החורף של עזה (בעצם, של ישראל)

אני אוהב את החורף.

סליחה, תיקון: אני מאלה שאומרים שהם אוהבים את החורף.

בכל חורף מאז כיתה ו׳ בערך, כשקראתי את ״גבעת ווטרשיפ״ - רומן הרפתקאות אפי ואפל והיפר-ריאליסטי על חבורת ארנבים שמחפשים בית בשדות אנגליה - אני נזכר בפסקה הזאת: >> ״בני אדם רבים אומרים שהם נהנים מהחורף, אבל מה שמהנה אותם באמת זו התחושה שהם חסינים בפניו. עבורם אין בעיית מזון בחורף. אצלם בוערת אש ולהם בגדים חמים. החורף לא יכול להזיק להם ולכן מחזק את תחושת התושייה והביטחון. אך לציפורים ולחיות, כמו לבני אדם עניים, החורף הוא עניין אחר לגמרי.״ >>

מה שמעתי סערה-בן-גביר-סיכה-חבל-תלייה?

אוי ואבוי! הברבריות! פיגוע הסברתי! הוא לא מייצג אותנו!

אז הלכתי לחפש קצת מספרים: את מי בן גביר כן מייצג? כמה מאיתנו עונדים את הסיכה הזאת מתחת לבגדים? >> לפני שנתיים, מיד אחרי ה-7.10, 70% מהציבור בישראל תמך בעונש מוות למחבלים. עם ניחוש מושכל שהציבור הערבי תומך באחוזים נמוכים בהרבה, נראה לי שאפשר להעריך בביטחון שמשהו כמו 80% מהיהודים בישראל בעד. מכל חמישה יהודים - ארבעה.

אז בן גביר מייצג אותנו או לא? >>

המקום שבו צולפים בילדים.

אומרים שיש מקום, רחוק רחוק מכאן, שבו חיילים צולפים בילדים. הם משקיפים במורד קנים, מניחים כוונות לאט ובזהירות על ראשים ועל חזות של ילדים, ולוחצים על הדקים.

הרופאים הזרים שהתנדבו ברצועת עזה תיארו פעם אחר פעם: ילדים עם פציעת ירי בודדה, ראש או חזה. >> לכל אורך המלחמה, בכל רחבי הרצועה, באופן עקבי להחריד.

את התחקיר המלא של De Volkskrant מספטמבר האחרון אתם מוזמנים לקרוא לבד. הוא לא משאיר המון מקום לתירוצים (״חמאס יורה בילדי עזה בשביל שכל העולם יחשוב שזה צה״ל!!!״), אבל מי שכל הקיום שלו תלוי בהגייתם - יהגה. >>

שקר ״המלחמה הפוליטית״

בשקט בשקט, בלי שהדבר זכה לבדל של תשומת לב, הפסקת האש (החלקית/מחוררת/מדומה) בעזה הפריכה את השקר הכי מסוכן שסיפרנו לעצמנו על המלחמה הזאת:

״זאת מלחמה פוליטית.״ >> או בנוסח המלא: ״נתניהו מאריך את המלחמה משיקולים קואליציוניים.״ והנה, נחתם הסכם, המלחמה נגמרה (ברובה, עם שלל כוכביות), וסמוטריץ׳ ובן גביר לא פורשים, לא יוצאים ולא מפילים. הכיצד? והאם מישהו באמת חושב שנתניהו לא ידע שהאיומים שלהם תמיד היו ריקים? >>

האמת? אין בי אמפתיה לפלסטינים בעזה. אין בי אמפתיה לפלסטינים בכלל. אפילו לא לילדים שהרעבנו למוות.

האמת? אין בי אמפתיה גם לישראלים. אפילו לא לחטופים שהפקרנו כבר כמעט שנתיים, אפילו לא לנרצחי ה-7.10. >> האמת? אין בי אמפתיה גם לאויגורים המדוכאים בשינג׳יאנג, וביליתי שם קצת יותר זמן מאשר בעזה. גם לא לנפגעות תקיפה מינית, לניצולי שואה עניים או להורים עובדים קשי-יום שהמערכת הכלכלית-חברתית שבנינו כאן דורסת אותם אלף פעם ביום. >>

״ישראל הולכת לכיבוש הרצועה.״

אומייגאדדדדדדדד הלםםםםםםם.

