שלש בלילה. שיכון. רכב עוצר בצד הכביש וחונה. שלש נקישות על הדלת. אחר כך שלש נקישות נמרצות יותר. דלת נפתחת. דלת נסגרת. דלת מרפסת נפתחת, ואז צרחות. צרחות. צרחות עד לב השמיים. צרחות כמו חיה פצועה נואקת, נטולות מילים.

אההההה.

אהההה.

אההההההה.

----> בבתים הסמוכים, בתים שנבנו מבלוקים חלולים, קירות דקים עטויי טיח מתפרק, נפתחים חלונות בשקט. אנשים מתבוננים, חלונות נסגרים שוב. הסתודדויות. דיבורים. איש זקן נאנח. אישה מספרת עם בעלה. בבוקר מודעות, מילים שחורות מוקפות ריבועים שחורים נתלות על דופן הרחוב.

אסקפיזם:

אז כמה עלה לנו הטיול, 2 הורים 3 ילדים (6,4,1), שבועיים בבולגריה שבועיים באיטליה? ומה עשינו שם? ובכלל?

אני צריך לארוז לטיסה ואין לי כח, אז שרשור. אז ככה. הרעיון עלה לפני שנה בערך, לטוס לחודש עם הילדים. אוגוסט לא הסתדר, נשאר החגים. גם לא ממש היו ימי עבודה השנה. התחלנו לחפש לאן, אני הטלתי ווטו (מוצדק לדעתי) על הודו. חיפשנו מקום חם, לא יקר. בולגריה עלתה כיעד אפשרי, ומשם חשבנו להמשיך לאלבניה. ספויילר: לא קרה.

ראיתי לא מזמן את 'הקול בראש 2'. יש שם דמות ראשית בשם חרדה, ורגע של דימוי שמסביר מה חרדה עושה: היא גורמת לך לדמיין את כל העתידים האפשריים בתור עתידים שליליים. אתה בעצם חרד ממה שעתיד לקרות, כי רק דברים רעים עתידים לקרות.

וברגע הזה הבנתי משהו שלא הבנתי בשנה וחצי אצל פסיכולוג. הבנתי שהרבה מאוד ממה שחשבתי שזה אני, האופי שלי, הרצונות שלי, הם לא אני אלא החרדה שלי. אני יודע שהחרדה שלי היא גם אני אבל תסלחו לי שאני אציג את זה ככה. האופי שלי הוא לא 'חסכן' אלא זו החרדה שחוששת מה יהיה אם לא יהיה בבנק איקס כסף. האופי שלי הוא לא 'זוכר תמיד לקחת את המפתחות' אלא

ביום אחד באוגוסט יושב אברהם אבינו בפתח האוהל. חם. יצחק משחק באוהל ויושב לו על העצבים תוך שהוא מנסה לעבוד. למה הייתי צריך להביא ילד בגיל 100, רוטן לעצמו. מה היה רע. וקצת יותר בקול תוהה למה שלחו את ישמעאל, לפחות היו מעסיקים אחד את השני. הוא מרגיש לכוד בחייו. פתאום, קול משמיים. אברהם אברהם. שרה, הוא צועק, יש לי שיחה מהעבודה, שניה רגע.

אלוהים. קח את בנך את יחידך וכו' והעלהו לעולה. שנים אחר כך הפרשנים יעלו השערות, איך ומה גורם לאדם לקום בבוקר להיחפז ולקחת את הילד היחיד שלו. איש מכולם, פרשנים שגרו באירופה הקרה, שאולי מעולם

למחרת קם אביו של אריה למראהו של מכתב נוסף מחכה בדלת. הוא קרע גם אותו. הוא קרע גם את המכתב שהופיע לו מתחת לגמרא בכוילל בו למד, את המכתב שהופיע בתוך שקית הגל־פז, את המכתב שצץ בין ה'ניירת' שהתיישב לעסוק בה בלילה המאוחר, את שלשת המכתבים שעובר אורח תחב לידו בשעה שחיכה במעבר החציה, את המכתב שהוצמד למגבת שתלה במקווה, ולבסוף, בחמת זעם ששמורה רק למי שמצווה ואינו עושה, את המכתב שמצא בתוך ליקוטי הלכות שפתח במקרה בין מנחה למעריב.

יום למחרת הציפו את הבית מכתבים, הם השתוללו ברחבי החדר ואביו של אריה צווח בזעם בזמן שאריה עצמו הצליח לתפוס מכתב אחד וקרא בו.

