מחליטים (לא) לנצח

נתחיל במשל, שמי שראה "משחקי הכס" כנראה נתקל בו: שכיר חרב נכנס לפונדק שם מחכים לו מלך, בישופ וסוחר עשיר. כל אחד משלושת האנשים האלה מבקש משכיר החרב להרוג את שני האחרים - למי שכיר החרב מקשיב? מיד נחזור אליו. השבוע פורסם דו"ח תחת הכותרת "מחליטים לנצח" (deciding to win, קישור בתגובה הראשונה), מאת שלושה פעילים פוליטיים של המפלגה הדמוקרטית (סימון בזלון, לורן הרפר-פופ וליאם קר), עם מסר חריף מאוד: המפלגה הדמוקרטית מאבדת אחיזה אידיאולוגית לא רק בציבור הרחב, אלא גם בציבור הדמוקרטי הכללי.

נאום טראמפ - שרשור נושם:

יש לכם מקום נחמד פה. זהו יום של תקווה, אמונה ויום של הודיה לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב. אחרי שנתיים בחושך ובשבי, עשרים נשמות חוזרות לחיבוק משפחותיהם. 28 חללים ייטמנו באדמה הקדושה. אחרי שנתיים, הרובים דוממים והסירנות שותקות. הארץ והאזור יחיו בשלום אם ירצה השם לנצח נצחים.

נאום הנשיא טראמפ בעצרת הכללית, שרשור נושם -

"אני שמח מאוד להיות פה. לא אכפת לי לנאום בלי הטלמפרומפטר, כי הוא לא עובד, אבל מי שמפעיל אותו בטח בצרות גדולות." "שש שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שעמדתי פה, בעולם שהיה שלו ומשגשג. מאז רעמו תותחי המלחמה בשתי יבשות, עידן השלווה והיציבות הוחלף במשברים הגדולים של זמננו. בארה"ב היו ארבע שנים של כאוס וקיצוניות תחת הממשל הקודם."

מה הקשר בין "סינדרום עיראק", המילטון, פערים חברתיים בין ארה"ב לבין ישראל וריק ומורטי? שרשור⛓️

בר מצביע פה, אולי בלי להתכוון, על אחת התופעות הכי עמוקות שצילקו את המערב (ואת ארה"ב בפרט) בעשורים האחרונים - סינדרום עיראק - ושגם מייצרת פער בין החברה האמריקאית לחברה הישראלית.

בשעה שעבור רוב הישראלים מלחמות (בעצימות כזו או אחרת) הן חלק מהמציאות, המערב נכנס למלחמה בטרור בעקבות אירוע טרור יחידני ומשנה-מציאות - 11/9.

זה נתן רציונל ברור למלחמה באפגניסטן (להביס את אל-קעידה) אבל גם רציונל הרבה פחות ברור למלחמה בעיראק: יש לסדאם נשק להשמדה המונית? הפלת משטר סדאם תייצב את המזרח התיכון? סדאם ואל-קעידה שיתפו פעולה? אנחנו צריכים להפיץ דמוקרטיה בכוח?
ההסברים היו מעורבים ולא-ברורים, והפלישה לעיראק גם נהנתה מתמיכה הרבה פחות קונצנזואלית מאשר הפלישה לאפגניסטן (רק כדי לסבר את האוזן: על הפלישה לאפגניסטן הצביעו בעד *כל* חברי הקונגרס והסנאט חוץ מאחת, ברברה לי, דמוקרטית מקליפורניה; לעיראק התנגדו 23 סנאטורים ו-133 חברי קונגרס).

שישה שבועות אחרי הפלישה לעיראק, בוש מכריז "המשימה הושלמה". אלא שאז הצבא האמריקאי ובעלות בריתו בנאט"ו מגלים שכמו שאמרו ב-"המילטון", "winning was easy, young man - governing is harder" ושאין להן - תחזיקו חזק - אסטרטגיית יציאה. הפילו את סדאם ואיש לא הזיל עליו דמעה, אבל לא יודעים (1) מה לייצר במקומו ו-(2) איך לעשות את זה.

