עבודה איכותית באמת, בינה מלאכותית רק מעכבת. מרגישים שמתקדמים אבל בפועל מבזבזים את הזמן.

הנה מה שלמדתי מלכתוב מגזין איכות לילדים בעידן ה-AI slop> בערך פעם בחודש אני נתקפת רגשות אשם על זה שאני עובדת לאט מדי או לא מנצלת את הבינה המלאכותית מספיק.

אז אני מנסה לעשות את הדבר המתבקש - להיעזר בבינה כדי לסיים עם המשימה שלוקחת לי הכי הרבה זמן - כתיבה.

יהודים לאורך ההיסטוריה לא נראו, חשבו או חיו כמו חרדים במדינת ישראל של 2025.

אז איך הם כן נראו?

די מגניב למען האמת.

שרשור: האמת היא שכדי להבין איך יהודים חשבו וחיו, צריך הרבה יותר משרשור טוויטר. מדובר בכמות עצומה של אנשים, מפוזרים בכל אבל כל העולם, לאורך אלפי שנים.

אבל גם אם נסתכל רק על איך הם נראו, נוכל להבין מזה משהו.

אבל קודם, תראו מה עולה כשמחפשים בשאטרסטוק תמונה של יהודי:

אני שונאת את החופש הגדול עם ילדים. החום, הרעש, העצבים. אין לי כוח.

אבל בשנים האחרונות מצאתי איזון טוב בין ההנאה שלהם לעצלות שלי.

אני קוראת לזה אנטי-אטרקציות.

הנה רשימה של כאלה להורים טובים דיים: דיסקליימר, זה רק הילדים שלי. הם בגן/תחילת יסודי ואני לא יודעת אם זה יעבוד לאחרים. אבל מה אכפת לי לשתף?

כל פעם מחדש אני מופתעת מכמה שהם נהנים מפעילויות שלי נראות יומיומיות.

טוב, יאללה רשימה:

לפני כמה ימים הגיעה אלי הפנינה הבאה 👇

מה יש שם?

הדרכה לחתנים, מבני ברק של שנות ה-80.

מה עוד יש שם?

פרשנות טקסטואלית פרועה כמו סובארו על כביש בנגב.

שרשור: את הקובץ הזה חיבר המשגיח הרוחני של ישיבת פוניבז' - ישיבת עילית בבני ברק.

הוא מביא שם קטעים מתוך מכתבים של הרב קנייבסקי והחזון אי"ש ועל הכל מתנוסס האישור של הרב שך - בקיצור, כל הגדולים של העולם הליטאי שם.

ומה הוא חושב שבחורים צעירים צריכים לדעת לקראת החתונה?

לפני שנים, בארה"ב, ההורים שלי פגשו במקרה את 'יו"ר איגוד פנסי הקסם'.

פנס קסם זה מקרן מהמאה ה-19 שעובד על נר ומציג שקופיות מזכוכית.

'אם אתם מישראל, יש לי מתנה בשבילכם' הוא אמר,

ושלף ארגזים של צילומים נדירים מהארץ.

אבל חלקם היו מוזרים...

שרשור: לפני בערך 100 שנה, קמה בירושלים קהילה אמריקאית-שוודית אוטופית.

החבר'ה האלה, שמכונים האמריקן קולוני, הבינו שהם יושבים על מכרה זהב.

מכרה זהב של מזכרות מארץ התנ"ך. הם הסתובבו בכל האזור וצילמו את החיים הפשוטים והרומנטיים של המקומיים. חיים שמזכירים את...

מי שכתב שילדים זה שמחה כנראה מעולם לא ישב בג'ימבורי בריח כפות רגליים, או עמד בתור מחוץ ל"אטרקציה" רועשת כדי לקנות נקניקיה ב-40 שקל.

לאורך 9 שנות הורות בירושלים, ליקטתי לעצמי מקומות בילוי שגם לי וגם לילדים *נעים* להיות בהם.

שרשור: הערה מקדימה: חלק מהמקומות פה מצריכים תיווך של ההורים. אין מופע אור-קולי ואין מדריכה בת שירות.

אלה בילויים שמתאימים להורים שסקרנים בעצמם ואוהבים לשתף את הילדים בסקרנות הזו.