לפני כשבוע וחצי הגיע אלי עומר, מ"מ שיקויים. נקש על דלת המכולה כאילו זה הבית שלי. עצרתי את קיפול מדי הנומקס והזמנתי אותו להיכנס לשבת על כמה צרפתיות. נכנס בהיסוס. התיישב. אמר תגיד, אתה יכול להשיג לנו פשפש איראני?

אמרתי לו, מה?

אני רספ של יחידת הקוסמים והמכשפות של הצבא.
--> זה לא אומר שאני מאמין בקוסמי שיקויים, כן? שיהיה להם לבריאות. אבל לא מאמין. כל אחד צריך לא להאמין במשהו. יש אנשים שלא מאמינים באלוהים יש לא מאמינים בסמכות, יש לא מאמינים שעברת לי על הרצפה בדיוק אחרי ששטפתי. אני לא מאמין בקוסמות של שיקויים. נשמע לי הנפצה. אבל מה, קוסמים לא קוסמים,

ומה שיפה בטחינה הוא שדומה ואין לה סוף. כך, דרך משל, דמו לעצמכם אדם שחפץ ליבו בטחינה עם החביתה והסלט והלחם הפרוס. מה יעשה? יפתח צנצנת טחינה וימזוג קצת לצלוחית. מזג, נשפך לו מעט על השיש, מנגב במטלית ובא להוסיף מים לטחינה. מוסיף הוא מים לטחינה – והרי הטחינה דלילה מדי.

>

https://twitter.com/place_to_fly/status/1926631783761596772

מיד מוסיף הוא טחינה גולמית – והרי היא סמיכה מדי. ממהר ומוסיף מים – שוב נמצאת דלילה. שוב מוזג טחינה גולמית ושוב מוזג מים, וכללו של דבר; שעת ארוחת הבוקר חלפה ושעת הצהריים חולפת וצנצנת הטחינה נגמרה ועדיין מוצא עצמו האדם מנסה להוסיף טחינה על מים ומים על טחינה.
>

פתאום נזכרתי שפעם הייתה איזו מישהי שהתעניינה בי או משהו (בטח זה היה להפך) ואיכשהו יצא שאנחנו יכולים לצאת לדייט ראשון רק בערב יום השואה או שנחכה שבועיים. שנינו לא רצינו לחכות שבוע אז אמרנו טוב זה שנצא זה יהיה הניצחון על הנאצים ועוזריהם, בואי נצא.
> בקיצור יצאנו וכל בתי העסק סגורים מה גם שזה לא מתאים אז הלכנו לאיזו גינה קטנה בגבעת שמואל וישבנו שם אני והיא בנדנדה כזו שאם האחד עולה השני יורד ולהפך, ושם התנדנדנו וניסינו לדבר אבל בגלל המרחק בין הצדדים היינו צריכים לצעוק זה לזו ולאט לאט נמאס לנו עד שהשתתקנו ורק התנדנדנו בשתיקה.

שפעם אחת בחור ישיבה חרדי בא להתרים בפורים בשכונה של מזרוחניקים וככה שהוא דופק חצי שיכור על הדלת פותח לו בעל הבית לבוש מדי מילואים, והבחור אומר לו נו, התחפשת לחייל? ובעל הבית אומר לו להפך, התחפשתי לאזרח ליומיים, והבחור אומר אולי תתרום לישיבה שלנו נפלאות ה והיכלו, כל הפוישט יד,
🧵 ובעל הבית אומר לו אולי תעשה צבא אנחנו צריכים אתכם, וככה תוך שהם מתווכחים אומר לו הבחור יודע מה, ונהפוכו, אתה פושט יד אני פושט יד, בוא נתחלף, ותוך כדי דיבור נעשה לו נס ומצא את עצמו בעמדת מאזין באיתור בעזה, כתוב 'מזרח' גדול על הקיר ומדי פעם הקשר מקשקש לו על נט בר נט.

לפני שהתחתן יצא קלמן עם הרבה בנות, עם לאה ועם יסכה־דינה ועם יוכבד שאמרה לו 'מה אתה אוכל כל כך הרבה מתוקים?' אבל אף אחת מהן לא הייתה חנה זלדה, ולכן כשחזר מדייט עם חנה זלדה בערב קריר אחד ברחובות, אחרי שתפסה אוטובוס לפתח תקווה, כתב קלמן לעודד ש'נראה לי שזה רציני, אחי'.
1/14 אכן כך היה: התחתנו וחיו חיים של זוג צעיר, חנה זלדה הייתה אחות בקפלן ועבדה קשה מאוד וקלמן למד משפטים במכללה במרכז והיה לו די קל בלימודים, ובהתחלה באמת היו להם חיים טובים שבהם שניהם מגיעים להם בערב לבית ומתיישבים זה לצד זה על הספה שהם אספו מהרחוב והוא היה שותה שוקו חם. אבל -
2/14

