הטרגדיה שוברת הלב של יוסי ג'אן, אבא של אלמוג שנפטר לפני שבנו שוחרר. אין לי מילים כבר. ראיון שחונק לגמרי. וזה מה שמספרת לנו דינה, אחותו של יוסי ודודה של אלמוג: "קיבלתי אתמול בבוקר טלפון מהקצין שמלווה אותנו, ששחררו את אלמוג ויוסי לא עונה והוא ביקש ממני בשמחה גדולה לחפש את יוסי" >> >> דינה ג'אן: "אני מרוב אושר לא ידעתי מה לעשות. נסעתי כמו מטורפת, דפקתי בדלת, 'יוסי יוסי יוסי' וכלום, לא קיבלתי מענה. הדלת הייתה פתוחה, פתחתי את הדלת וראיתי אותו ישן בסלון וצרחתי יוסי והוא לא ענה לי. וראיתי את צבע העור נגעתי בו בשיער, הוא מת" >>

"חשוב לי שידעו ים היתה מלאכית, שהבינה את גודל התפקיד שלה ועשתה אותו במסירות ובאכפתיות. וים היא מסוג האנשים שעושים את הארץ שלנו למקום טוב יותר בו וחבל שלא שמרו עליה כמו שהיא שמרה עלינו."
ים גלס היתה תצפיתנית ובשבת ה7.10 היא היתה בחמ"ל של מוצב נחל עוז. היום היתה אמורה לחגוג 21 >> >> ים גלס הוגדרה כנעדרת כמעט חודש ימים. רק בתחילת נובמבר 23' קיבלו אמא ענת ואבא ליאור את ההודעה הרשמית שים שלהם, לא בחיים. ים נספתה בחמ"ל שהוצת על יושביו. בתחילה קיבלו ההורים את הדיסקית החרוכה שלה וארגז החפצים. שבוע לאחר מכן הגיע הדפיקה בדלת.
חודש ימים של יסוריי חוסר וודאות. >>

אני מכירה את ההקלטה הזו בע"פ, שמעתי אותה עשרות פעמים ובכל פעם בוכה שוב בסוף. זו סמלת יעל לייבושור, תצפיתנית בחמ"ל נחל עוז. בבוקר 7 באוקטובר היא במשמרת, מדווחת על פריצת הגדר וחדירת המחבלים לישראל, עד לכניסה למוצב: "קבל שאני מזהה שהם רצים לכיוון המוצב ... ושהם נמצאים בתוך המוצב" גילי, אמא של יעל: "לימים למדתי שהמ"פ שילה הר אבן נתן לה את הכינוי 'פסקל 76, הכי טובה שיש'. היא עלתה לכל משמרת כאילו במשמרת הזאת תהיה פשיטה. הייתה יושבת זקופה, מסתכלת, כאילו בכל שנייה זה יכול לקרות והפחד שלה היה שברגע האמת היא תקפא והיא הוכיחה לעצמה ולכל עם ישראל ממה היא עשויה" >

אני שומעת שוב ושוב את ההקלטה הזו וכל פעם זה בועט בבטן מחדש. וכל פעם נפעמת מהאומץ של מיה ושל החברות שלה. רב"ט מיה ויאלובו פולו הייתה תצפיתנית בנחל עוז. ב7 באוקטובר בשעה 06:30 הייתה במשמרת בחמ"ל המוצב. היא ראתה ודיווחה בגבורה ובקור רוח בלתי נתפסים את הרגעים הראשונים של המלחמה >>

https://twitter.com/ReshetBet/status/1774334415218307190

>> אלו בסך הכל חמש דקות, עד שהמצלמה של מיה, המצלמה שמופקדת על הגזרה שלה, הוצאה מכלל פעולה ע"י המחבלים. והכל קרה מהר מאוד באותו בוקר. בתוך 25 דקות הושבתו המצלמות של כלל התצפיתניות ובשעה 6:54 כבר היו מחבלי הנוחבה בתוך מוצב נחל עוז. >>