למי שמגיע ממחוץ לעיר לבקר את סבתא, אלה דברים שבדיוק סוגרים פינה לכמה שעות בין לבין.

יהודים וצייתנות עיוורת.

מה הקטע? בגלל שמשהו כתוב בספר ישן עכשיו גם עושים אותו? איזה רב אמר משהו וזהו אסור לשאול שאלות?

אבל בני אדם לא באמת מצייתים כל כך בקלות.

אז איך יהודים שמרו על כל הכללים שלהם, בלי רבנות ראשית ובלי מדינה?

שרשור: ובכן, עם ספרים בלתי גמורים.

תכף נגיע למה זה בדיוק ספר בלתי גמור, אבל קודם בואו נסתכל על הספר שהפך לשם נרדף להלכה - השולחן ערוך

השולחן ערוך הוא ה-סמל לחוקים יבשים, ה-סמל לציות עיוור אבל משהו בו לא עובד כמו שהיינו מצפים.

הסיפור מתחיל כאן -

והנה אנחנו שוב בסוכות, החג הכי פרווה בשנה.

מה בכלל הפואנטה שלו? ומה הסיכוי שזה באמת מצדיק את המאמץ המוגזם של לבנות סוכה?

שנים זה מציק לי, אבל אני חושבת שסוף סוף יש לי תשובה (ספוילר: זה קשור לארעיות של החיים)

שרשור: כשהייתי בכיתה א' המורה שאלה מי יודע למה בסוכות יושבים בסוכה?

אף אחד לא הרים את היד. היא התפלאה ואפילו קצת כעסה שאנחנו לא יודעים.

אז היא הסבירה שהסוכה היא זכר ל”ענני הכבוד” שליוו את בני ישראל במדבר.

אבל לא הבנתי. מה הקשר בין עננים לסוכה?

אהההה איך אפשר לשבת עכשיו לארוחת חג משפחתית כאילו הכל בסדר??

לחגוג התחלות חדשות ולאחל איחולים לבביים כשאנחנו במשבר מתמשך זה כל כך לא קשור.

אבל האמת היא שלראש השנה יש צד אפל שפחות מכירים.

שרשור על הפחד הקיומי שעיצב את החג הזה: רבותי, סוף העולם מגיע!!!

ברצינות אבל!

אני לא ממציאה, זה קורה בכל שנה בסתיו.

*חובשת כובע מנייר אלומיניום ויורדת לבונקר שלי לכתוב את השרשור הזה*

תקשיבו, ראש השנה נראה כמו איזו חגיגה חביבה של התחלות חדשות אבל הוא לא.

ואני אוכיח לכם:

תמיד חשבתי שיהודים מצטיינים בשימור ההיסטוריה שלהם, אבל כשגיליתי את הקינות של ט' באב הבנתי שטעיתי. ממש.

אפילו את הפרטים הכי בסיסיים הם לא מצליחים להנציח.

אז למה בכל זאת עסוקים בלבכות על בניין שנהרס לפני 2,000 שנה?

שרשור: לפני שנים התגלגלתי לליל ט' באב בדירה חשוכה ב'בניין המקולל' בירושלים.

על הרצפה ישבו עשרות אנשים עם נר ביד. כולם קראו את מגילת איכה ובכו, התייפחו, יבבו ממש.

ואני רק חשבתי מה לעזאזל, למה המשוגעים האלה בוכים בגלל איזה מקדש שאין לו שום קשר ממשי לחיים שלנו?

כשהייתי בכיתה י"ב מצאתי די במקרה את סט הגמרא הישן של סבא שלי.

אבל כשפתחתי את הספרים לא הבנתי מילה אחת. אחת!

זה היה מביך לגלות כזה חור בהשכלה.

ביליתי מאז 15 שנה בלסגור אותו.

קחו שרשור על מה זה גמרא, למה היא כל כך מסובכת ואיך לעזאזל היא נהייתה כזה רב-מכר > נתחיל מהבהרה: גמרא זה תלמוד

תחזרו אחרי -
גמרא ותלמוד זה אותו ספר.
גמרא ותלמוד זה אותו ספר.
גמרא ותלמוד זה אותו ספר.