1/4 לא רק שהאמריקאים נשארו בעיראק שמונה שנים - בסדרי גודל יותר זמן ממה שלקח להם להפיל את סדאם! - גם היציאה שלהם, שאובמה הוביל בגלל תחושת חוסר התוחלת מההישארות שם, השאירה את עיראק מפורקת. את ההמשך אנחנו כבר מכירים: לא יציבות במזרח התיכון, לא תוכנית נשק להשמדה המונית שחייבים לטפל בה, ובטח לא דמוקרטיה בכוח.

במובן מסוים, עיראק היא הויאטנם של דורנו - מלחמה שאפשר להצדיק אותה בשיקולים של התנגשויות בין הגוש הדמוקרטי לציר הרשע, אבל סבלה מחוסר פופולריות משווע בציבור הרחב.

בפועל, יש למלחמה בעיראק דימוי של מלחמה שהיא לא רק מיותרת אלא גם צינית - החשבון הפתוח של משפחת בוש (ושל רבים בממשלו: דיק צ'ייני היה שר ההגנה של בוש האב, קולין פאואל היה יו"ר המטות המשולבים) עם סדאם עוד ממלחמת המפרץ, הטענות על נשק להשמדה המונית (שכאמור, לא היה בעיראק בזמן הפלישה) וכמובן הטענות הקבועות על איך לובי הנפט והנשק מנווט את מדיניות החוץ של אמריקה.

2/4

אני הולך הביתה/ סיכום קדנציה לנשיא ג'ו ביידן, חלק ב'⛓️

שלושים ושש שעות מהרגע שהפוסט הזה פורסם, ג'ו ביידן יהיה כבר "הנשיא לשעבר". בשבוע הקודם פרסמתי פה (וראו בתגובות) את החלק הראשון של טור הסיכום, שהתמקד בהצלחות של הנשיא ה-46 - שיקום שוק התעסוקה, היערכות למשבר האקלים, בניית התשתיות לתחרות עם סין, הצלת אוקראינה מכיבוש והיעמדות לצד ישראל.
אבל לצד ההצלחות לנשיא ביידן יש גם לא מעט נקודות בהן נכשל, והטור הזה יעבור על חמשת הכישלונות המרכזיים שלו, שיהפכו לחלק בלתי נפרד ממורשתו. 1. זו האינפלציה, טמבל מעט מאוד בוחרים מוטרדים מסוגיות מקרו כלכליות - יחס חוב-תוצר, גרעון, צמיחה וכו' - וכשאנחנו מדברים על "הכלכלה" כסוגייה עבור בוחרים, לרוב מדובר במיקרו כלכלה, שלה יש בגדול שני צדדים: תעסוקה ויוקר מחיה. בתעסוקה כאמור ביידן עשה עבודה לא רעה בכלל, אבל בכל הקשור בהתמודדות עם יוקר המחיה הוא נכשל בגדול, כפי שגם ראינו ביום הבוחר לפני חודשיים וחצי (לפי סקר גאלופ 90% מהבוחרים דירגו את הכלכלה כנושא "חשוב מאוד" או "חשוב בצורה מכרעת").

עליית המחירים השתנתה, באופן טבעי, בין אזור אחד לאחר, אבל היא הכתה ברחבי ארה"ב ללא יוצאים מן הכלל: כך למשל מחקר של Pew (תמונה ראשונה) מצא כי חמשת אזורי המטרו שחוו את עליית המחירים הדרמטית ביותר הם טמפה (כמעט 30%), מיאמי (28%), אטלנטה (27%), פיניקס (26.6%) וסיאטל (26%), ובהמשך הרשימה מופיעים אזורים בטקסס, קליפורניה, מישיגן, מיזורי ומרילנד, כך שלא ניתן להטיל את האחריות לכך על מושל כזה או אחר או תנאים גיאוגרפיים מקומיים.