צה"ל ממשיך לשבור את השיאים של עצמו: מפקדת מחלקת תצפיתניות בצפון אמרה לחיילות שלה שבתרחיש של חדירת מחבלים לבסיס עליהן לבוא לקחת ממנה מפתח ולנעול את עצמן בחדרים.
מוזמנים לגחך או ללעוג, אבל זה בדיוק מה שקרה. במפגש עם המ"מ, חיילות בבסיס ערער בגזרת החרמון ביקשו לדעת מה הן צריכות >> > לעשות במקרה של חדירת מחבלים למוצב, מפקדת המחלקה אמרה בתשובה כי הן צריכות "לבוא אלי מהר ואתן לכם מפתחות לחדרים, שתנעלו את עצמכן שם".
(לא יודעת למה טורחת, כי זו תשובה כל כך מופרכת, אבל נציין בכל זאת שבמגורים יש כמובן דלתות עץ פשוטות בלי שום מיגון. אבל העיקר: תבואו לקחת מפתחות!) >

שיר ביטון - עם העינים הטובות והרצון העז להציל חיים - היתה חובשת קרבית שחלמה להיות רופאה. היא התעקשה להתגייס למרות שהיתה צריכה להעלות במשקל ולעבור את 50 הקילו בשביל זה. והיא התעקשה לשרת באוגדת עזה, במוצב נחל עוז. "לצערי לא הצליחו להציל אותה, אבל היא בחייה הצילה הרבה אנשים". >> > ב06:45 ב7 באוקטובר, היא שלחה לאמא שלה את ההודעה הבאה, כשברקע ירי בצרורות: "אמא זו שיר, זה מהטלפון של אחת החובשות, אנחנו לא יודעות מה קורה פה. אבל אני אוהבת אותך, תגידי שכולכם בסדר? אני אעדכן אותך. כנראה שיש פשיטה, לא יודעים יותר מדי, בעיקר שומעים את הנפילות, כרגע, אנחנו בסדר" >

סרן שיר אילת - מנהיגה אמיתית עם חיוך שאי אפשר לעמוד בפניו וחלומות על משחק - היתה מפקדת המחלקה של התצפיתניות במוצב נחל עוז. בשבת ה7 באוקטובר היא היתה בחמ"ל התצפיות, החמ"ל שהוצת על יושביו, עם החיילות שלה. עד הסוף המר. "היא דאגה לחיילות ועטפה אותן והרגיעה אותן, עד הרגע האחרון" >> >> דיברתי עם שקד אלון, הגיס של שיר, שנשוי לאחותה הגדולה ליאור ב #סדריום. "להורים עדיין קשה לדבר" הוא מסביר, "הכל טרי מדי."
הפעם האחרונה ששיר דיברה עם הבית היתה בחמישי. בשישי בערב היא חגגה יחד עם כל התצפיתניות את ערב הפרידה של שחף ניסני וסיון אסראף. זה הסרטון שצילמה, איזה אושר >>

שחף ניסני - עם רעמת התלתלים המופלאה והלב הענק - היתה אמורה להשתחרר ביום רביעי ה11 באוקטובר. ילדה שגדלה באשקלון והיתה נפגעת חרדה בגלל מטחי הטילים על העיר והתגברה על הכל כדי להיות התצפיתנית הכי טובה שאפשר. "אם אתם כבר נותנים את התואר העיניים של הצבא, למה לזלזל? למה לא להתייחס?" > > דיברתי עם ספיר, אחותה הגדולה של שחף ב #סדריום. יש בינהן 14 שנה וספיר אומרת בחיוך ששחף היתה "מתפעלת" אותה כל הזמן.
והסיפור של שחף, כמו גם של חברתה סיון אסראף, מתחיל דווקא בשישי ה6 באוקטובר: "זו היתה סגירה אחרונה שלה, היא וסיון היו אמורות להשתחרר 5 ימים לאחר מכן, התרגשות עצומה" >

