שיעור קצר בהיסטוריה פוליטית של שרי ביטחון ו2 מסקנות: 1. ב2016, מדיניותו הבטחונית של נתניהו היה תחת ביקורת קשה. שילוב של החמיצות על תוצאות מבצע 'צוק איתן', פרשת עזריה, הבחירה שלא למוטט את חמאס וחוסר היכולת להחזיר את שבוינו (החיים והנופלים) מידי חמאס. אחד הקולות הבולטים והבוטים של הביקורת הזו היה אביגדור ליברמן (48 שעות, זוכרים?).

לקחתי את נגב לגן שעשועים. אחרי טבח שמחת תורה היו שם גופות מחבלים. שרועות על הרצפת גומי הצבעונית. הן נשארו שם הרבה זמן. גם אחרי שיצאתי. נגב נעמדת באמצע, בידיוק איפה שנחה יד המחבל השמאלי שכבר 11 חודשים לא שם ואני עדיין רואה ומריח. אבא תראה איך אני קופצת, היא אומרת. אני רואה. הלכתי עם נגב לקנות לחם במאפיית חורי. עוברים בחומוס של טחינה שסגור מאז המלחמה כי המחסן הראשי בכפר עזה נשרף. ליד נמצאת המשטרה. נגב שרה היום יום שישי, למרות שבכלל שני והקול שלה נבלע ברעש שרשירי הטנק שנסע פה וצרורות הירי שעדיין מכים לי באוזן, למרות שהם נדמו מזמן.

דעתי החשובה על אירוע אחים לנשק: בעיקר לא מעניין במיוחד. מדובר בארגון מחאה אנטי ממשלתי של חבובלך מרכז שמאל. הם לא 'הרסו את המדינה'. טבח שמחת תורה היה תוצאה של מדיניות בת 15 שנה לאתרג את חמאס, ייבוש עקבי של זרוע היבשה ומערך המילואים. לא כמה מתנדבים שהפסיקו להתנדב. גם אם עמדת מי שחושב אחרת נכונה, הכתובת היא לא אחים לנשק. אם ביססת את ביטחון ישראל על מתנדבים ורבת איתם, אחריותך כמנהיג למצוא תחליף. מצד שני, הם גם לא 'הצילו את ישראל'. הקימו חמל אזרחי שעשה הרבה מאוד דברים טובים כמו מגוון מאוד רחב של ארגונים אחרים ואנשים פרטיים. לא מלאך, לא שטן, סתם אנשים.

יומן מילואים #187: התחילה הכנת המפקדים. כניסה של חטיבת חי"ר ללחימה היא טקס מוכר. מדברים על תוואי השטח, צירים, אויב, משמעויות, בונים תוכניות ומקווים שהמאו"ג לא ישים ברקס. אורח חדש שנכנס לחדר התדריכים והופיע בכל מקום היה השיחה על השחיקה. הרושם שלי היה שהמפקדים בעיקר חסרי אונים. לפני כמה ימים המג"ד שלי כתב מכתב לחיילים לקראת הגיוס הבא, השלישי במספר, שיעלה את מספר הימ"מים במלחמה לקרוב ל300. אחרי שדיבר על חשיבות המשימה, הוא סיפר שהוא רוצה להקים חמ"ל עורפי שיתן מענה לצרכים הקריטיים של החיילים והמשפחות וסיים בבקשה: מי שיש לו רעיון איך לעשות את זה, שידבר איתי

בוקר שמחת תורה. ב6:29 רצנו לממד והייתי בלי הטלפון. 18 דקות אחר כך הייתה הפסקה רגעית במטחים ויכלתי לרוץ להביא את הטלפון ולצייץ.

https://x.com/smolan_with_s/status/1710502098608017606?t=g3WHsUlz2qQ-CAvn8SjASg&s=19

06:51. כמעט חצי שעה של ירי בלתי פוסק, בתים מפורקים מסביב.