אני הולך הביתה / שרשור סיכום קדנציה לנשיא ג'ו ביידן, חלק א' ⛓️

אמנם נותרו עוד שמונה ימים בלבד עד השבעתו של דונאלד טראמפ, אבל נראה שג'ו ביידן מקפל את העסק די במהירות וכבר נותן לקודמו-יורשו להיכנס לעניינים. לפעמים אפילו קל לשכוח שביידן הוא עדיין הנשיא, וזאת למרות שהקדנציה שלו הייתה רוויה באירועים דרמטיים, הצלחות וכשלונות. את הטור הזה, הראשון מבין שניים, אקדיש לסיכום הקדנציה של הנשיא ה-46, ואתמקד בחמש ההצלחות הבולטות ביותר של ביידן כנשיא, הן בזירת החוץ והן בזירת הפנים (ובשבוע הבא אשלים את הסיכום ואתמקד בכישלונות שלו). 1. שוק התעסוקה

היסטורית, נשיאי ארה"ב נמדדים על תעסוקה: אובמה נבחר כשברקע המשבר הכלכלי של 2008, טראמפ ניצח בזכות קולות מצביעי הצווארון הכחול שאיבדו את מקומות העבודה, וגם ביידן נכנס לבית הלבן כשברקע שיאי אבטלה בשל מגפת הקורונה. בינואר 2021 עמד שיעור האבטלה בארה"ב על 6.3%, אמנם שיפור לעומת שיאי מגפת הקורונה אבל עדיין לא בשפל ההיסטורי שאפיין את תקופת ממשל טראמפ.

שיקום שוק התעסוקה היה בין העדיפויות הראשונות של הנשיא (לצד מבצע חיסונים מקיף), והוא אכן הצליח להוריד את האבטלה לשיעור שנע בין 4.2% ל-3.5%, בין היתר בזכות "החקיקה המשולשת" - חוק השבבים והמדע, חוק התשתיות, ו-"החוק להפחתת האינפלציה" שהיה בעיקר תמריצים לחברות אנרגיה מתחדשת (ועוד נחזור אל החוקים האלו בהמשך).

גם בחלוקה לסקטורים נרשמת הצלחה: לפי הלשכה לנתוני עבודה, בינואר 2021 היו בארה"ב כ-12.18 מיליון משרות בסקטור התעשייתי שגדלו ל-12.87 מיליון בדצמבר 2024 (ובשיאם הגיעו לכמעט 13 מיליון), ובתוך כך משרד האנרגיה האמריקני טוען כי הצמיחה הזו ניכרה בכל מדינה בארה"ב במגזר האנרגיה המתחדשת. במגזר הבינוי, מספר המשרות עלה מ-7.36 מיליון בינואר 2021 ל-8.31 מיליון בנובמבר 2024.
בשני המקרים אמנם לא מדובר בעלייה דרמטית מדי, אך עצם היכולת לייצר צמיחה - ועוד צמיחה רצופה כמעט לכל אורך הקדנציה - בסקטור רווי אתגרים ותחרות בינלאומית כמו התעשייה מהווה הצלחה.

אבל אני, אני חולם על גרינלנד: מה עומד מאחורי השאיפות של טראמפ בחצי הכדור המערבי?

אודה ואתוודה - הופתעתי. כשדונאלד טראמפ הריץ את הקמפיין הנשיאותי שלו הוא התמקד, בעיקר, בענייני החיים עצמם - הביטחון האישי, ההגירה, המשברים בעולם, ומעל הכול, יוקר המחיה המאמיר. חשבתי שזו אסטרטגיית קמפיין מוצלחת ולראייה - היא אכן הייתה כזו.
לכן הופתעתי כשצפו, שוב ושוב, האמירות וההתנהלויות של הנשיא הנבחר (וחלק ממקורביו) לפיהם נראה כאילו ארה"ב עומדת להתפשט בחצי הכדור המערבי - מה שנראה בהתחלה כעקיצה לראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו, אליו פנה טראמפ כ-"מושל קנדה" והציע לו להסתפח כמדינה בארה"ב, תפס יותר ויותר כותרות מצד טראמפ ומאסק (וגרר בהתאם התנגדויות מצד קנדה). גם סיפוח תעלת פנמה חוזר על עצמו יותר מפעם אחת, ולאחרונה שב טראמפ לאמירתו מהכהונה הראשונה לפיה יפעל לרכוש את גרילנד (טריטוריה דנית בגודל של 2.1 מיליון קמ"ר - גדולה בכ-25% מאלסקה ופי 3 מטקסס). ראוי לציין שטראמפ הוא לא הראשון שמציע לרכוש את גרינלנד (האחרון היה שר החוץ בממשל טרומן, ג'יימס ביירנס) ושארה"ב מפעילה באי בסיסי חיל אוויר, בין היתר לאור נחיצותו לביטחון הלאומי שלה.