סמ"ר נטע בר עם היה מפקד צוות מפעילי בלון תצפית במוצב נחל עוז. הוא אהב בעליי חיים, לגו ואת החברה שלו, שמשרתת בימים אלו גם היא. הוא נלחם כדי להעלות פרופיל ולהיות לוחם איסוף קרבי. "הם עשו חמישתם מה שצריך כדי להדוף את המחבלים באזור שלהם, אבל לא היו מספיק לוחמים כדי להגן על המוצב" >> >> נירית בר עם, אמא של נטע, לא מסוגלת לענות על השאלה "מה שלומך?" 72 ימים אחרי שהבן שלה נפל - כשאומרים לה "שלום, מה נשמע?" - היא לא יודעת מה להגיד.
דיברתי איתה ב #סדריום. וגם אחרי ממצאי בדיקת צה"ל, היא אומרת שלא קיבלה את התשובות על מה קרה באותו יום בנחל עוז וגם על מה שקרה לפני >>

סגן יוחאי דוכן, בן 26 היה מפקד מחלקה בגדוד 13 של גולני. "שילוב מקסים של קשיחות ומתיקות". בבוקר ה7 באוקטובר רץ יחד עם חיילי גולני שאיישו את מוצב נחל עוז למיגונית, אבל אח"כ, יחד עם סגן נמרוד והלוחם איתי רון ז"ל, נלחם במחבלים שפשטו על המוצב והגיע לחמ"ל "כדי להגן על מי שהיה בפנים" >> > אביו של יוחאי, סמ"ר אלכסנדר יהונתן דוכן שהיה חבר בכיתת הכוננות בקריית ארבע, נהרג בפיגוע בחברון לפני 21 שנים.
דיברתי עם יהודה דוכן, אח של יוחאי, ב #סדריום. היה לו חשוב שהורי התצפיתניות ידעו שהיה מי שנלחם וניסה עד טיפת דמו האחרונה להגן עליהן ועל כל מי שהיה בחמ"ל באותו בוקר שחור >

רוני אשל - שחייכה כבר שעתיים אחרי שנולדה והיתה מצחיקה וסוחפת - לא ממש רצתה להיות קרבית אבל כששלחו אותה לנחל עוז אחרי שסיימה בהצטיינות קורס תצפיתניות היא עשתה את זה הכי טוב ועם הרבה כיף. "אנחנו מתעסקים פה עם חבורה של אנשים שמטייחת ומכס"תחת ומעלימה וזה מעורר פלצות ואני לא אשתוק" > >> דיברתי עם איל אשל, אבא של רוני, ב #סדריום, יום לפני ה30 של רוני. בחודשיים האחרונים אין איש שלא מכיר אותו. שמעתם אותו וודאי ברדיו או ראיתם אותו בטלוויזיה. מהרגע הראשון הוא הפך בעל כורחו לחוקר. "החוקר הראשי" אני אומרת לו, של המוות של בתו בשריפה האיומה שכילתה את החמ"ל בנחל עוז >>

איל אשל, אבא של רוני ז"ל בעדות שהופכת את הבטן: "קצין צה"ל אמר לנו שהוא יודע שאחד הקצינים שניצלו מהחמ"ל נכנס שוב אחרי שיצא ממנו ובעודו שם הוא שמע את הבכי האחרון של הבנות שלנו עד שקולן נדם. המשפט הזה ירדוף אותי יומי האחרון. הוא חזר דרך חלון השירותים כדי לראות מה קורה עם החמ"ל" >> >> איל אשל: "אנחנו יודעים שקצינים ניצלו מהחמ"ל, אם מראש כל קצין היה לוקח חיילת אחת ומוציא אותה, הם היו איתנו היום. ניצלו שם קצינים. הם חיים ובינינו ובטח מדליקים נר בחנוכה. אנחנו את החגים שלנו סיימנו לעת הזו. הפאשלה כל כך גדולה. יש ערכיות של לעזור איש לרעהו וזה לא קרה". >>

סמ"ר אלרואי בן שטרית - עם העינים הקסומות האלו - היה ילד מוכשר שניגן בפסנתר ואהב לאפות פיצות. אלרואי היה אחד מחמשת מפעילי בלון התצפית במוצב נחל עוז. "אלרואי והחברים שלו התריעו. הבן שלי ביום העצמאות אמר לאחיות שלו: הולכת לפרוץ מלחמה גדולה, החמאסניקים מתאמנים, ואף אחד לא הקשיב" >> >> דיברתי עם רפי בן שטרית, אבא של אלרואי ב #סדריום. רפי כועס על ההתעלמות מההתרעות לפני ה7 באוקטובר. אבל אומר שהוא לפחות יודע שלבן שלו היתה האפשרות להילחם באותו יום ולהגן על עצמו. להבדיל מהורי התצפיתניות שיודעים שלבנות שלהן - נטולות הנשק - לא הייתה אפילו האפשרות להגן על חייהן. >>