נראה לי שצריך לעשות רגע יישור קו: >> צה״ל כבר מגדיר 88% מהרצועה כשטח השמדה - ומפציץ בסבבה שלו גם בתוך ה-12% הנותרים; הקים בסיסים ותשתיות בתוך הרצועה; משלם למתנחלים שיבואו וישטחו את ערי הרצועה בית-בית, בכוונה מוצהרת לוודא שלפלסטינים לא יהיה לאן לחזור; מחליט מה כמה איך ומתי כל הפלסטינים בעזה יאכלו (=לא יאכלו). >>

יש חייל שצריך לקום כל בוקר ולירות בפלסטינים שגוועים ברעב.

זהות היורה אולי משתנה מדי פעם, זו לא תמיד אותה האצבע על ההדק, אבל התפקיד הזה - החייל שצריך לקום כל בוקר ולירות בפלסטינים שגוועים ברעב - כבר קיים וחי חיים משל עצמו. >> ולראיה, כך קורים הדברים בכל בוקר. זה רק הילד בן ה-18 שמתחת לעור שמתחלף לפעמים.

לפני כן הוא בטח היה קם כל בוקר לגלוש. הוא בטח פינטז על מישהי מהשכבה כשהוא עשה ביד. הוא בטח היה מעצבן כשהוא משתכר במסיבות. או שלא, אולי הוא היה מילואימניק בן 37 עם שני ילדים שעבד כמורה פרטי לאנגלית. >>

היה שווה את זה?

1. איבט שמילוביץ’, בת 95
2. בלה אשכנזי, בת 94
3. דייזי יצחקי, בת 85
4. דסי בלו, בת 77

29 בני אדם נהרגו. למה? ״האיום הקיומי״ - ההצדקה האולטימטיבית לכל מחיר שייגבה מאיתנו בגוף, בכיס ובנפש - הוא הוסר? אנחנו בטוחים יותר ממה שהיינו לפני שבועיים? >> 29 בני אדם בוודאות בטוחים פחות. גם מאות הפצועים בטוחים פחות. גם 11,000 איש(!!!) שאיבדו את ביתם בטוחים פחות, אבל הם יכולים להיות בטוחים שהמדינה תטפל בהם טוב לפחות כמו שהיא טיפלה ומטפלת במפוני העוטף והצפון. >>

שימו לב.

אחרי שמונה עשר חודשי קטל ושבעה שבועות של מצור מוחלט, נגמר האוכל בעזה. זהו.

הגענו, אנחנו שם. הגבול האחרון מאחורינו, אנחנו בטריטוריה חדשה.

שימו לב.

אין לנו כבר דרך לעצור את מה שיקרה עכשיו. >> מדינת ישראל, צבאה ואזרחיה גמרו אומר להרעיב למוות את שני מיליון תושבי רצועת עזה. ההתנגדות הסמלית - בהפגנות, בפעולות מחאה, בשילוט, במכתבים ובעצומות - כשלה. הסירוב לקחת חלק בהשמדה מדשדש הרחק מתחת לסף המסה הקריטית. התנגדות חמושה לא תקום. >>

אולי חלאס עם כל ה״לא בשמי״?

כן בשמי. בשמי, בשמי, בשמי. נולדתי כאן, גדלתי כאן, אני חי כאן, אזרח של המקום הזה, משתמש בשירותים של המדינה (מחפירים ככל שיהיו), משלם מסים, מתפקד למפלגות ומצביע בבחירות. כל מה שקורה פה, קורה בשמי, בין אם אני תומך בו או לא. רוצחים פה פלסטינים בשמי, >> כובשים ומדכאים ובוזזים בשמי, מקימים התנחלויות ומממנים את הגטו החרדי ומסדרים ג׳ובים לכל החברים של מירי רגב ומפקירים את החטופים בשמי.

לא בשם ז׳אן לוק מצרפת ולא בשם לודמילה מרוסיה. בשמי.

אם כל זה לא היה בשמי, לא היה לי כל כך אכפת. >>

מתי נשכיל סוף-סוף להתייאש?

באחד החודשים הראשונים של המלחמה, נקלעתי לוויכוח עם איזה דוקטור ללימודי המזה״ת, פעיל ותיק ומוערך במפלגת העבודה. דיברנו (=רבנו) על התועלת (=חוסר התועלת) של השימוש בכוח (=מסע השמדה מטורף) בניסיון להביס את חמאס (=להרוג מלא ערבים). >> זה היה לפני שהתפכחתי מהמחשבה שיש לדיונים כאלה תוחלת כלשהי.

