דמיינו רגע איך זה מרגיש: לקום בבוקר שבת מנומנם ולגלות שביתך הפך לגהנום. נכבש בידי ארגון טרור. לאבד חברים. משפחהה. לראות גופות של אנשים שהכרת שרועות ברחוב, להבין שאת לבד בזה. שאין מי שיושיע. שעות. ימים. דמיינו איך זה מרגיש לברוח באישון לילה, בלי לדעת לאן ומתי. דמיינו איך זה מרגיש לחיות מיום ליום, שבוע לשבוע. כשהמדינה שלך, אותה אתה אוהבת והשתדלת להיות לה אזרח נאמן ככל יכולתך, מפקירה אותך. מטרטרת אותך. מטמטמת בהבטחות שמופרות ברגע, בחוסר וודאות, בזלזול, בתקשורת שנעשית בעיקר דרך הדלפות ותדרוכים זחוחים בתקשורת.

אני מסכים מאוד עם נדב למעט הסתייגות אחת - ניצחון הוא מושג מדיני, לא צבאי. אני לא אומר את זה בשביל הסמנטיקה אלא כי יש פה מהות של על מה מדברים ומה לא. בסביבות ה30.10 מדינת ישראל אישרה את תוכניות ומטרות המהלך הקרקעי. מאז, באופן מאוד לא אופייני לישראל, מתנהלת הלחימה באופן סדור ועקבי

https://twitter.com/Nadav_Eyal/status/1756908154313454069

שאכן, גם לפי המתפרסם וגם לפי החודשים שלי במכלול המבצעים תו"כ שהגדוד נלחם בצפון ומרכז הרצועה, מביא תוצאות והישגים והשגת המטרה נראית לי כבר ריאלי לחלוטין. אבל האם השגת המטרה היא ניצחון? זו שאלה אזרחית ומדינית. מטרת המבצע היא השבת החטופים (בין אם באופן ישיר כמו היום או ביצירת

באיחור לא אופנתי נחשפתי לבלאגן הזה (גילוי נאות: לא מכיר את החבובה שהעבירה את הסדנא אבל להבנתי אנחנו עובדות עם אותו מרכז סיוע). בשנים האחרונות, ביקום המקביל של לפני המלחמה, אני מעביר לא מעט סדנאות כאלו ואני רוצה לנסות להסביר את הרציונאל, הרקע והחשיבות. יאאלה? יאאלה.

https://twitter.com/ronisassover/status/1744810332738961431

1. אולי יפתיע את חלקכם, אבל את הסדנאות הללו מפעילות הרבה פעמים (כמו במקרה הזה) עמותות של מקלטים לנשים מוכות ו/או מרכזי סיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. למה? מה הקשר? או.
2. כשעוסקים בנושא של פגיעה מינית ואלימות ביחסים, ובעיקר במניעה, הבנו עם השנים שיש אמנם חלק שניתן לכנות

סיפור מלחמה: יריב הוא נהג d9. זוכר את השם שלו מהיום הראשון שלנו בגזרה כי יש לי דוד בשם יריב ובחייאת הבן איש חי, גם הוא נהג d9. מטבע הדברים יצא כבר לכולם מכל החורים לשמוע כאלה דברים אבל אלו הגיבורים האמיתיים של המלחמה. כלום לא זז בלעדיהם. רצים קדימה בציר ומפוצצים מטענים שהיו מחרג'עים מספר דו ספרתי של חיילים בלי למצמץ בכלל. והאנשים? כמו הכלי. בעיניים שלי ראיתי לא מזמן נהג d9 חוטף rpg שחדר את החלון בתא נהג אבל לא התפוצץ. החבוב תפס את הראש נפץ ביד אחת (עם השנייה עישן סיגריה, לא מבזבזים מלברו אדום בעזה) העיף מהחלון וחזר לנהוג. חזרה ליריב. יום אחד

מזה תקופה התחושה היא שמתנהל כלפינו, תושבי שדרות, קמפיין ציני שמנסה בכל דרך להחזיר אותנו לעיר לא בטוחה. שבתיה רועדים ללא הפסקה מהקרבות. בלי מעטפת טיפולית. הדלפות, תדרוכים, מניפולציות ובעיקר יחס כאילו אנו טפילים, ולא שורדי טבח ומחדל נורא. כאילו הדרישה לביטחון וטיפול היא פינוק. די. אין שום היגיון בלזרוק הודעת דוברות ולהודיע לכולנו שתוך שלושה שבועות ילדים צריכים לחזור לבית הספר בשדרות, יום אחרי מטח ופצועה ביישוב צמוד. בחוסר הודאות הבלתי נסבל הזה. בהיעדר התקשורת. מעל 90 יום שאני בצו 8 בגדוד לוחם וכל שנייה פנויה שיש לי מופנית לעיסוק בלתי נגמר במאבק לקבל את