ברמה הבסיסית ביותר, ניכר שטראמפ מרגיש "על הגל", ולא בלי צדק - הוא ניצח "ניצחון מוחלט", הלבין את מקומו במערכת הפוליטית ארבע שנים אחרי ניסיון ההסתערות על הקפיטול, השיג רוב בשני בתי הקונגרס ונכונות לשיתוף פעולה מצד המפלגה הרפובליקנית, הדמוקרטים מלקקים את הפצעים (ולא נערכים להתנגדות כמו ב-2016) והתקשורת מרוסנת מאי פעם.
אבל תחושת מומנטום היא לא מספיקה, ונשאלת השאלה מדוע טראמפ עוסק שוב ושוב בנושאים שלא עסק בהם פעם אחת בקמפיין, ומעט מאוד אמריקאים מוטרדים מהם?

כדי לנסות לענות על השאלה הזו, אני מציע להשתמש בשלוש גישות שונות לניתוח של מדיניות חוץ, כל אחת מהן מדגישה אלמנט אחר ובהתאם כל אחת מהן צפויה לתת לנו תשובה מעט אחרת.

>>> הגישה הראשונה ממוקדת באינטרסים, ובפרט - מקסום עוצמה. אם נניח, כפי שמספר פרשנים טוענים, שאין לטראמפ שאיפות טריטוריאליות מעבר לשטחה של ארה"ב, הקריאות שלו לסיפוח (באמצעות עוצמה כלכלית, בעיקר) של קנדה, גרינלנד ותעלת פנמה הן בעיקר טקטיקה במו"מ שנועדה למקסם עוצמה מדינית: נקיטת עמדה קיצונית, תקיפה במיוחד, שיהיה קל יחסית לסגת ממנה לעמדה ה-"אמיתית". מול קנדה - שיפור תנאי הסחר והגבלה של כניסת מהגרים; מול דנמרק - שיפור תנאי סחר מול האיחוד האירופי כולו והגדלת תקציבי ההגנה של נאט"ו; מול פנמה - צמצום הנוכחות הסינית בשטחה.

לחילופין, ייתכן והגישה הזו - הנדמית מעט קפריזית, אובססיבית או אפילו "לא רציונלית" - נועדה לאותת לשחקנים אחרים, בראשם סין אך גם רוסיה, המרחיבים את הנוכחות שלהם במרחב הקוטב. המסר - אל תתעסקו איתי.
אבל בהחלט ייתכן שהכוונות של טראמפ (ושל אנשיו) אותנטיות ושהוא באמת ובתמים רואה אינטרס בהרחבת הטריטוריה האמריקאית צפונה ומערבה. הבסיס לכך הוא, ככל הנראה, החשיבות הגוברת של המרחב הארקטי בגלל הפשרת קרחונים והמשמעויות הנובעות מכך, החל בנגישות למשאבים (מזהב ושיש דרך נפט וגז ועד אורניום), דרך שליטה בנתיבי סחר חדשים ועד היכולת להציב "מוצב קדמי" צבאי שירחיק עימות עתידי עם רוסיה וסין מה-Homeland האמריקאית.
natur.gl/guidance/miljo…

>>>

תרחישי סיום אפשריים לבחירות בארה"ב - פורסם במקור ב-"דבר"

כולנו יודעים למי ניתנה הנבואה, ובכל זאת - אינספור סוקרים, מומחים, פרשנים וחובבים של הפוליטיקה האמריקאית מנסים להציע מודל לזהות המנצח או המנצחת בבחירות בארה"ב. בטור הזה ננסה להצביע על מספר תרחישים אפשריים ולאפיין את התהליכים שעשויים לשפר את הסיכויים של התממשותם.