רק שגמרא זה השם הארמי. הוא נכנס לשימוש מסיבי בימי הביניים בעקבות צנזורה של הכנסייה על המילה תלמוד.

התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי? זה הקולה והפפסי של הספרות היהודית.

הם נוצרו באותה תקופה ועוסקים באותם נושאים, אבל אחד זכה לתהילת עולמים והשני…קצת…עלוב.

אז מה הופך ספר לקאנוני? אני אגיד לכם מה לא - הספר.

שרשור: אבל קודם, סיפור -

במשך מאות שנים יהודים נאלצו לקבל את העובדה שסדר קדשים, אחד מששת החלקים של התלמוד הירושלמי, פשוט איננו.

חלק היו בטוחים שהוא נעלם וחלק סברו שמעולם לא היה קיים. עד שיום אחד ב-1905 הוא פשוט הופיע.

לא משנה כמה בלינצ'ס וטרקטורים יעמיסו עליו, שבועות עדיין יהיה חג קצת…חסר משמעות.

אפילו תיקוני ליל שבועות, שאמורים להכניס תוכן לאירוע, כבר לא ממש עושים את העבודה.

מה אפשר לעשות? פחות.

שרשור למי שרוצה לחגוג חג בלתי-סתמי: כשהייתי בכיתה י"ב ההורים שלי נסעו לחו"ל ואיכשהו קרה שבבית שלי התארגן תיקון ליל שבועות של חבר'ה בגילי, חילונים ודתיים.

עד אז שבועות היה חג די לא מעניין מבחינתי.

סתם יום-יומיים של חופש מבית ספר ואולי ארוחה נחמדה אצל הדודים.

הבעיה של ירושלים זה שהיא פשוט כורעת תחת עול הקלישאות שהדביקו לה.

עיר הנצח! בירתנו המאוחדת! ליבו הפועם של העם היהודי! כמה שטויות, אלוהים.

כבר 10+ שנים שאני פה, ותנו לי לספר לכם מה באמת שווה בג'רוז: כשהייתי בצבא גיליתי מחדש את ירושלים. בכל סוף שבוע הייתי עולה לעיר ומשוטטת במשך שעות.

מתישהו היחידה שלי אירגנה יום כיף בירושלים והצעתי שאדריך סיור בעיר העתיקה.

המפקדים שלי התלהבו ואני בניתי תכנית אקלקטית ועשירה. כזו שתראה לאנשים את היופי הנסתר שלה.

אבל,

חבר'ה, לא להתבאס מזה שיום העצמאות השנה גרוע. זה ממילא האחרון שלנו 🙂

ברצינות אבל, יש אינסוף בעיות, ותיקות ועמוקות ושום פתרון לא ממש מצליח בינתיים.

אז איך יודעים אם הגענו לשלב שצריך להתייאש?

שרשור בעקבות שיחה עם מומחה לפתרון בעיות בלתי פתירות (אבא שלי!): אני אמנם טיפוס אופטימי, אבל בשנה האחרונה התייאשתי. דברים שבעבר יכולתי להתעלם מהם פתאום הפכו לבלתי נסבלים.

מישהו צופר בכביש בפראות? מהר, איך אני מוציאה דרכון הונגרי!

מקצוען מוערך מתפטר מהמשרד הממשלתי שהוא ניהל? זהו, רפובליקת בננות.

וואו איזו אצבע בעין זה לשבת השנה בליל הסדר ולהתרברב בזה שאנחנו בני חורין.

אבל האמת היא שאם מסתכלים מקרוב אפשר לראות שליל הסדר הוא לא באמת חגיגה של חירות.

להגדה יש צד אפל שבדרך כלל עובר מתחת לרדאר.

שרשור למי שלא רוצה להתעלם מהמורכבות: יש קטע כזה שמסורות עתיקות מקיפות מגוון של רגשות אנושיים. לא רק שמחה או עצב, אלא משהו הרבה יותר עגול.

אבל אני מודה שבהגדה לא ממש ראיתי את זה.

ובכל זאת, לאורך השנים יהודים במצבים הכי מזעזעים שאפשר לתאר המשיכו לחגוג את ליל הסדר. מה הם ראו שאנחנו לא?

לא משנה כמה יפה יאיירו אותה, ההגדה של פסח היא עדיין דקלום ארוך ומשעמם.