עשיתי קצת רחרוח והנה המסקנה שלי על המתרחש בכל מה שקשור למתווה החזרה של העוטף: מזה מספר שבועות מתנהל קמפיין אגרסיבי, נרחב, ובעיקר ציני להחריד לזרוק את שדרות מתחת לגלגלי האוטובוס ולצמצם ככל הניתן את המענה הטיפולי והשיקומי שיינתן לה, עכשיו ובעתיד. איך? ובכן: ממה שאני מצליח להבין, ההיגיון מאחורי רמות התמיכה שניתנות ויינתנו עכשיו ובהמשך מחולק ל2 קטגוריות: היישובים שנחרבו לחלוטין פיזית (נניח בארי) וכל השאר. את השאר מחלקים לפי הקטגוריה הקלאסית של מרחק מהגדר (0-4, 4-7 וכל השאר). צריך להגיד שצורת החלוקה הזו בעייתית בפני עצמה, בעיקר כי היא

טוב, מחרתיים אני חוזר למילואים ומתנתק אז זמן להזכיר לחבריי השמאלנים שאני חלאה ציונית. או: למה אני חושב שהפסקת אש קבועה (לא הפוגה תמורת שחרור חטופים, זה אחלה) היא רעיון מגונה ולא מוסרי? 3 סיבות עיקריות:
1. כי ה7.10. לא בקטע של להראות עוצמה או נקמה או כל קשקוש אחר. אלא כמסקנה מדניותית. לעומת התמונה שרבים (כל אחד משיקוליו) מנסים ליצור, הכוונות של חמאס לא היו סוד (גם אם רובנו זלזלנו ביכולתו לבצע). ידענו היטב שההפוגות והפסקות האש שנקנו פעם אחרי פעם בכניעות טקטיות ('הסדרה' תחת אש, למשל) לא פותרות את הבעיה. שהמוטיבציה נשארת זהה, שהעימות הבא הוא בלתי נמנע

אבא שלי הסלב': אבא שלי לא מדבר על לבנון. בכלל. הפעם היחידה שהוא באמת שם לי כאפה הייתה כששאלתי אותו אם הוא הרג ערבי. מתישהו בגיל 14-15 ככה היה כנס של תנועות הנוער הציוניות וגבי אשכנזי, בשבתו כרמטכל, הגיע לבקר. נכנס לוחץ לכולם ידיים שואל שם וכאלה. הג'אז הרגיל. מגיע אליי נו איך קוראים לך. דורון שבתאי. עוצר וחושב רגע. מכיר יורם? בטח. אבא שלי. שם לי כאפות הרבעובדיות כאלה ואומר לי וואלה את כל המערבים בגזרה אבאשך המג'נון שינה. אמר והלך לפני שהספקתי להחליט אם ומה לשאול. אחרי כמה זמן אזרתי אומץ ושאלתמ את אבא שלי מה מי מו. הסתבר שאשכנזי היה המגד שלו, ולהלן

משהו שרציתי להגיד כבר הרבה זמן: אחד הדברים הכי דוחים בצבא הוא שיח הוואסח. הדירוג הזה של מי מבצעי וקשוח יותר ותמיד זה על חשבון זה. בהתרעננות הקודמת עברתי להגיד שלום לחבר שהכרתי במלחמה. חייל חימוש בן 38 שכבר חודשיים עזב אישה וילדים כדי לתקן יומם וליל את הכלים המעפ-עפנים שיש לצבא. החבוב מרוח בגריז ובחול 80 אחוז מהיום ונדרש להרים דברים ששוקלים כמעט כמוהו אחת לשעה בערך. כשבאתי הוא היה באמצע שיחה עם איזה קצין וניסה לדבר על זה שבקושי מביאים להם אוכל והתנאים חרא. בתגובה קיבל שטיפה סופר מגעילה ואגרסיבית על זה שהוא ג'ובניק ושיש לוחמים בעזה ושיסתום תפה. חבר אחר,