התרחיש הראשון הוא פיצול חגורות - האריס נחשבת לטיפה יותר חזקה בצפון, במדינות חגורת החלודה פנסילבניה, מישיגן ו-וויסקונסין. ניצחון בהן יעניק לה את ה-270 אלקטורים הנדרשים כדי להבטיח את הנשיאות, גם אם טראמפ מנצח בכל ארבע מדינות חגורת השמש (ג'ורג'יה, צפון קרוליינה, אריזונה ונוואדה). גם בתרחיש של "היפוך חגורות", במסגרתו טראמפ מנצח בשלוש מדינות חגורת החלודה אבל מפסיד בחגורת השמש, האריס עדיין מנצחת - אבל לאור החוזקה היחסית של טראמפ בדרום, זה נשמע לא סביר. התרחיש השני הוא נפילה לטור הרפובליקני של מישיגן, שנחשבת בו זמנית למדינה שבה האריס הכי חזקה (באופן יחסי כמובן) בגלל מעמד הפועלים ותודות למירוץ בסנאט שבו מובילה חברת הקונגרס אליסה סלוטקין בפער ממוצע גדול של 4% (גדול באופן יחסי כמובן), אך גם למדינה הכי מאתגרת שלה בגלל האוכלוסייה הערבית והמוסלמית המתוסכלת מתמיכת ממשל ביידן בישראל.
נפילה של מישיגן לטור הרפובליקני ללא תזוזה של אף אחת ממדינות חגורת השמש, תיתן לטראמפ 283 אלקטורים וקדנציה שנייה בבית הלבן. בתיאוריה, האריס יכולה "לוותר" על מישיגן אם תנצח במקומה בצפון קרוליינה או בג'ורג'יה (ואז תעמוד על 271 אלקטורים), או באריזונה ובנוואדה גם יחד (ואז תעמוד על 272). פשוט זה לא יהיה, אבל בהחלט אפשרי.

יאללה מתחילים.

הנחות:
1. אתייחס לשינויים רק בשבע מדינות המפתח, ונוציא לשם הדיון את האפשרות לנפילה של מדינה "ורודה" (כמו טקסס) או "תכלת" (כמו ניו מקסיקו) לצד השני.
2. נקודת המוצא לתרחישים היא ניצחון של האריס בחגורת החלודה - ובבחירות. לא כי אני חושב שהיא בהכרח תנצח, אלא כי קל יותר לארגן כך את המפות - ברור שכל תרחיש הופכי משמעו ניצחון של טראמפ. האריס יכולה תיאורטית להפסיד כל אחת מהמדינות האלו בנפרד, במידה והיא מפצה עליה במדינה אחרת:
במקום ויסקונסין - אריזונה, ג'ורג'יה או צפ"ק
במקום מישיגן - ג'ורג'יה או צפ"ק *או* אריזונה ונוואדה
במקום פנסילבניה - ג'ורג'יה או צפ"ק *וגם* מדינה נוספת בדרום

אדום עולה (מבוסס על מאמר שפורסם במקור ב-"דבר"; שרשור; הרבה מאוד כלכלה פוליטית)

במערכות בחירות באירופה ובאמריקה הלטינית, כשמבקשים להציג את התוצאות על מפה, בד"כ נהוג לסמן בכחול מפלגות ימין כמו הליברטריאנים בארגנטינה בהנהגת חביאר מיליי; ובאדום מפלגות פועלים המזוהות עם השמאל, כמו הסוציאל דמוקרטים בגרמניה, מפלגתו של הקנצלר אולף שולץ, ו-"ברזיל של תקווה" בהנהגת לולה דה-סילבה. במובן הזה, החלוקה האמריקאית לפיה הרפובליקנים - ה-"ימנים" - מסומנים באדום ואילו הדמוקרטים - ה-"שמאלנים" - בכחול היא היוצא מן הכלל.

הוועידה הרפובליקנית - בין 20 הנקודות לפרויקט 2025 (פורסם במקור ב-"דבר")

ב-15-18 ביולי תיערך הוועידה הרפובליקנית הלאומית במילווקי, ויסקונסין, במסגרתה ייבחר טראמפ כמועמד המפלגה לנשיאות באופן רשמי - וגם ייקבע מצע המפלגה. השבוע שחרר הקמפיין "מסמך 20 נקודות" שמגדיר את קווי היסוד של מצע המפלגה הרפובליקנית לקמפיין ולכהונה, אם וכאשר ישוב הנשיא ה-45 לבית הלבן.
>> בשעה שהמסמך זכה ללא מעט לעג ברשתות החברתיות על הסגנון שלו - כתיבה באותיות גדולות בלבד, שימוש בסימני קריאה והגדרת יעדים מקסימליסטיים ללא הצבעה על אמצעים להשגתם - מה שמעניין באמת הוא התוכן, ולא הצורה.
>>