א.
אני חושב על יעקב אבינו שהגיע לחרן למסיבה בבאר וראה את הבחורה הכי יפה שהוא ראה בחיים שלו ונישק אותה, ופרץ בבכי כי הנה וסוף סוף ובדיוק כמו אצל עבד אברהם יש שובע לכל תקווה ותּכְלָה לכל געגוע. ואז הלך לישון ובבוקר קם והנה היא לֵאָה.
1/9 מה לא היה נותן בשביל להישאר עֵר כל החיים עם האישה ההיא שפגש ברחוב, שעכשיו היא כל הזמן עייפה, מסתובבת בבית, איפה המפתחות שלי, למה הכיור מלא, והוא מתעצבן ואומר לה 'התחת אלוהים אנוכי, כי לא ידעתי לרחוץ כלייך' ושניהם יודעים שזה לא תירוץ.
2/9

סיפור קצר על חבר כנסת מאלה שאיש לא מכיר שישב בפאנל בטחוני, ובו צעק ואף דפק על השולחן והודיע שאין ברירה אלא להילחם עוד ולהמשיך לגייס מילואים לסבבי ג' וד', וכשיצא מדושן מהפאנל גילה שהלך לאיבוד באחורי הקלעים של האולפן ומפה לשם מצא את עצמו יוצא בתוך איתור בעזה כשהוא בתפקיד נגביסט.
< הוא צועק על כולם שהוא חבר הכנסת ושמו כך וכך אבל איש לא מכיר אותו או מקשיב לו, והמג"ד אומר שמע אם אתה כזה חשוב מישהו ישאל מתישהו עליך, אבל איש לא שואל עליו והוא לא מצליח לצאת מעזה כי אין סד"כ, אז הוא מוצא חברים ונלחם ומסתכן ומאבד חברים ואיברים בעזה .

טוב אז צפיתי בהרצאה נחמדה על 'כיצד להימנע ממוות על ידי פאוארפוינט', שקיבלתי בניוזלטר של סניה ואני מסכם אותה שיהיה. בקצרה, אלה חמישה כללים יעילים, מבוססי מחקרי מוח (לא פורצי דרך, סתם מחקרים), ל'איך עושים מצגות יעילות יותר'.

ההרצאה של דיוויד ג'יי.פי פיליפס, משטוקהולם. כלל ראשון: פיסת מידע אחת בשקופית. כשיש שתי פיסות מידע אנחנו לא מסוגלים לזכור אף אחת מהן. להפך, אנחנו מבולבלים מהניסיון להבין מה מפרטי המידע אנחנו צריכים לזכור. הדרך הנכונה היא לפצל כל פיסת מידע לשקופית משל עצמה.

סליחה אני בן 35 אז אין ברירה אלא לתת 35 טיפים לחיים מאושרים מבוססים על נסיוני באהבה תהנו

שרשור. 1. אל תיכנסו למלחמה יבשתית באסיה.

פעם אחת אזרח אחד חזר משיגעון שהוא מילואימניק.
ואמר שהוא צריך לשבת במדים טקטיים על השולחן ולגרור חתיכות לחם וטונה מקופסה ולשתות קפה שחור כמו מילואימניק. ולא דיבר הרבה מטוב ועד רע רק אמר "אחי", "לחבור מסגרות אחי", "הבמ"ל חפצ"ל השתלף".
וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה.

1/6 ואשתו הייתה בצער גדול מזה.
עד שבא אחיו ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאותו!
והלך והפשיט גם כן את עצמו למדים טקטיים וישב על השולחן אצל אחיו הנ"ל, וגם כן ניגש לחם בטונה מקופסה.
ושאלו המילואימניק: מי אתה? ומה אתה עושה פה?
השיב לו: אני אח שלך! ומה אתה עושה פה?

2/6

סיפור קצר על גיא שגר בעמק יזרעאל ונוסע חזרה למילואים אחרי אפטר קצר ונחמד בבית ופתאום כשהוא כבר חונה בבסיס הוא שומע מלמול מהמושב האחורי, והוא קולט שהוא נסע שלש וחצי שעות עם תינוק ישן באוטו ועכשיו התינוק כלומר דור, הבן שלו, התעורר, והוא במילואים וחייב להיכנס לחמ"ל בדקות הקרובות.
> >
הוא לא יודע מה לעשות אז הוא לוקח את דור איתו נכנס איתו בש.ג. הולך איתו לחמ"ל ובינתיים מתקשר בלחץ לעפרה והיא עונה והוא אומר תקשיבי, דור אצלי. מה זה אומר דור אצלי. זה אומר שאני שכחתי תינוק באוטו. מה זה אומר? דור בסדר? כן הוא בסדר הוא פשוט איתי כאן על גבול עזה בתוך הבסיס.
>

איש לא ביקש ואיש לא שאל אותי 'יהודה, האם תרצה לכתוב כמה מילים על משהו מגניב שהיה אתמול בסדנת התוכן שהעברת' ולכן, בלב כבד, אין לי ברירה אלא להיות האיש הזה ולכתוב כאן כמה מילים על העללה (יצירת מבנה עלילה) של תוכן עסקי. כלומר המקום שבו תוכן אינפורמטיבי מתחבר לז'אנרים ספרותיים.