ואיכשהו, במשך אלפי שנים ליל הסדר היה ערב מסעיר שבו יהודים הכשירו את דור ההמשך להיות סקרנים, ווכחנים, כאלה ששואלים שאלות על הכל ולא מסתפקים בתשובות שטחיות.

מה אנחנו מפספסים?

שרשור: נתחיל מההתחלה - מי שכתב את ההגדה של פסח הוא…היא…הם…

אין לנו מושג!

אבל מעריכים שאת רוב ההגדה ערכה קבוצה אלמונית שחיה לפני קצת יותר מ-2,000 שנה, בתקופת חז"ל.

למה הם מחברים אותה? כי יש להם משימה. לדאוג שהיהודים יוכלו לקיים את הציווי התנ"כי הבא:

מהרגע שמסיימים תיכון פורים נהיה חג דבילי. מיותר. גרסה גרועה של האלווין.

לפני 15 שנה, כשיצאתי ל-roadtrip בעולם היהודי גיליתי שזה לא חייב להיות ככה.

חגגתי עם קונסרבטיבים, חסידים, רפורמים, דת"לים וזה היה אדיר.

מה שונה?

שרשור למי שלמרות הכל רוצה השנה פורים הרפתקני: אני אתחיל מהסוף דווקא -

המסקנה הכי משמעותית שלי היא לא שדתיים יודעים לעשות את זה וחילונים לא, אלא שחגים יהודיים שווים משהו רק אם עושים אותם מכל הלב.

ובמקרה של פורים, לא צריך להיות דתי בשביל זה. פורים הוא לא חג רליגיוזי במיוחד.

חבל שכולנו נתקענו על סיפור המגילה ששמענו בגן, כי דווקא במילים של מגילת אסתר עצמה מסתתרות כמה easter eggs מעניינות.

כאלה שהופכות את המאורע ההיסטורי הלא מאוד מרגש הזה, לכזה שראוי להיות *חג*.

מה הגננת פספסה?

שרשור: בתוך בית אבן קטן יושבת חבורה של מלומדים ודנה בעניינים ברומו של עולם.

פתאום מגיע אליהם שליח עם מסר חשוב מפרס. זה מכתב מאסתר.

היא מספרת להם על האירועים שקרו בארמון של אחשוורוש ומבקשת מהם "קבעוני לדורות", כלומר תהפכו את המגילה וחג פורים לחלק בלתי נפרד מהיהדות.

כולם בטוחים שירושלים הליברלית אבודה.

אבל אנשים לא מבינים שהמגוון האנושי פה הוא לא בעיה, הוא ה-פיצ'ר.

אחרי 10+ שנים בעיר גיליתי איך אפשר להפסיק להרגיש מאוימת מכל חרדי/ערבי/נער גבעות שעולה לרכבת ולהגיע לשיחות הכי מרתקות שהיו לי בחיים.

המדריך: הבהרה קטנה - אני לא מבינה כלום בפוליטיקה ותקציבים וארנונה, השרשור הזה עוסק רק בפן האנושי של העיר.

אפשר להתווכח אבל לפחות בשבילי, זה הדבר שהכי משפיע על איך שאני חווה את ירושלים.

נעשה את זה בפורמט הישן והטוב של טעויות נפוצות שאנשים עושים בהקשר הזה -

בא לי לחשב כמה שעות ילדי ישראל בזבזו באופן קולקטיבי על ללמוד בעל פה את קינת דוד או שירת דבורה או שירי ביאליק.

היום ברור ששינון הוא מיותר ועדיף לעבוד על חשיבה.

אבל איך זה שלא הבינו את זה קודם?

בשנה האחרונה צללתי לסיפור הזה והבנתי שיש כמה דברים שאנחנו מפספסים לגבי שינון.

שרשור: בהיסטוריה היהודית ילדים תמיד למדו בעל פה כמות עצומה של חומר.

זה התחיל עוד בימי המשנה (~200 לספירה) וגם היום, יש מוסדות דתיים שבהם ילדים בני 10 יודעים בעל פה את כל התנ"ך כולו.

בשיטה המסורתית משננים את התורה והמשנה במנגינה קבועה.

ככה זה נשמע בחדר בשנות ה-60 (פתחו רמקול):