עם השיח הגובר על האפשרות להחלפת הנשיא ביידן במועמד אחר, הנה כמה אופציות מובילות:

הסגנית האריס.
היתרונות ברורים - מוכרת, "היורשת הטבעית", הכי הרבה ניסיון רלוונטי.
החסרונות כנראה מתעלים עליהם - נחשבת פוליטיקאית חלשה, לא פופולרית, בלי הישגים בולטים על שמה.

להחליף אותה יהיה להודות בטעות בשיקול הדעת של ביידן, בחוסר האמון בה ובמשתמע - ויהיו מי שייקחו את זה לאזורים האלה - בנשים שחורות בכלל. מושל קליפורניה ניוסם.

ניסיון יש. כריזמה יש. לוק יש. היתרונות ברורים.
החסרונות ברורים לא פחות: "עוד גבר לבן", מגיע ממדינה כחולה, ספג המון ביקורת על התנהלות המדינה, בעיקר כלכלית וסביב משבר חסרי הבית.

https://x.com/WashingtonExp/status/1596732501908946944

כמה תובנות מהפגישות היום בקונגרס:
1. שני הנושאים שהכי מדאיגים את הדמוקרטים - סיוע הומניטארי, ו-"היום שאחרי".
"זה שאנחנו תומכים בהשבת החטופים ובהכרעת החמאס", אמרו לי, "לא אומר שלא צריך להבטיח את זכויות האדם והכבוד העצמי של הפלסטינים."
זה נכון גם לגבי התומכים הגדולים שלנו במפלגה. 2. הרבה נכונות לנהל שיח מורכב, והרבה סקרנות על המצב הפנימי בישראל.
לא אחת נשאלתי "מה ישראלים יחשבו על..." או "איך ישראלים מפרשים את...". יש הבנה - שלעתים לא משוקפת בתקשורת - שלמקבלי ההחלטות בוושינגטון יש זווית מסוימת על העולם ושהם זקוקים גם לפרספקטיבה ישראלית כדי להבין את המציאות במלואה.

קצת תובנות על הלילה, שהוא - בניגוד לאירוע הספינה - בהחלט דרמטי:

1. נקודת המוצא היא שאיראן היום נמצאת במצב *פחות* טוב מבחינה גיאופוליטית בהשוואה ללפני יומיים. איראן השקיעה את כל יכולותיה בלבנות את הפרוקסים כדי שלא תצטרך להתעמת עם ישראל בעצמה, והלילה היא פעלה מחוץ ל-MO שלה. 2. חשוב להדגיש: זה כמובן לא מורגש ברמה האזרחית בישראל - ביטול לימודים והתקהלויות, אזעקות ברחבי הארץ, לילה בלי שינה, אלה לא דברים שגורמים לנו להרגיש יותר בטוחים אלא פחות.
אבל השורה התחתונה היא שמכל האויבים שלנו, איראן היא זו שנערכה הכי פחות לעימות ישיר עם ישראל.

רבות הדרכים (למפות את אמריקה)

1. במדינה גדולה כמו ארה"ב יש הבדלים תהומיים בין קצה לקצה ובין אזור לאזור. חמישים המדינות ו-DC מחולקות, באופן טבעי, לאזורים (regions), אך כל חלוקה נראית מלאכותית במידת מה. בשרשור הזה נעמיק בכמה חלוקות מקובלות, נסתכל על הבעייתיות שבהן, ונציע חלופה.

https://twitter.com/WashingtonExp/status/1752934672907079857

נתחיל במפה הזו, שמציגה את החלוקה הבסיסית ביותר לארבעה regions שמקובלים גם ברוב הסקרים (כששואלים "מאיזה אזור את", יש לרוב ארבע תשובות): המערב, שמשתרע ממונטנה בצפון וניו-מקסיקו בדרום עד חופי הפסיפי;
המערב התיכון, מקנזס במערב ואוהיו במזרח עד הגבול עם קנדה;
>>

מחשבות על השימועים בקונגרס לנשיאות האוניברסיטאות:

1. השימועים פתחו תיבת פנדורה - הם חשפו לקונגרס האמריקאי ולעולם את הבלבול, העיוורון, סובלנות-היתר או "עצימת העין" של חלקים משדרת ההנהגה של האקדמיה האמריקאית בנוגע ליחסה לישראל וליהודים. 2. הכישלון של הנשיאות למתוח את הקו המוסרי הברור ביותר - ולענות "כן" על השאלה שקריאות לרצח עם הן בריונות והטרדה - מעיד כאלף עדים על הבועה שהן פועלות בתוכה.