יש שאלה חשובה מאוד שתמיד חסרה בוויכוחים מהסוג הזה: ״בוא נניח, רק לשם הדיון, שאתה טועה. איזה תרחיש, אם הוא היה קורה, היה משכנע אותך שטעית?״

אז הפעם דווקא השכלתי לשאול: >>

אם אתם קוראים את זה, דעו שזה קרה באמת.

אני לא יודע איפה ומתי אתם קוראים את זה. אני כותב מביתי ביפו, ישראל, התאריך הוא 9.4.2025, השעה 13:00. >> שנים על גבי שנים, אמרנו ש״צריך לשטח את עזה״. ובכן, עזה שטוחה כעת. אבל לא כי היה צריך לשטח אותה, אלא כי רצינו. רצינו לשטח את עזה, ועשינו זאת. עשינו זאת לקול תשואות רמות. הארץ מלאה תרועות ניצחון על כל בניין שקרס וכל משפחה שנמחתה. >>

If you’re reading this, know that it really happened.

I don’t know where and when you’re reading this. I’m writing from my home in Jaffa, Israel; the date is April 9, 2025, and the time is 13:00. >> For years and years, we’ve said that “we need to flatten Gaza.” Well, Gaza is flat now. But not because we needed to, but because we wanted to. We wanted to flatten Gaza, and we did it. We did it to the sound of roaring applause. >>

למה אנחנו מפחדים כל כך להסתכל במראה?

ביומיום, הסטנדרט שלנו בשביל לקבל משהו כאמת לאמיתה, ואפילו להדהד ולהפיץ אותו, מסתכם ב״מישהו שלח בוואטסאפ״. אבל כשמתפרסמת עוד איזו זוועה שביצענו בפלסטינים - נגיד, הוצאה להורג של 15 עובדי רפואה והצלה - גם אם היא מגובה בעבודה עיתונאית מקיפה, >> פתאום כולנו הופכים להיות מומחים פורנזיים ודורשים לראות במו עינינו תיעוד מצולם משלוש זוויות, לקרוא את הקו״ח של העדים, לבדוק את מקורות המימון של העיתון המפרסם ולחבר לפוליגרף את כל המעורבים בדבר. כל דבר פחות מזה הוא תעמולה של חמאס/עלילת דם על החיילים ששומרים עלינו/אנטישמיות. >>

בואו נקבור פעם אחת ולתמיד את סוגיית ״למה אתה מאמין למספרים שחמאס מפרסם״, אוקיי?

משרד הבריאות בעזה (שנמצא בשליטת חמאסססססססס אעאעאעאעאעאעא הנה ציינתי לפרוטוקול סבבה?) פרסם לאחרונה את טבלת ההרוגים מאש צה״ל בעזה מאז ה-7.10.2023: 50,000 שמות על פני 1,516 עמודים. >> עזבו רגע את הסטטיסטיקות השואתיות. החלק החשוב לענייננו הוא שמדובר בזיהוי ודאי שכולל מספרי ת״ז. למי ששכח, בשלב הזה נזכיר שישראל מחזיקה ושולטת במרשם האוכלוסין הפלסטיני, בגדה ובעקיפין גם בעזה (״אבל יצאנו מעזה, אין שם כיבוש מאז 2005!״ פחחח, חכו שתשמעו על כל הדרכים האחרות >>

יש נתון אחד לגבי הטבח בעזה שחודר את הקהות הרגשית שלי.

אני מודה ומתוודה: רוב הסיפורים, התיעודים, התמונות והווידאו, הדו״חות והתחקירים לא ״מזיזים״ אותי. כלומר, אני מכיר בזוועה ואני יודע שחייבים לעצור אותה בכל מחיר, אבל אני לא מרגיש אותה. לעתים רחוקות, ברגעי ״הגרמני הפשוט״, >> מכה בי פתאום המציאות של מה שקורה שעה נסיעה מהבית שלי, אבל רוב הזמן? אני פשוט יודע שזה רע, ולא מרגיש שום דבר ספציפי.

אבל סביב כל פסטיבל ״ההרוג ה-50,000״, סטטיסטיקה אחת שברה את חומת האדישות:

247 תינוקות הרוגים שנולדו במהלך המלחמה. אולי בגלל שגם הבן שלי נולד במהלך המלחמה, >>