אושר ברזילי - עם החיוך הקורן הזה - היתה תלמידה מצטיינת שתיכננה להיות מנתחת מוח. היא היתה סמב"צית מסורה בחמ"ל של מוצב נחל עוז. "איך השתיקו אותן? איך הדיווחים לא הגיעו לאוזניים הנכונות? ירדה הנחיה שאומרת שאחותי ועוד סמב"צית מהחמ"ל של נחל עוז לא ידברו עם המח"ט באופן אישי". >> >> דיברתי עם אחותה של אושר, ירדן כרמלי, ב #סדריום. אנחנו ממשיכה במסע שלנו בין קרובי משפחה של חיילות וחיילים בנחל עוז. ירדן מאופקת ורהוטה, כל מילה שלה מוקפדת, אבל היא מציירת תמונה בלתי נסבלת של התעלמות, זילזול, השתקה ואולי אפילו הפקרה.
וכמו אצל כולם, זה מתחיל ב6:30 בבוקר:
>>

כ60 חיילים וחיילות נפלו בקרב על מוצב נחל עוז. היו שם 26 תצפיתניות. 15 נהרגו באותו יום. 7 נחטפו. מתוכן אורי מגידיש שוחררה ונועה מרציאנו נרצחה בשבי. מעטות ניצלו, אני אפילו לא יכולה לדמיין מה עובר עליהן. שמנו לעצמנו מטרה לדבר עם ההורים שלהם כדי לספר את סיפורם ואת סיפור המחדל >> >> כבר כמה שבועות שאנחנו מראיינים אימהות ואבות לחיילות וחיילים שהיו בנחל עוז באותה שבת. אתמול הביא גם @MoavVardi בחדשות שישי אצלנו את הסיפור של ההורים. אני רואה את הפנים השבורות של דרור אשרם, אבא של שי. ואת איל אשל, אבא של רוני שהפך את העולם כדי להבין מה קרה לבת שלו. וברור לי >>

סיון אסראף - עם חיוך עדין ועינים יפות - היתה אמורה להשתחרר ב23.10. רכזת אמצעי תקשוב במוצב נחל עוז שידעה בכל רגע שהיא עושה תפקיד משמעותי. בערב שבת ערכו לה מסיבת פרידה, בראשון היתה אמורה לצאת לחפש"ש. "אני רוצה לדעת שהדם של סיון ושל החברות שלה לא הופקר לשווא, רוצה לדעת, מי כשל?!" > >> דיברתי עם אסנת אסראף, אמא של סיון ב #סדריום. הקול שלה רך. גם כשהיא מתארת את רגע האימה של שבת בבוקר וגם כשהיא שואלת את כל השאלות הקשות והנכונות.
"שש וחצי בבוקר, אזעקות, אנחנו גרים באשקלון, קמנו בבהלה, רצתי מהר לקחת את הטלפון ולממ"ד ואני ישר בודקת מה עם סיון וניסיתי להתקשר" >>

סמלת שי אשרם - תראו איזה עינים חודרות - נלחמה על הזכות להיות תצפיתנית ולא פחות מכך לשרת במוצב נחל עוז. ביום רביעי היא היתה אמורה לצאת לקורס מ"כיות והיא כ"כ חיכתה לזה אבל אז הגיע ה7 באוקטובר. "מיום מיום אני רוצה לזעוק, אנחנו מבינים את המחדל, את היהירות של הצבא שזלזלו בבנות שלנו" > >> אין זעקה כזעקת הורה שאיבד את ילדו. אבל יותר מכך, אין זעקה כזעקת אב שאיבד את בתו למחדל. דיברתי עם דרור אשרם, אבא של שי ב #סדריום. זה שוב כתב אשמה חריף, שבו המחדל שלפני, מתחבר למחדל של השבעה באוקטובר.
וכמו בכל העדויות של ההורים לתצפיתניות מנחל עוז, זה מתחיל בשש וחצי בבוקר >>