כמה מחשבות על הגבלות אפשריות על ישראל -

1. ההפוגה ההומניטרית הבאה עלינו ובצידה עסקת השבת החטופים צפויה להיות מהלומה למומנטום הצה"לי. האם היא תוביל להפסקת אש מוחלטת או לא - עוד לא ברור - אבל אחד הדברים שאפשר להניח בסבירות גבוהה הוא שהלחץ הבינלאומי על ישראל יגבר: > 2. לנצל את המומנטום של הפחתת האלימות, להימנע מלשוב לחילופי אש, לנסות לחלץ שבויים נוספים וכו'. כמובן ברקע - העולם ייחשף (שוב) לממדי ההרס והמצוקה האנושית בעזה.

איך לדבר ליברלית

1. כפי שהבטחתי, ובהמשך לפוסטים הקודמים על השיחה עם א' ועל תפיסת ישראל בעיני דמוקרטים וצעירים בארה"ב, בפוסט הזה אנסה לתת *כללי אצבע* לאיך אנחנו מדברים על ישראל בליברלית, ובפרט איך אנחנו מתארים את המצב הנוכחי. 2. שימו לב כמובן שמדובר בכללי אצבע - הם מבוססים על שנים של עיסוק בתחום ושל למידה של האידיאולוגיה הפרוגרסיבית, אבל הם לעולם לא יעבדו בלי אינטליגנציה רגשית וקריאה נכונה של בן השיח.

בצומת, פנה שמאלה: הפיצול באגף הפרוגרסיבי ביחס לישראל, והמלצות להמשך (ארוך אבל חשוב)
1. כתבתי לפני כמה ימים שאנתח את ההשפעות של המלחמה על האגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית ותומכיה ביחסם לישראל. בינתיים שהצטברו מספיק נתונים כדי לשרטט איפה עומד "השמאל העמוק" והיכן קווי השבר בתוכו. 2. התגובה המיידית של האגף הפרוגרסיבי הייתה, כמובן, גינוי חריף להתקפה של חמאס: הסנאטור ברני סנדרס (ורמונט) וכמעט כל חברות ה-Squad - כולל אילהאן עומאר (מינסוטה), שמעולם לא חסכה ביקורת מישראל - פרסמו הודעות גינוי.

חרבות ברזל - עדכונים, פרשנות ומחשבות, כולל נימה אישית

1. א. נאום ביידן

נאומו של הנשיא ביידן (ראו הפוסט הקודם) ייכנס לדברי ההיסטוריה של יחסי ארה"ב-ישראל. מבלי לחזור על דבריו (ראו הפוסט הקודם), הוא נגע בכל הנקודות הקריטיות: > 2. הטרגדיה האנושית, הזוועות שביצע חמאס (כולל השוואה לדאעש, תוצאה של מאמץ ההסברה של אלפי אזרחים ישראלים), התייצבות מלאה נגד שנאה ואנטישמיות >

סדר באגף שמאל: מונחים ומושגים באידיאולוגיה הפרוגרסיבית שחשוב להכיר

1. בישראל אנחנו ממעטים להשתמש במונח "פרוגרסיבי" או "פרוגרסיבים" כדי לתאר מחנה פוליטי או אידיאולוגיה, וכשאנחנו כן עושים זאת - לרוב מוצמדת לו מילה מהשורש ט.ר.ל.ל. 2. באופן טבעי, לאורך זמן זה מייצר הרבה מיסקונספציות סביב האידיאולוגיה הפרוגרסיבית (לטוב ולרע) ובעיקר בין מושגי המפתח שלה, ומקשה לנהל עליה דיון רציני.