https://x.com/smolan_with_s/status/1710503166008057923?t=7hNTPAVEdoS9lDcJWZzpwg&s=19

קצת לפני שבת, בואו נדבר קצת על ניצחון, למה אני חושב שאנחנו דווקא ממש קרובות אליו, ולמה לדעתי הדבר העיקרי שעומד בינינו לבינו הוא הממשלה הנוכחית. יאאלה? יאאלה. 1. ניצחון, במהותו, הוא מונח מדיני ולא צבאי. לכן, בין היתר, מאוד קשה להגדיר אותו. אבל דווקא במקרה שלנו יש הגדרה לא רעה שקבע הקבינט המדיני-בטחוני.
2. ביום ה20.10 אושרה תוכנית המלחמה של ישראל. יעדיה: פירוק היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס, סוף האיום העזתי על ישראל והשבת החטופים.

ממשלה סבירה, לא נהדרת או טובה חלילה, פשוט סבירה, הייתה מעבירה היום בבוקר החלטה בת 2 סעיפים:
1. למדינת ישראל אין שום כוונה לשלוט בעזה או לשנות באיזושהי צורה את מיקום אוכלוסייתה
2. מדינת ישראל מוכנה לדון על כל מודל שתצענה בנות בריתה ליום שאחרי בעזה, ובלבד שיתאם את מטרות המלחמה. זאת החלטה שבה אנחנו נותנים, בעצם, כלום. לישראל אין יכולת לשלוט בעזה. בתחילת המלחמה יכלנו להחליט, אולי, לשלוט מקומית וזמנית באיזורים מסוימים. הרכבת הזאת יצאה. אנחנו שבעה חודשים לתוך מלחמה עם מטרות שונות דרמטית מ'לשלוט בעזה' ובשלב הזה - פשוט אין לנו את היכולת. אין את כח האדם. את

יש משהו מדכא, כמעט מפרק, בלצפות בחזרה האיטית-אך-העקבית לשגרה בישראל אחרי טבח שמחת תורה. הרציונאל ברור: בסוף לכולנו יש סנטר פוליטי ותפיסתי שדרכו אנחנו רואות את המציאות ולכן, בהינתן מספיק זמן, כנראה שנגיע פחות או יותר לאותן המסקנות. גם אני ככה. עם הבדל אחד קטן: השמיים נפלו עליי. אשכרה נפלו. אני מצטער אם זה נשמע דרמטי או מוגזם למישהו, אבל זה מה שקרה. הבית שלי, ששוכן בגבולותיה הריבוניים של ישראל, נכבש בידיי ארגון טרור רצחני. חברים שלי נטבחו. אחרים נחטפו. טנק על זחל נסע לא רחוק מפה. נכלאתי בממ"ד קטן עם שבעה בני משפחה, ביניהם 2 ילדיי הפעוטות, בלי דבר שיגן

דמיינו רגע איך זה מרגיש: לקום בבוקר שבת מנומנם ולגלות שביתך הפך לגהנום. נכבש בידי ארגון טרור. לאבד חברים. משפחהה. לראות גופות של אנשים שהכרת שרועות ברחוב, להבין שאת לבד בזה. שאין מי שיושיע. שעות. ימים. דמיינו איך זה מרגיש לברוח באישון לילה, בלי לדעת לאן ומתי. דמיינו איך זה מרגיש לחיות מיום ליום, שבוע לשבוע. כשהמדינה שלך, אותה אתה אוהבת והשתדלת להיות לה אזרח נאמן ככל יכולתך, מפקירה אותך. מטרטרת אותך. מטמטמת בהבטחות שמופרות ברגע, בחוסר וודאות, בזלזול, בתקשורת שנעשית בעיקר דרך הדלפות ותדרוכים זחוחים בתקשורת.

