התוכנית הייתה מארב ארטישוק בלילה, בבוקר כניסה למוצב צד״ל, ובצהריים על האש לכבוד ראש השנה. נידם הרס״פ שם לנו בשרים וסלטים בתוך חופיות (פלסטיקים ירוקים גדולים ששמרו על אוכל), שהוכנסו אחר כבוד לנגמ״חון לצד שק גחלים ומנגל.
אם חייבים מארב 72 שעות בחג, שיהיה בסטייל: אנחנו מסייעת.
>>> יצאנו ממוצב תורמוס בערב, התמקמנו באיזו תצפית, השריונרים עשו את מה ששריונרים עושים במארבים, ואנחנו אבטחנו אותם. בלילה כבר קר בלבנון בספטמבר-אוקטובר, אבל לא קפוא כמו בשיא החורף. לקראת 4:30 התחלנו להתקפל, לפי התוכנית.
>>>

לא באמת הכרתי את נ׳. הוא צעיר ממני ביןתר מעשור, והוא הגיע לגדוד לפני קצת יותר מ-10 שנים, כשאני כבר נחשבתי לאחד הזקנים. הוא היה מהאנשים האלה שאם יעברו לידך ברחוב אתה תהנהן בחיוך דק לעברם והם לעברך, כי שניכם יודעים שאתם מהמילואים, אבל אתם לא מאותה קבוצת חבר׳ה, וזה ממש בסדר.
>>> בתמרון הראשון של הגדוד, לקראת הסיום, פיניתי אותו ביחד עם חיילים נוספים עם פגיעה באוזן. הוא הוגדר פצוע קל, כזה שמתפנה לגדר בנסיעת האמר ומשם עולה על אמבולנס צבאי כשהוא בהכרה מלאה ולא מדמם או משהו. מישהו שהוא ממש בסדר. פצוע קל, כאמור. וקל זה הכי קל לפינוי.
>>>

החטיבה אמורה הייתה לצאת מעזה בלילה שבין שלישי לרביעי. הרעיון המבצעי היה לא מורכב בעליל: מקפלים בלילה את הגדוד מציר החוף בצפון הרצועה, לא רחוק ממחנה שאטי, יחד עם גדוד אחר מהחטיבה ועם גדוד השריון שסופח אלינו לצוות החטיבתי בתנועה רכובה, ואז טקס חגיגי ליד קיבוץ זיקים, ואז צאלים.
>>> הקשב שלנו, בנגמ״שי הפיקוד של הגדוד, נחלק בין מי שהיו על מה שקורה בשטח באותו רגע, לבין מי שהיו עסוקים בלו״ז הקיפול: מתי כל פלוגה מנתקת מגע, מי מחפה על היציאה של מי, מתי חוצים את הגבול - וגם זוטות לכאורה כמו איפה ההסעה לצאלים, ואפילו מה יאכלו שם לצהריים ומי אחראי לחתום על מאהל.
>>>

כמה מילים של אופטימיות על בריאות הנפש בצה״ל, מניסיון אישי:
בשנות ה-90 בלבנון אסור היה לבכות כשקרו אירועים קשים ״כי אנחנו לא כוסיות״ (כך במקור). היו אפילו מ״פים שפקדו על החיילים שלהם להסתובב בפלוגה אך ורק עם ראש מורם כשחבר שלהם נפל, או שיספגו עונש. זה אמיתי, כן? לגמרי אמיתי.
>>> ב-2002 אחרי הקרב במחנה פליטים ג׳נין בחומת מגן אמרו לנו, תוך כדי הזדכויות בימ״ח, שיש אצל השליש טלפון ״למי שמרגיש שהוא פסיכי״ ויפנו אותו במספר הזה לקב״ן. מיותר לציין שאף אחד לא ניגש ולא לקח את המספר. מי רוצה להיחשב פסיכי, ועוד מול החבר׳ה שרואים אותו ניגש? מה פתאום.
>>>

איך ״מזכים״ את הבית של משפחה שעברה אסון.
**טריגרים** - אז נא להיזהר. צריך היה לזכות ולסדר לא מעט בתים בקיבוץ המופגז. כמה מהמשפחות השכולות צפויות להגיע, ואף אחד לא רוצה שהן יראו את הבתים במצב שבו הם נשארו.
בהתחלה, מיד אחרי הטבח, נכנסו הכוחות המיוחדים שבדקו שלא נותרו בבתים מחבלים.
אחר כך הגיע צה״ל ה״גדול״ ובו גם הגדוד שלי, ופינה את גופות הישראלים.
>