אני לא מאוד מעודכן בהתפתחות האקטואליות כי לא ממש הייתה לי גישה לטלפון בשבוע האחרון, אבל מחשבה שהיה לי חשוב לשתף: משימתנו, כצבא וכעם בזנן מלחמה, היא לנצח את האויב ע"י השגת מטרותינו ושלילת הישגים מהאויב. בגדול, שיטת ההפעלה של חמאס היא לא להלחם באוגדה מתמרנת באופן ישיר. זה לא רלוונטי עבורו. הדרך שלו לנצח את צהל בשדה הקרב מתחלקת ל2:
1. הרג מרוכז ודרמטי (עדיף מתועד) של כוחותינו, מתוך ניסיון לתעל את הרגישות הישראלית לאבדן חיי חייליה ופגיעה באמון הציבור בצבא, כך שיובילו ללחץ פוליטי לסגור את העסק.
2. הרג מאסיבי של אזרחים עזתיים, מתןך הבנה שהעולם גם כך

בוקר טוב. בואו נדבר שנייה על קונספציות. בשיח הציבורי הישראלי מתנהל כבר שנים וויכוח לוהט בין 2 גישות: הראשונה, נקרא לה גישת השמאלניזם, טענה שמהות כוחה של ישראל היא בשיוך המהותי למערב. לעולם המפותח והנאור. זה אמנם מביא עמו כאבי ראש (בגרשיים ניתאי, בגרשיים) כמו מחויבות לזכויות להטב, מהגרים ומיעוטים וכל הסיפור הזה של הכיבוש אבל זה, וב'זה' אני מתכוון לרצון שלנו להיות חלק מהעולם המערבי הנאור, תנאי בסיסי לכוחנו וקיומנו. מול זה קם קול (כחלק מתנועה גלובלית) שנכנה 'קהלתיזם' ששמע את כל האמור וענה: זיבי בזיבי. כוחנו הוא בכוחנו. הנאורות המערבית היא משקולת שעשויה

הבוקר נועה, שכנה שלי כתבה לנו בקבוצת הווצאפ הקהילתית טקסט מטלטל ומרגש שמבטא גם את איך שאני ורבים אחרים. משתף פה כדי שיהדהד בעוד מעגלים:
אני
בוחרת בחיים,
ובוחרת לחיות בראש מורם.
אני נועה
ניצולת גטו שדרות
יש לי חברים שנרצחו בגטו שדרות.
יש לי חברים שנחטפו, נרצחו נטבחו ונשרפו חיים במחנה ההשמדה כפר עזה, ארז ויכיני.
יש לי חברים ניצולי מחנות ההשמדה כפר עזה, בארי, נחל עוז וארז.
אני בוחרת בחיים,
ובוחרת לחיות בראש מורם!!!!
על הלחי דמעה שמתייבשת לאט, בגרון גוש מועקה שלא נעלם, העיניים אדומות מחוסר שינה.
אבל הראש- מורם!!!!!!

יותר משבוע שאשתי וילדיי פליטים. ביתינו הוא איזור מלחמה. אני בשטחי כינוס והם בקיבוץ שהסכים בהתנדבות לקלוט אותם. היום חזרו מסגרות החינוך גם שם. אבל מדינת ישראל, שעד לשלב זה לא מצאה לנכון אפילו להרים טלפון ולשאול לשלומה, לא חושבת שצריך למצוא פתרון גם לילדיי. הפקרות והפקרה. איך יכול להיות שמשרד החינוך לא יצר קשר עם כל הגננות מיישובים שפונו/אין בהם מסגרות, מציע תשלום נדיב ומקים מענים (ןלו חלקיים)? שלבת שלי, שלפני שבוע התחבאה בממד כי מחבלים טבחו בכל מה שזז ברחוב בחוץ, תקבל ולו שביב של נורמליות ושגרה בחזרה.

שני הדברים שהתגבשו אצלי בראש:
1. נקודת הסיום של המלחמה הזאת לא יכולה להיות בעולם המושגים של מבצע. אנחנו מפציצים והורגים ומסיימים עם איזה מספר יפה של מטרות, אומרים שניצחנו חמאס אומר שהוא ניצח ומסכימים שלא להסכים. גם לא מעניין אותי מניין ההרוגים או מימדי ההרס. נקודת הסיום חייבת להיות ידיעה. לא הנחה או הערכה. ידיעה וודאית. יצוקה בבטון, שדבר כזה לא יכול לקרות יותר. שאין מציאות כזו שבוקר אחד אלפי מחבלים יפשטו על היישובים. אני כותב חייבת כי האלטרנטיבה היא התפרקות מוחלטת, טוטאלית של רעיון המדינה. אני רואה ושומע סביבי את זה שוב ושוב באופן חוצה מגזרים ועמדות.