אני מסכים מאוד עם נדב למעט הסתייגות אחת - ניצחון הוא מושג מדיני, לא צבאי. אני לא אומר את זה בשביל הסמנטיקה אלא כי יש פה מהות של על מה מדברים ומה לא. בסביבות ה30.10 מדינת ישראל אישרה את תוכניות ומטרות המהלך הקרקעי. מאז, באופן מאוד לא אופייני לישראל, מתנהלת הלחימה באופן סדור ועקבי

https://twitter.com/Nadav_Eyal/status/1756908154313454069

שאכן, גם לפי המתפרסם וגם לפי החודשים שלי במכלול המבצעים תו"כ שהגדוד נלחם בצפון ומרכז הרצועה, מביא תוצאות והישגים והשגת המטרה נראית לי כבר ריאלי לחלוטין. אבל האם השגת המטרה היא ניצחון? זו שאלה אזרחית ומדינית. מטרת המבצע היא השבת החטופים (בין אם באופן ישיר כמו היום או ביצירת

באיחור לא אופנתי נחשפתי לבלאגן הזה (גילוי נאות: לא מכיר את החבובה שהעבירה את הסדנא אבל להבנתי אנחנו עובדות עם אותו מרכז סיוע). בשנים האחרונות, ביקום המקביל של לפני המלחמה, אני מעביר לא מעט סדנאות כאלו ואני רוצה לנסות להסביר את הרציונאל, הרקע והחשיבות. יאאלה? יאאלה.

https://twitter.com/ronisassover/status/1744810332738961431

1. אולי יפתיע את חלקכם, אבל את הסדנאות הללו מפעילות הרבה פעמים (כמו במקרה הזה) עמותות של מקלטים לנשים מוכות ו/או מרכזי סיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. למה? מה הקשר? או.
2. כשעוסקים בנושא של פגיעה מינית ואלימות ביחסים, ובעיקר במניעה, הבנו עם השנים שיש אמנם חלק שניתן לכנות

סיפור מלחמה: יריב הוא נהג d9. זוכר את השם שלו מהיום הראשון שלנו בגזרה כי יש לי דוד בשם יריב ובחייאת הבן איש חי, גם הוא נהג d9. מטבע הדברים יצא כבר לכולם מכל החורים לשמוע כאלה דברים אבל אלו הגיבורים האמיתיים של המלחמה. כלום לא זז בלעדיהם. רצים קדימה בציר ומפוצצים מטענים שהיו מחרג'עים מספר דו ספרתי של חיילים בלי למצמץ בכלל. והאנשים? כמו הכלי. בעיניים שלי ראיתי לא מזמן נהג d9 חוטף rpg שחדר את החלון בתא נהג אבל לא התפוצץ. החבוב תפס את הראש נפץ ביד אחת (עם השנייה עישן סיגריה, לא מבזבזים מלברו אדום בעזה) העיף מהחלון וחזר לנהוג. חזרה ליריב. יום אחד

מזה תקופה התחושה היא שמתנהל כלפינו, תושבי שדרות, קמפיין ציני שמנסה בכל דרך להחזיר אותנו לעיר לא בטוחה. שבתיה רועדים ללא הפסקה מהקרבות. בלי מעטפת טיפולית. הדלפות, תדרוכים, מניפולציות ובעיקר יחס כאילו אנו טפילים, ולא שורדי טבח ומחדל נורא. כאילו הדרישה לביטחון וטיפול היא פינוק. די. אין שום היגיון בלזרוק הודעת דוברות ולהודיע לכולנו שתוך שלושה שבועות ילדים צריכים לחזור לבית הספר בשדרות, יום אחרי מטח ופצועה ביישוב צמוד. בחוסר הודאות הבלתי נסבל הזה. בהיעדר התקשורת. מעל 90 יום שאני בצו 8 בגדוד לוחם וכל שנייה פנויה שיש לי מופנית לעיסוק בלתי נגמר במאבק לקבל את