ירדנו מקו מארבים שוחק במיוחד בסוף 1997. לגדוד לא נהרג אף אחד, אבל נהרגו צד״לניקים שהיו תחת פיקודנו. המג״ד שלנו היה אפס כל כך גדול, שהאוגדה שקלה להדיח אותו באמצע הקו.
ואז, בתחילת האימון בתקוע, אמרו שמגיע מג״ד חדש. אחד שהיה מפל״ג בסיירת מטכ״ל. ההיפך הגמור מהמנטליות של גדוד 931.
>>> זה היה יום שישי חם במדבר יהודה. אמרו לכולם לצאת עם אפודים לחי״ת גדודית ליד הש״ג לשיחת מג״ד. מהאוהלים של ותיקי המסייעת, בני המחזור שלי, עלתה נהמה של עצבים. יום שישי, בחייכם. עזבו אותנו.
זה דרש שכנוע, אבל הוצאנו את כל הפלוגה למקום הכינוס.
>>>

בגמנסיה הריאלית בראשון לציון של שנות ה-90 השאלה לא הייתה אם מישהו מהשכבה שלך יהרג בצבא: השאלה הייתה מי זה יהיה וכמה הרוגים יהיו לשכבה.
אצל אחותי, שלוש שנים מעליי, נהרגו שניים. אצל שכנה שלי, שנתיים מעליי, אחד. אצל בת דודה שלי, שנה מעליי, שניים.
וזה נראה לכולם הגיוני ונורמלי.
>>> בכל שנה, המנהל ד״ר גמי סגל, היה נכנס לכיתה ומספר איך השכבה שלו לא עשתה בגרות כי הם התגייסו למלחמת העצמאות. ביום הזיכרון הקריאו בטקס שאליו מגיעים הבוגרים שמשרתים בצבא את הרשימה הארוכה של הנופלים, ואז אוטובוס היה לוקח את המשפחות לבית העלמין שיספיקו לצפירה. זה היה האתוס.
>>>

1. היום לפני 20 שנה הייתי חלק מהכוח של חטיבה 5 שתקף את מחנה הפליטים בג'נין כחלק ממבצע חומת מגן. במקום לספר שוב את סיפור הקרב, אספר לכם מעשיה חסידית על צדיק נסתר - כל כך נסתר, שאפילו ה' לא ידע שהוא צדיק.
סיפור קידוש השם המטומטם ביותר בהיסטוריה, שעשה ר' חיים בן פנחס הר-זהב. 2. רצה הגורל ור' חיים אינו ומעולם לא היה שומר תורה ומצוות. למעשה, הוא יותר שייך לעדתו של מי שכתב שדת היא אופיום להמונים מאשר לעדתם של מי שכתבו שההמונים צריכים דת. מאידך, ר' חיים החליט עוד בנערותו כי יקפיד על שני כללי ברזל שהיו חשובים לסבתו:
צום בכיפור, ופסח ללא לחם וללא קטניות.

ביום ההצבעה בכנסת על ההתנתקות היה אמור להיות מרד בקרב שרי הליכוד. לפני הצהריים התכנסו כמה בכירים ובהם צחי הנגבי, לימור לבנת ובנימין נתניהו בלשכה של נתניהו כדי להחליט להצביע נגד, לאור הלחץ הכבד שהפעילו ראשי מועצת יש״ע. הישיבה התפזרה בתוך כמה דקות, כי נתניהו חשש מזעפו של שרון. > אחר כך התכנסו מחדש בלשכה שהייתה מעבר למסדרון קומת הממשלה (קומה 2) במשכן כל הבכירים למעט נתניהו, שהיה איתם בשיחה דרך הספיקר (מחשש פן תתגלה מעורבותו). ההחלטה בצהריים הייתה סופית: מצביעים נגד. זהו. הולכים על זה עד הסוף. בהצבעה אחה״צ הם מתנגדים.>

לפני כמה שנים נהגתי לכתוב פה דברים ולמחוק אחרי כמה דקות. אלה היו בדרך כלל סיפורים מלבנון. הסיבה המרכזית שבגללה מחקתי הייתה בושה.
זה לא שעשיתי משהו לא בסדר או משהו - זה פשוט היה משהו שלא מדברים עליו. משהו זר ומוזר, שבעבור רוב האנשים בטח נשמע די הזוי.
גם לי, האמת, ואני הייתי המספר. כי לא היו המון אנשים שידעו על מה מדובר, בטח לא בקהילה הקטנה (אז) של טוויטר בעברית, ולא רציתי לענות על שאלות, וממילא כתבתי את הכל מבעד לדמעות ועם המון אלכוהול (ולא רק) כחלק ממחזור הדם. אז כתבתי, ומחקתי, ובבוקר הכל היה כלא היה.
פורקים ומוחקים, וממשיכים כאילו כלום. קל.