רב"ט נועם אברמוביץ' - עם החיוך המדהים והעינים הקורנות - סיימה קורס תצפיתניות ביום רביעי. אמא אדווה עוד הספיקה לכבס לה את המדים ובחמישי לקחה אותה לאוגדה. משם הגיעה נועם למוצב נחל עוז, היא שרתה שם יום וחצי. עד ה7 באוקטובר. "נועם לא נפלה, היא נרצחה. הם נרצחו, נטבחו והוצאו להורג" >> >> דיברתי עם אדווה אברמוביץ' ב #סדריום. לפני הכל זה כתב אשמה חריף נגד הצבא והבטחה ושל אדווה ושל הורים נוספים שילדיהם נפלו בנחל עוז לא להרפות עד שיתברר מה קרה שם. ובעיקר, למה אף אחד לא הקשיב לכל ההתרעות.
זה התחיל כמו כולם עם מטח הטילים של 6:30 בבוקר.
וזה מה שאדווה מספרת לנו: >>

סיפור מטורף שמספרת ילנה מגיד, דודה של רוני קריבוי: "רוני הוחזק בבנין, מההפצצות הבנין קרס והוא הצליח לברוח משם. במשך 4 ימים הוא הסתתר שם בשטח לבד. בסוף העזתים תפסו אותו והעבירו אותו לידי המחבלים. הוא ניסה להגיע לגבול ופשוט בגלל שלא היו לו האמצעים להבין איפה הוא, הוא הסתבך בשטח" >

https://twitter.com/ReshetBet/status/1729056702765613439

> ילנה מגיד: "היום שאלתי אותו: 'רוני איך אתה מרגיש? יש לך סיוטיים בלילה?' אמר לי: 'תקשיבי, יש לי סיוטים ממה שעברתי שם ומהמסיבה אבל זה טוב זה אומר שאני מתמודד עם זה יפה, אני בסדר והוא צוחק. ברגע שאני שומעת צחוק של רוני מבחינתי הכל בסדר. יש לו פצעים מהקריסה של הבית אבל הוא בסדר" >

"אני יודעת בלב שלם שהתצפיתניות עשו את הכל ובאיזה משמעת. הכל הם עשו. הבת שלי אמרה כל הזמן: 'אם יקרה משהו לחייל אחד, זה יהיה על הראש שלנו לכל החיים'. ואני מחפשת בן אדם אחד שיגיד מה שהבת שלי, הילדה בת 19, הרגישה, מה שבנות 19 הרגישו".
אביב חג'ג' היתה תצפיתנית במוצב נחל עוז >> >> דיברתי עם אמא שלה מירה, ב #סדריום. היא מספרת באיפוק אינסופי וכל מילה נבחרת בקפידה את מה שקרה באותו הבוקר. וגם מה שקרה לפני כן. עדות שחייבים לקרוא.
"זה מתחיל בשבת, בשש וחצי. אנחנו גרים ליד העוטף, בגילת. היו מאות שיגורים ובומים. ואז היה טלפון ואנחנו לא מדברים בשבת וגם אביב לא" >

"השוטרת שהפכה ללוחמת". הסיפור של יוליה ווקסר.
בשבת ה7 באוקטובר, רס"מ יוליה ווקסר, בשגרה ראש לשכת אגף מבצעים בדרום, היתה בחפ"ק של המסיבה ברעים. אחת מעשרות שוטרים שהגיעו למסיבה כשוטרים בשכר. שוטרים רבים עושים את זה כדי להשלים הכנסה.
"היא סיימה את המשמרת שלה בשש, דיברתי איתה >> > "כשכבר היתה אמורה לצאת הביתה ואז התחילו המטחים. היא התקשרה למפקד שלה, שאלה אותו מה לעשות והוא אמר לפנות את כולם. החליטה להישאר. גיבורה, תמיד היתה. והיא לא אשת שטח, תמיד היתה במשרד. ב9:14 שלחה לי הודעה אחרונה 'תשמור על הילדים, אני אוהבת אתכם'. זה המילים האחרונות ששמעתי ממנה". >