עשיתי קצת רחרוח והנה המסקנה שלי על המתרחש בכל מה שקשור למתווה החזרה של העוטף: מזה מספר שבועות מתנהל קמפיין אגרסיבי, נרחב, ובעיקר ציני להחריד לזרוק את שדרות מתחת לגלגלי האוטובוס ולצמצם ככל הניתן את המענה הטיפולי והשיקומי שיינתן לה, עכשיו ובעתיד. איך? ובכן: ממה שאני מצליח להבין, ההיגיון מאחורי רמות התמיכה שניתנות ויינתנו עכשיו ובהמשך מחולק ל2 קטגוריות: היישובים שנחרבו לחלוטין פיזית (נניח בארי) וכל השאר. את השאר מחלקים לפי הקטגוריה הקלאסית של מרחק מהגדר (0-4, 4-7 וכל השאר). צריך להגיד שצורת החלוקה הזו בעייתית בפני עצמה, בעיקר כי היא

טוב, מחרתיים אני חוזר למילואים ומתנתק אז זמן להזכיר לחבריי השמאלנים שאני חלאה ציונית. או: למה אני חושב שהפסקת אש קבועה (לא הפוגה תמורת שחרור חטופים, זה אחלה) היא רעיון מגונה ולא מוסרי? 3 סיבות עיקריות:
1. כי ה7.10. לא בקטע של להראות עוצמה או נקמה או כל קשקוש אחר. אלא כמסקנה מדניותית. לעומת התמונה שרבים (כל אחד משיקוליו) מנסים ליצור, הכוונות של חמאס לא היו סוד (גם אם רובנו זלזלנו ביכולתו לבצע). ידענו היטב שההפוגות והפסקות האש שנקנו פעם אחרי פעם בכניעות טקטיות ('הסדרה' תחת אש, למשל) לא פותרות את הבעיה. שהמוטיבציה נשארת זהה, שהעימות הבא הוא בלתי נמנע

אבא שלי הסלב': אבא שלי לא מדבר על לבנון. בכלל. הפעם היחידה שהוא באמת שם לי כאפה הייתה כששאלתי אותו אם הוא הרג ערבי. מתישהו בגיל 14-15 ככה היה כנס של תנועות הנוער הציוניות וגבי אשכנזי, בשבתו כרמטכל, הגיע לבקר. נכנס לוחץ לכולם ידיים שואל שם וכאלה. הג'אז הרגיל. מגיע אליי נו איך קוראים לך. דורון שבתאי. עוצר וחושב רגע. מכיר יורם? בטח. אבא שלי. שם לי כאפות הרבעובדיות כאלה ואומר לי וואלה את כל המערבים בגזרה אבאשך המג'נון שינה. אמר והלך לפני שהספקתי להחליט אם ומה לשאול. אחרי כמה זמן אזרתי אומץ ושאלתמ את אבא שלי מה מי מו. הסתבר שאשכנזי היה המגד שלו, ולהלן

משהו שרציתי להגיד כבר הרבה זמן: אחד הדברים הכי דוחים בצבא הוא שיח הוואסח. הדירוג הזה של מי מבצעי וקשוח יותר ותמיד זה על חשבון זה. בהתרעננות הקודמת עברתי להגיד שלום לחבר שהכרתי במלחמה. חייל חימוש בן 38 שכבר חודשיים עזב אישה וילדים כדי לתקן יומם וליל את הכלים המעפ-עפנים שיש לצבא. החבוב מרוח בגריז ובחול 80 אחוז מהיום ונדרש להרים דברים ששוקלים כמעט כמוהו אחת לשעה בערך. כשבאתי הוא היה באמצע שיחה עם איזה קצין וניסה לדבר על זה שבקושי מביאים להם אוכל והתנאים חרא. בתגובה קיבל שטיפה סופר מגעילה ואגרסיבית על זה שהוא ג'ובניק ושיש לוחמים בעזה ושיסתום תפה. חבר אחר,