יש שני מהלכים רעיוניים מקבילים ומשלימים שמתרחשים באיזורים מסוימים בימין: הראשון הוא להפוך כל דבר שמתנגדי המשטר עושים לאלים. להפגין בכנס זו אלימות. ללכת אחרי נבחר ציבור זו אלימות. חסימת כביש בהפגנה זה כבר פרקטיקלי טרור. השנייה היא למזער ככל האפשר את האלימות האמיתית, הקיצונית, שמתרחשת מימין. מאות בצעדת הדגלים שרים שירי טרור וקוראים קריאות אלימות וגזעניות? מה אתם מגזימים, סתם כמה נערים מבולבלים. אלימות מתנחלים קבועה, לעיתים רצחנית? די נו זה מכליל ולא נעימי לנו. טרוריסטים שורפים כפר? הם מתוסכלים מהטרור. ככה יוצרים מסך עשן ובעיקר מנרמלים אלימות, בדגש על

אמיתי מרמור הוא אחד מאנשי המקצוע המעמיקים ואחד מקולות המחקר המרתקים בעולם של טיפול בפגיעות מיניות ובפרט טיפול בפוגעים. את הדוקטורט שלו עשה על יחסי מין ופגיעות מיניות בקרב אחאים. הוא גם לימד אותי בקורס של טיפול בנערים פוגעים. כשהוא מדבר על המחקר הוא מספר סיפור שבעיניי מתמצת המון: כשאמיתי חיפש מרואיינים למחקר שלו, הוא התחיל בפוסט בפייסבוק. השם התגלגל מפה לאוזן ויום אחד הוא מקבל טלפון. שלום, זה אמיתי מרמור? שואל קול. אכן, עונה אמיתי, מי אדוני. רגע של שקט בקו. ובכן, אני שורד גילוי עריות במשפחה. קובעים נפגשים ומדברים, ובמהלך הראיון אותו אדם, שורד כהגדרתו,

אני רוצה לפרוק קצת ולכתוב על הסבב, על הפסקת האש, החזרה לשגרה ועל החיים כהורה בשדרות, סבבה? סבבה. צפו חפירה מוריס היה המורה שלי לאנגלית בחטיבת ביניים ואם להיות כנה, תמיד הרגיש לי כמו דמות סיטקום שלא כתובה טוב. בסך הכללי עסקינן בחבוב אמריקאי בגיל העמידה עם אופי די נח. כאילו, היה משהו קצת תלוש בפער בין הנוף המזרח תיכוני למוריס שהתעקש להסתובב עם החולצה טקאד אין, עם בריפקייס ולזמר נעימות

טקס החומוס הקבוע של נגב: מבקשת פיתה עם חומוס, מלקקת את החומוס מהפיתה בלי לגעת בה ואז מבקשת עוד חומוס בכפית שלב ב': לוקחת כפית בשביל לקחת את החומוס מהפיתה

וואו זאת פסיכולוגיה הפוכה כל כך גרועה שגם בתי בת השנתיים הייתה פוטרת אותה בנחירת בוז ווואו תראו איזה סבב יש פה ...מעניין אם יש איפשהו ארגון גדול וחזק שיכול לסדר אותו....טוב כנראה שאין כנראה שיש פה רק ארגונים חלשים.....

במסגרת סופש ההפוגה בצפון הרחוק הלכתי לטייל עם נגב ביישובים אקראיים והגענו לאזה קיבוץ בשם יובלים למה יש פה פינת חי. את הפינת חינף נגב מיצתה בדקה אבל התאבססה על איזו משפחה שמשחקת פה כדורסל יושבת מפרקת במבה נוגט ממש שלמה שרף נהיה לי פה חזרנו לפינת חי. מתישהו אמרו לנגב שטווסים פותחים תעסק כשהם אוהבים טווסה ודודה של נגב עומדת להתחתן אז היא צעקה 'טווס להתחתן טווס להתחתן'

ו...מטח של השמחות לאשדוד אשקלון והסביבה. דווקא לי נראה שגאפ עובדים יופי יופי לפי שעון לחימה שמותאם ליכולות המוגבלות שלהם ולמטרה (למשוך זמן)

https://twitter.com/tallevram/status/1657322814670618631

הרי בהנחה ואתה מבין שהמטרה היא לא סבב קצר ומשמעותי אלא דווקא ההפך - לגרור את ישראל עוד ועוד, המסקנה ההגיונית היא לא להשתולל