🧵 (קצת לפני ההתחלה: קצת לפני ההתחלה: מי הגיבור של הסיפור? על מי אנחנו מדברים? כשמנחת הורים מתארת מקרה שמתחיל במילים "לפני חודשיים פנו אלי שני הורים לילד שלא נרדם", פותרת להם את הבעיה ומסיימת ב"הם התקשרו להודות", ברור שהגיבורה של הסיפור זו היא.

בגדול אנחנו מדינה שמודבקת בסלוטייפ.
זו התחושה שלי לפחות. אי אפשר להתווכח עם תחושות אז אם באתם להתווכח לכו בבקשה לפוסטים של אנשים שאוהבים להתווכח. לא באתי לכתוב על פוליטיקה. זה אוגוסט ואני עסוק כרגע בחומרי יצירה אז אני רוצה לכתוב על זה שאנחנו מדינה שמודבקת בסלוטייפ.

1/8 שהכל נוצר בה טלאי על טלאי, שחלק מהדברים המייסדים זרקו לתוך המגירה הזו שזורקים אליה את כל הדברים שלא יודעים איפה לשים ואמרו 'טוב, מישהו יתמודד עם זה מתישהו' וכמובן שאף אחד לא מתמודד, ושהכל עטוף בהמון המון סלוטייפ שעשוי מרצון טוב.
מה זה רצון טוב. אני אתן לכם דוגמה.

2/8

סיפור קצר על חכמים שכלאו את יצר הרע לשלשה ימים ובזמן הזה הוא היה תחת אבטחה כבדה במרתף קטן מתחת לבית מדרש גדול, מאחורי שלש דלתות ברזל כבדות, ולצידו היה במרתף מכון מחקר להוצאת ספרי קודש במהדורות כבדות עם עיטורי זהב

1/6 כלומר כמה מחשבים כמה מדפסות ואברך אחד בשם אברהם יעקב שהסתובב טרוד מחדר אחד לחדר שני ומדי פעם ליטף את זקנו תוך שהוא ממלמל 'אבל הרשב"א לא חשב ככה'.

2/6

"ומה זה?" שאל פרודו בתמיהה,
"זה?" אמר גימלי, "זהו לחם גמדים, הוא מזין, שורד נסיעות ארוכות ואינו מתקלקל לעולם. המתכון שלו סודי ונשמר בהר המוריה כבר שלשת אלפים שנה".
פרודו הרים את לחם הגמדאים. הוא היה נראה כמו ריבוע דק, פריך מאוד, יבש מאוד. הוא נתן בו ביס וירק מיד.

1/3 "איכס," הוא אמר. "למה אתם אוכלים זה?"
"אנחנו לא," אמר גימלי. "אנחנו אוכלים ביצים ותפוחי אדמה".
"אז למה אתה ממשיך לשאת את זה בתיק?" שאל פרודו.
"מסורת," אמר גימלי, "ותכל'ס זה ממש עוזר לרעב כשמסתתרים מאורקים או מדודות".
"איך אפשר לאכול את זה?"

2/3

הסערה שבחוץ והקור בירושלים מזכירים לי שפעם אחת, כשעוד הייתי רווק ודי אידיוט, ישבתי לקפה - כלומר, יצאתי לדייט - עם דפנה. היו לנו קצת בעיות אז ושנינו היינו במוד 'יחסינו לאן' שכזה, ולשנינו לא היה כח לדבר על זה, וככה יצא שבקפה דפנה הסתכלה עלי ואמרה תגיד לי, לא קר לך?
1/7 ואני אמרתי לא, דווקא נעים לי. ודפנה אמרה וואי, אתם הירושלמים, כאילו אין לכם את המושג 'קור'. "ארבע מעלות? אה, זה נעים, בוא נלבש חולצה קצרה וסנדלים."

ואני, הואיל ואני ירושלמי וגם מכיון שלא היה לי רעיון טוב יותר לדבר עליו, מיד נחלצתי להגנת ירושלים ואמרתי מה פתאום, לא הבנת כלום
2/7