אני לא מאוד מעודכן בהתפתחות האקטואליות כי לא ממש הייתה לי גישה לטלפון בשבוע האחרון, אבל מחשבה שהיה לי חשוב לשתף: משימתנו, כצבא וכעם בזנן מלחמה, היא לנצח את האויב ע"י השגת מטרותינו ושלילת הישגים מהאויב. בגדול, שיטת ההפעלה של חמאס היא לא להלחם באוגדה מתמרנת באופן ישיר. זה לא רלוונטי עבורו. הדרך שלו לנצח את צהל בשדה הקרב מתחלקת ל2:
1. הרג מרוכז ודרמטי (עדיף מתועד) של כוחותינו, מתוך ניסיון לתעל את הרגישות הישראלית לאבדן חיי חייליה ופגיעה באמון הציבור בצבא, כך שיובילו ללחץ פוליטי לסגור את העסק.
2. הרג מאסיבי של אזרחים עזתיים, מתןך הבנה שהעולם גם כך

בוקר טוב. בואו נדבר שנייה על קונספציות. בשיח הציבורי הישראלי מתנהל כבר שנים וויכוח לוהט בין 2 גישות: הראשונה, נקרא לה גישת השמאלניזם, טענה שמהות כוחה של ישראל היא בשיוך המהותי למערב. לעולם המפותח והנאור. זה אמנם מביא עמו כאבי ראש (בגרשיים ניתאי, בגרשיים) כמו מחויבות לזכויות להטב, מהגרים ומיעוטים וכל הסיפור הזה של הכיבוש אבל זה, וב'זה' אני מתכוון לרצון שלנו להיות חלק מהעולם המערבי הנאור, תנאי בסיסי לכוחנו וקיומנו. מול זה קם קול (כחלק מתנועה גלובלית) שנכנה 'קהלתיזם' ששמע את כל האמור וענה: זיבי בזיבי. כוחנו הוא בכוחנו. הנאורות המערבית היא משקולת שעשויה

הבוקר נועה, שכנה שלי כתבה לנו בקבוצת הווצאפ הקהילתית טקסט מטלטל ומרגש שמבטא גם את איך שאני ורבים אחרים. משתף פה כדי שיהדהד בעוד מעגלים:
אני
בוחרת בחיים,
ובוחרת לחיות בראש מורם.
אני נועה
ניצולת גטו שדרות
יש לי חברים שנרצחו בגטו שדרות.
יש לי חברים שנחטפו, נרצחו נטבחו ונשרפו חיים במחנה ההשמדה כפר עזה, ארז ויכיני.
יש לי חברים ניצולי מחנות ההשמדה כפר עזה, בארי, נחל עוז וארז.
אני בוחרת בחיים,
ובוחרת לחיות בראש מורם!!!!
על הלחי דמעה שמתייבשת לאט, בגרון גוש מועקה שלא נעלם, העיניים אדומות מחוסר שינה.
אבל הראש- מורם!!!!!!

יותר משבוע שאשתי וילדיי פליטים. ביתינו הוא איזור מלחמה. אני בשטחי כינוס והם בקיבוץ שהסכים בהתנדבות לקלוט אותם. היום חזרו מסגרות החינוך גם שם. אבל מדינת ישראל, שעד לשלב זה לא מצאה לנכון אפילו להרים טלפון ולשאול לשלומה, לא חושבת שצריך למצוא פתרון גם לילדיי. הפקרות והפקרה. איך יכול להיות שמשרד החינוך לא יצר קשר עם כל הגננות מיישובים שפונו/אין בהם מסגרות, מציע תשלום נדיב ומקים מענים (ןלו חלקיים)? שלבת שלי, שלפני שבוע התחבאה בממד כי מחבלים טבחו בכל מה שזז ברחוב בחוץ, תקבל ולו שביב של נורמליות ושגרה בחזרה.